יום ראשון, 24 בינואר 2016

שיפוט מהיר 32: סוגרים מעגלים

מהדורה 32 של מדורי "שיפוט מהיר" הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בה' בשבט תשע"ו, 15.1.2016. והפעם: "יום שני בחמש" מאת כינרת מעיין, "הצופן הנוצרי באמנות" מאת אפי זיו, והמסכת מאת יריב בן-אהרון על "שירי עיר היונה" של אלתרמן.

יום שני בחמש
כינרת מעיין, גלים, 189 עמ'
לכאורה, ספרה השלישי של מטפלת הגוף-נפש כינרת מַעיין אומר, בעזרת סיפור, דברים פשוטים: בלכתכם לטיפול נפשי או רוחני, שמרו על עצמכם. היזהרו ממטפלים שרלטנים. היזהרו מ"מוארים" מוזרים שאולי בכלל חשוך להם. אל תיתלו את כל יהבכם גם במטפלים שנראה לכם שהושיעו את נפשכם. עשו את העבודה בעצמכם. והישמרו מהיסחפות רגשית, שלא לומר ארוטית, אחר המטפל. 
הדברים חשובים, אף כי הם מתבקשים. ואם הם מובאים כסיפור סוחף על אנשים בשר ודם ועל מה שקורה להם בחדר הטיפולים ומחוצה לו, אז למה לא. ספרה הקודם של כינרת מעיין, 'עצי תה לא יפרחו כאן', שהופיע לפני פחות משנתיים והיה ספר הסיפורת הראשון שלה, היה קצת כזה: סיפור מעניין שמעביר מסר ברור ופשוט. היא חבשה בו פצע-ילדות אישי, של התנכלות לה ולמשפחתה בקיבוץ שגרו בו. הספר ההוא היה חד צדדי, שחור-לבן. כתב אישום נגד דמויות מפלצתיות כביכול. מדורנו משתדל לשמור את הנשכנות למחברים שאינם מתחילים ולהוצאות ספרים ידועות, ועל כן עבר על הספר בשתיקה ובציפייה לבא אחריו.
גם לכתיבת ספרה הנוכחי ניגשה מעיין מתוך חוויה אישית ועם מסרים מוכנים, אך התוצאה אחרת לגמרי. אין טובים-ורעים, אין תוקפן-וקורבן, אין ארכיטיפים קוטביים. הדמויות הן הפעם יותר מאוסף של שמות תואר. והסיפור הוא הרבה יותר מסכום לקחיו.
גיבור הספר המטפל דוד גור מאכלס לכאורה את המשבצת של המואר החשוך, הרוחני המזויף, בעל הכריזמה שמחפש כסף וכוח וגם גולש אל עשיית הבַּל-ייעשה. הוא כזה אבל הוא גם לא כזה. הוא באמת מטפל טוב, רוב הזמן. הוא דמות אוקסימורונית שנבנתה בקפידה. הוא סובל בעצמו מחסכים גרועים מאלה שרבים ממטופליו ממררים עליהם, הוא סנדלר אומן שהולך יחף – אבל האם זה בהכרח לרעתו? לאו דווקא. כך גם המטופלת העיקרית שלו בסיפור, רות האלמנה. היא נמצאת לכאורה במשבצת של המטופלת הנסחפת, הלא-רציונלית, המטפחת תקוות שווא – אבל מסלולה אל ההתמכרות למטפל הוא מסלול פרדוקסלי, דו-קוטבי, ולא בטוח שרות היא הפְּתָיָה פה. שליחותה החברתית של היצירה הזו נופלת קרבן לספרותיות שלה. איזה מזל.
כישרון התיאור של מעיין מתגבר מספר לספר, ומחייה את המתכונת בעלת פוטנציאל הייבוש של סיפור-הטיפול. אמנם מינון ה"הגדה", כלומר מתן-השם והתיאור-המסכם לתופעות במקום להניח להן להמחיש את עצמן, עדיין מעט גבוה מדי; ומנגד, פעם-פעמיים, יש מאורעות מתפרצים נעדרי הנמקה פנימית ורעיונית מספקת. ניסיוננו עם ספריה של כינרת מעיין מספק לנו תקווה שעד הספר הבא גם זה ישתפר.

הצופן הנוצרי באמנות
אפי זיו, כנרת זמורה ביתן, 383 עמ'
גם הספר הזה מחזיר אותי אל ימים עברו במדור זה. לפני שנתיים וחצי כתבתי על ספרו הקודם של אפי זיו "סודות אלי האולימפוס": "הרעיון, הביצוע והגימור של 'סודות אלי האולימפוס' מעלים על הדעת ספרים שאנו מוצאים בחנויות-מבקרים של מוזיאונים בבירות אירופה, או במזוודותיהם של אלה שחזרו מהם; ספרים שתמיד נקראים משמאל לימין. והנה, מימין לשמאל, ובהתאמה מלכתחילה למשכיל הישראלי, סוף סוף התרכובת המיוחלת: אלבום אמנותי גדוש ומזמין – אך מודפס בממדים נוחים וזולים, בכריכה רכה ובוויתור כמעט אצילי על השואו האלבומי. מידע שופע, מקצועי, רהוט, סיפורי, אינו-מתבייש-להרחיב – המובא בצפיפות שיודעת לשדר לא עומס אלא שמחת שיתוף".
נכונים הדברים גם לגבי אחיו הצעיר של הספר ההוא. כמוהו, מטרתו לעזור לקורא המתעניין באמנות לעשות סדר בעולם-תוכן מסועף ורב-דמויות-ועלילות שחלק ניכר מאמנות המערב מוקדש לו. אז דובּר במיתולוגיה הקלאסית; הפעם זו המיתולוגיה הנוצרית. מטבעה היא חסודה יותר מהמיתולוגיה היוונית-רומית, ובמקום אלים עם מאפיינים אנושיים יש בה בני אדם או לכל היותר מלאכים ואדם המועלה למדרגת אל. אין כאן סבך של קשרי משפחה והולדה חובקי-כול כמו במיתולוגיה הקלאסית; ועדיין, חובב האמנות שאינו מומחה לנצרות מסתחרר אל מול שפע האישים, המושגים והסצנות שעליו להכיר כדי לדעת מה לפניו.
עיקרי החומר הבסיסי הנדרש להבנת היצירות מוגשים כאן, מאורגנים בפרקים נושאיים – פרקים על אישים בולטים במיוחד, ופרקים על קטגוריות של אישים כגון דמויות מהתנ"ך העברי, שליחים, מרטירים וקדושים. זיו מונה ומתאר ומספר, ותמיד מדגים בתמונות, סצנות אופייניות לכל גיבור, ובייחוד "אטריבוטים": עצמים-מזהים שאפשר לדעת על פיהם מי בתמונה; ראית חצים תקועים בגיבור? דע שזהו סבסטיאן הקדוש. לאיש יש קרניים? זה משה רבנו, בגרסתו הנוצרית. נחמדים ושימושיים במיוחד הם קטעי "כיצד נבדיל" הקצרצרים המשובצים בהבלטה ליד סצנות שיש אחרות הדומות להן, כגון פליצ'יטה האבלה על שבעת בניה שדומה לה סצנת חנה ושבעת בניה (וכך נבדיל: אצל חנה נהוג לצייר ברקע את בית המקדש).
"קל היה למעייֵן הרבה יותר אילו הוכן לספר מפתח אלפביתי", גערתי לפני שנתיים וחצי – ויש תוצאות: הפעם כן מופיעים מפתח דמויות ומושגים, ואף מפתח אטריבוטים. ברור שזה היה קורא גם בלי זעקתו של מדורנו: החסר זעק אז לשמיים (או במקרה ההוא: זעק לאולימפוס). מפתחות אלה הם המפתח לשימושיותו של הספר. הם המאפשרים לו להביא תועלת למי שנתקל בתמונה ואינו יודע מה בה, ולמי שיודע מי בתמונה אך אינו יודע באיזה פרק למצוא אותו.
המדריך הזה מיועד לחובב האמנות הרוצה להבין את הרקע הדתי-סיפורי ליצירות, אך הוא יכול גם לשמש גם בכיוון ההפוך: אמצעי מהנה, מחכים ומשובב-עין להכרת עולמה של הדת העיקרית במערב.

שירי עיר היונה (נתן אלתרמן): מסכת
יריב בן-אהרון
הקיבוץ המאוחד, המכינה ע"ש יצחק רבין והמדרשה באורנים, 208 עמ'
יש לנו אֶפּוֹס לאומי. הוא נכתב על תקומת ישראל בידי בכיר המשוררים העבריים. זהו 'שירי עיר היונה' מאת נתן אלתרמן, היצירה התופסת את חלקו הראשון של הכרך 'עיר היונה' (1957). יש בו שירים על ההעפלה ועל הקליטה, על השואה ועל התקומה, על המסות הגדולות אשר ראו עיני הורינו; ויש בו מסות שיריות על המתח בין ריבונות לבין גלות, בין יהדות לישראליות, בהתגלמותו בימי ההתגלעות הגדולים שלו.
אבל הציבור, גם הציבור הקורא, כמעט ואינו מכיר את האפוס הזה. לבד משיר אחד מתוכו, 'ליל חניה' המולחן, ואולי עוד אחד-שניים. מדוע יש ליצירה האדירה והעילאית הזו מקום כה שולי בתרבותנו? איך איבדנו את האפוס הלאומי שלנו – אף שכתב אותו הפופולרי שבמשוררינו?
חברו לכך כמה נסיבות תקופתיות. הימים היו ראשית ימי המרד של חבורת משוררים ומבקרים צעירים באלתרמן, והכרך 'עיר היונה' התקבל לפיכך במקלחת ביקורתית צוננת. גם האתוס הלאומי-ציוני כבר התחיל בימים ההם, בקרב שכבות האליטה הקוראת, להיסדק ולהיכנס למירכאות. אבל ייתכן מאוד שאויביו העיקריים של 'שירי עיר היונה' היו שיריו האחרים של אלתרמן עצמו. שכן, חייבים להודות, יש ברוב שירי האפוס הזה כובד מסוים, לפעמים גם ארכנות, שאינם אופייניים לרוב יצירותיו של המשורר. וכך, מצד אחד, האפילו על 'שירי עיר היונה' השיאים הקודמים של אלתרמן הצעיר, שגם המשורר עצמו התקשה לשחזר את קסמם החד-פעמי; ומנגד, שיריו העיתונאיים של אלתרמן, שירי 'הטור השביעי', שעסקו גם הם באירועי התקומה, כגון 'מגש הכסף', הם קלים ונגישים יותר, ועל כן הם שהגיעו לקהל הרחב.
היו מדי פעם שניסו להצמיח ליונה הזו כנפיים. כזה היה למשל המלחין יאיר רוזנבלום שהלחין ללהקת פיקוד מרכז כמה משירי היצירה – מכולם תפס רק 'ליל חניה'. ועדיין היצירה מחכה לתקומה. המחנך ואיש הספר הוותיק יריב בן-אהרון, איש כפר ראש-הנקרה, קם ועשה מעשה. הוא לימד את האפוס בכמה מסגרות, בייחוד כאלו המזוהות עם 'ההתיישבות העובדת' ועם תנועת 'דרור ישראל' – ועם התובנות שלו עצמו ושל תלמידיו-חבריו הצעירים יצר חיבור דמוי מסכת תלמודית: שירי הספר מופיעים במרכז הדף, וסביבם פירושי מילים ועניינים, הרחבות, הקשרים היסטוריים, דברי פרשנות נקודתיים, ושפע מקורות-השראה הנקשרים לשירים – רובם ממקורות היהדות ומיצירות אחרות של אלתרמן. אין זו ה'מסכת' הראשונה שבן-אהרון שותף ביצירתה.
חשיבותה התרבותית והלאומית של המסכת עצומה. כעת יכול כל קורא עברי, בכל רמת-ידע וניסיון, לקרוא את היצירה היפהפייה ורבת ההדהודים מתוך הבנה והנאה. המסכת מספקת ידע תשתיתי – ומהווה הזמנה לחוקרים לכתוב בעזרתה מאמרי פרשנות, הזמנה למוזיקאים ושאר יוצרים לצקת את שירי עיר היונה בכלי-אמנותם, והזמנה לציבור הרחב לשוב ליצירה שמקומה הראוי הוא על ראש שמחתו.

יום שלישי, 19 בינואר 2016

מחשוון עד שבט: עוד ארבעה שירי חודש מעיתון IVRIT

ארבעה שירי-חודש נוספים סוגרים את השנה השלישית של הטור שלי, "שורות קצרות", בעיתון לומדי-העברית "IVRIT" מבית ג'רוזלם פוסט

חשוון תשע"ו:


בִּטּוּיִים לְכָל מִסְפָּר

אָדָם רָגִיל, אַחַד הָעָם,
הָלַךְ לוֹ יוֹם אֶחָד לַיָּם,
וְאַף אֶחָד לֹא בָּא אִתּוֹ,
רַק הָאַחַת שֶׁלּוֹ, אִשְׁתּוֹ –
וּפֶה אֶחָד, גַּם הִיא גַּם הוּא,
סִכְּמוּ שֶׁתֵּכֶף יִגְמְעוּ
מִיַּיִן טוֹב אֲשֶׁר נִסְחַט
מֵעֲנָבִים אֶחָד-אֶחָד.
וְאָז לְסֶרֶט לֹא שָׂרוּט
הָלְכוּ חַת-שְׁתַּיִם: בִּמְהִירוּת.

זֶה זוּג מֻצְלָח. טוֹבִים הַשְּׁנַיִם.
דּוֹמִים כִּשְׁתֵּי טִפּוֹת שֶׁל מַיִם.
אַךְ בְּמַבָּט שֵׁנִי נַזְכִּיר
שֶׁהָעִנְיָן הוּא דּוּ-עֶרְכִּי
וּשְׁנֵי צְדָדִים יֵשׁ לַמַּטְבֵּעַ,
גַּם לְגַבָּיו גַּם לְגַבֶּיהָ,
וְאִי אֶפְשָׁר, גַּם לֹא בַּסְּתָיו,
לִתְפֹּס מַקֵּל בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו –
וּבְנֵי הַזּוּג רָבִים שָׁעוֹת:
"שְׁנֵי יְהוּדִים שָׁלוֹשׁ דֵּעוֹת".

אֲבָל הַחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ
לֹא יִנָּתֵק, הוּא לֹא חַלָּשׁ.
הָיָה פֹּה רִיב, דִּמְעוֹת שָׁלִישׁ,
אֲבָל נֻכָּה מִמֶּנּוּ שְׁלִישׁ
וּכְשֶׁצִּלְצוּל שְׁלִישִׁי נִשְׁלַם
הֵם כְּבָר הָיוּ בְּתוֹךְ אוּלַם
הָאוֹפֶּרָה בִּגְרוּשׁ אוֹ לִירָה:
לָהּ שְׁלִישׁ גַּן עֵדֶן, לוֹ שְׁלִישׁ בִּירָה.
לְמָחֳרָת... שֶׁלֹּא נֵדַע:
שָׁלוֹשׁ אַרְבַּע לַעֲבוֹדָה!

לַעֲבוֹדָה חָזְרוּ עַל אַרְבַּע
(רָצוּ לַחְזוֹר, רָצוּ מְאוֹד)
וְנִשְׁאֲרוּ עַד מְאֻחָר בָּהּ
(עָזְבוּ רַק אַרְבַּע אִמָּהוֹת).
וּכְשֶׁהַסּוֹף הַמְּאֻשָּׁר בָּא,
בְּגִ'יפּ חָדָשׁ אַרְבַּע עַל אַרְבַּע
יָשְׁבוּ בְּיַחַד שׁוּב הַשְּׁנַיִם
וְשׂוֹחֲחוּ בְּאַרְבַּע עֵינַיִם
וְהִתְאַמְּצוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ
בְּנִיב עִם הַמִּסְפָּר חָמֵשׁ.


כסלו תשע"ו:

תּוֹר

יום רביעי, 6 בינואר 2016

הבחירה / ו"ב ייטס




הבחירה / ויליאם באטלר ייטס (תרגם לעברית צור ארליך)

מִשֵּׂכֶל הָאָדָם נִדְרֶשֶׁת הַבְּחִירָה
בֵּין צֶמֶד שְׁלֵמֻיּוֹת: חַיִּים – אוֹ יְצִירָה.
אִם בַּשְּׁנִיָּה בָּחַר, וִתֵּר עַל מִבְטָחוֹ שֶׁל
מִשְׁכַּן הַבֶּטַח לְטוֹבַת כְּמִיהָה בַּחֹשֶׁךְ.

אִם כָּכָה אוֹ אִם כָּךְ, כְּשֶׁהַסִּפּוּר יִתַּם
חֶלְקוֹ בַּעֲמָלוֹ יַטְבִּיעַ בּוֹ חוֹתָם:
אוֹ מְבוּכָה בַּת אֶלֶף שֶׁרֵיקוֹת יָדֶיהָ,
אוֹ רוּם יוֹמוֹ וּמְרִי לֵילוֹ שֶׁל הַיּוֹדֵעַ.

מתוך גיליון ו' של כתב העת 'דחק', הרואה אור היום.

The Choice

The intellect of man is forced to choose
perfection of the life, or of the work,
And if it take the second must refuse
A heavenly mansion, raging in the dark.
When all that story's finished, what's the news?
In luck or out the toil has left its mark:
That old perplexity an empty purse,
Or the day's vanity, the night's remorse.