מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן של מקור ראשון בי"ד באדר א' תשע"ד, 14.2.2014, בכותרת "השמיים לא נפלו".
לספר 'עד היום הזה' יש אפקט משחרר, מעין זה שהיה
ל'מורה נבוכים' על היהודים המשכילים בימי הביניים. הרב אמנון בָּזָק מראה בו לנבוכי
הדור, לכולנו, איך אפשר להאמין בקדושתם של ספרי התנ"ך בלי להתנזר מההישגים,
המערערים לפעמים, של חקר המקרא והמזרח הקדום. הספר מגולל בסבלנות ובשיטתיות את
שאלות היסוד הרגישות של לימוד התנ"ך בזמננו, וממחיש ללומד המאמין שאין ממה
להיבהל אבל גם אסור לטייח.
מותר, הוא מראה, מותר ליהודי המאמין, מותר ואפילו
הגיוני, לקבל את ההשערה שספר ישעיהו מצרף נבואות של שני נביאים, ושיש מילים
מסוימות בתורה שלא נכתבו בידי משה; אפילו חז"ל, מתברר, כבר חשבו על זה. ומותר
להשוות בין דיני פרשת משפטים לחוקי חמורבי ובין פרשת בראשית לסיפורי בריאת העולם
הבבליים הקדומים לה בשנים רבות, ולצאת מזה לא רק בחיים אלא אפילו מאמינים עוד
יותר. ומותר לדבר על סתירות בתורה ולומר אילו מהן מדומות, אילו מהן מקורן בשיבוש,
ואילו נכתבו במתכוון. מותר להתוודע ל'תורת התעודות' בדבר מקורות שונים של התורה, המהלכת
אימה וקסם על לומדי המקרא, ולהכיר גם את חולשותיה, את החלופה האמונית המנסה
להתמודד איתה, ואת הנסיגה המתמשכת של המדע ממנה.
לצד ההתמודדות עם הביקורתיות המדעית והאתיאיסטית
מתמודד בזק בספר גם עם ההשקפה ההפוכה, הנשמעת מהכיוון החרדי ולאחרונה גם בחלק מבתי
המדרש של הציונות הדתית – זו הדוגלת בהתעלמות מחקר המקרא האקדמי, ואף בהתנזרות
מלימוד פשוטו של מקרא שאינו מתווָך בידי מדרשי חז"ל. בזק מבקש להוכיח שגישה
זו, המצטיירת אולי כהליכה בדרכי ישראל סבא, היא תופעה חדשה בעולם התורה.
מה אין בספר שהופיע בקיץ ב'ידיעות ספרים'? אין
בו מיסיונריות, אין בו פסילה והשמצה של תיאוריות ביקורתיות, אין בו בריחה
מהתמודדות עם שאלות קשות. החידוש הגדול בו הוא בריכוז השיטתי והידידותי של החומר. "עתיד
היהדות תלוי בחיבורים כאלה", כתב לבזק בהתלהבות ראש ישיבה חרדית. איש 'בית
מורשה' האורתודוקסי-מודרני הרב יהודה ברנדס כתב לו כי "קשה להבין איך לא היה
עד היום ספר כזה – אבל אפשר להבין. כי התסיסה של הקצף לא פסקה עדיין וקשה לסדר
משהו בתוך המהומה".
שני כרכים המדגימים את פירות גישתו של בזק
הפציעו אף הם לאחרונה, האחד קצת לפני 'עד היום הזה' והשני לפני דקה וחצי: ספריו 'שמואל
א: מלך בישראל' ו'שמואל ב: מלכות דוד', בהוצאת מגיד. פרק אחר פרק, כמעט פסוק אחר
פסוק, מתגלים בהם שמואל ושאול, דוד ומיכל, כפי שהכרנו ולא הכרנו. בזק נצמד לשאלות
היסוד: מה בעצם כתוב פה, ומה המגמה שהדריכה את מי שכתב זאת כך. במתודות פרשניות
מגוונות, ובייחוד בעזרת השוואות מפתיעות לפסוקים מקבילים ולסיפורים מקבילים בתוך
ספר שמואל ומחוצה לו, הוא מרווה את הקורא עונג אינטלקטואלי. צמד המוסדות שבזק מלמד
בהם, ישיבת הר עציון (הידועה גם בכינוי 'הגוש') ומכללת הרצוג, שותפים לספרים – זו
ל'עד היום הזה' וזו לספרי שמואל.
הוא עצמו מתגורר עם אשתו וארבעת ילדיהם
באלון-שבות שבגוש עציון, שם נמצאים מוסדות אלה בקמפוס אחד. גילוֹ כשנות שחרור
ירושלים ועוד חצי שנה. בחתימתו הופיעו גם כרכי 'נקודת פתיחה' על פרשת השבוע,
בעקבות טור הפתיחה שכתב בעלוני 'שבת בשבתו', ו'מקבילות נפגשות' על המקבילות בספר
שמואל. ספרים נוספים ערך. בצד הוא מתַחזק על אש קטנה קריירה פובליציסטית
ופייסבוקית, נוכחות מתמדת בזירה הציבורית כנציג של רבני האגף האורתודוכסי-מודרני
בציונות הדתית, ומדור על פשט פרשת השבוע בשבועון הצעירים 'עולם קטן' המזוהה דווקא
עם האגף האידיאולוגי האחר, החרד"לי אם תרצו. ורוב הזמן הוא בכלל מלמד גמרא.
"שמחתי ש'עד היום הזה' לא הותקף
מ'ימין'", הוא מספר. במונחים ימין-שמאל כוונתו לציר האורך
החרד"לי-ליברלי בציונות הדתית. "השתדלתי לכתוב באופן שיתאים למעגלים
רחבים, ולעתים להימנע ממינוח מחקרי שעלול לצרום – ויצא שהספר נתפס כיותר שמרני
מאשר מהפכני. זה לא בהכרח אומר שהוא ייכנס ל'ישיבות הקו' (ישיבת 'הר המור', שפרשה
מ'מרכז הרב' על רקע התנגדות להכשרה אקדמית, ובנותיה. צ"א), אבל הוא גם לא
עורר שם תגובת נגד. תלמיד באחת הישיבות הללו כתב לי שהוא שאל את רבו על הספר
ונענה, 'לא אכניס את הספר לבית המדרש, אבל אם כבר הסתבכת בשאלות אמוניות – אז
תקרא'".
- אתה חש שעל כל שאלה וקושיה שחוקרי מקרא מציבים לפתחה
של העמדה האמונית יש, עקרונית, תשובה?
"בסך הכול אני מרגיש על קרקע יציבה. אולי
יש שאלות שאין להן תשובה מסַפקת, אבל אלו לא שאלות ברמה שתערער לי את האמונה. אומַר
שני דברים. ראשית, אני מאמין שצריך להיות חשוף לכל השאלות, ולא להשאיר שום דבר בלי
להתמודד איתו. ושנית, דבר שהעיסוק בספר חידד לי: האבחנה הבסיסית בין עובדות
לפרשנות היא קריטית. לגבי עובדות, צריך להגדיר מה עובדה ומה השערה. למשל, עובדה
שיש סתירות בתנ"ך. על כך אין מקום להתווכח. לעומת זאת, האם טיעון ארכיאולוגי
הוא עובדה? כאן לפעמים יש מקום להתווכח. ולגבי פרשנות – היא בוודאי נתונה לוויכוח.
בדרך כלל אפשר לתת פרשנויות שונות, אמוניות ולא אמוניות, שמסתברות באותה רמת
היגיון".
- בוא ננסה ליישם את זה על אגדות המופיעות בספרות
המזרח הקדום הקדומה לתורה, ואחר כך, בגרסה אחרת, בתורה. עד כמה מסתבר והגיוני לומר
שדווקא הגרסה בתורה נכונה?
"העובדה היא שיש סיפורים וגם חוקים קדומים
לתורה. אבל הייתי מוטרד אם האנושות לא הייתה מכירה את סיפורי התורה. כולם באו
ממקור קדום, אז למה שיתגלגלו רק אצלנו? בעיניי, עצם העובדה שסיפורי בראשית נמצאים
גם ב'אנומה אליש' או בעלילות גלגמש היא דבר מתבקש.
"האם זה אומר שהתורה היא החיקוי? לאו
דווקא. יש בסיס סיפורי שמופיע בתרבויות שונות, נניח סיפור הבריאה, והתורה מציבה לו
את הנרטיב שלה – שהוא הרבה יותר משמעותי מבחינת מסרים, מבחינה רוחנית. התורה לא ניתנה
בשחר התרבות האנושית ואינה מנסה להראות את עצמה כזו; היא ניתנה באמצע ההיסטוריה,
לעם מסוים עם רקע מסוים, והדגישה את מה שנראה לה נכון לספר. אפשר להתווכח אם התורה
מניחה שהקורא בה מכיר את הסיפורים שרווחו במזרח הקדום או לא. מה שברור, היא מספרת
אותם בצורה מסוימת שייחודית לה בלבד. וכאן המקום לפרשנות".
- אתה לומד תנ"ך עם פתיחות מלאה לחפש את
האמת ולהתמודד עם כל עובדה שתפגוש. מצד שני יש לך הנחות יסוד אמוניות. אפשר בכלל
לחפש את האמת עם הנחות יסוד בל-יעבורו?
"יש לי רק הנחת יסוד אחת: שהספרים האלה הם
ספרי קודש, שנכתבו בנבואה או ברוח הקודש. זו בעיניי ההנחה היחידה, והיא מבדילה בין
המאמין ללא-מאמין, שבא עם הנחת יסוד משלו: שאין אלוקים, וגם אם יש הוא לא נתן את
התורה. לשני הצדדים אלו הן אקסיומות. אי אפשר להוכיח אחת מהן מתוך התנ"ך. החוקר
הלא-מאמין יכול להציב שאלות, אני אתמודד איתן מתוך נקודת המוצא שלי, ומפה הדיון
מתחיל להיות מעניין".
- אתה בעד לחשוף תלמידים דתיים לשאלות הללו – גם
תלמידים שלא סביר שייחשפו אליהן ממילא?
"אני לא חושב שהייתי מעביר שיעור בתיכון על
ביקורת המקרא, אלא רק עונה לתלמידים שמתעניינים בזה. לא צריך לעורר שדים מרבצם
בכוח. אבל אני כן חושב שצריך להכין סטודנטים. לא רק במדעי הרוח. הדברים הללו
נופלים עליהם כרעם ביום בהיר. כל שנה אני מקבל פניות מבנים בוגרי ישיבות ובנות
בוגרות מדרשה שמגיעים לאוניברסיטה ופתאום השמיים נופלים עליהם".
זה לגבי החלקים הראשונים בספר, על שאלות של נוסח
המקרא ושל מה שבין מקרא למחקר מדעי. שאלות שבחינוך הדתי לא כל כך עולות. בחלק
האחרון נוגע בזק במחלוקות שכן עולות בגלוי בעולם הישיבות הציוניות, וחוצצות בין
חרד"לים לשאינם: שאלת היחס בין דרש ופשט, והמחלוקת על 'תנ"ך בגובה
העיניים', כלומר היחס לביקורת העולה במקרא על אבות האומה.
בספר בזק דן בשתי מחלוקות אלו בנפרד. אבל לדבריו
זו בעצם אותה מחלוקת. "הביטוי 'גובה העיניים' הוא ביטוי אומלל", הוא
אומר. "שום צד בוויכוח לא מסתכל על התנ"ך בגובה העיניים. המילה היא פשט.
וכשאתה לומד פשט אתה רואה שהתנ"ך מתאר דמויות יסוד כדמויות מורכבות. וזה
הוויכוח: אם מותר וצריך ללמוד את הפשט".
- ואתה אומר שהתשובה 'לא' אינה התשובה המסורתית.
"כמעט כל המפרשים הכירו בכך שמובנם הפשוט
של הכתובים אינו מה שאמור במדרש. חלק מהראשונים ראו בפשט עיקר וחלקם לא, אבל אף
אחד לא חשב שהוא לא לגיטימי, שהוא לא קיים.
"המחלוקת היא לא רק דרש מול פשט, אלא גם
איזה דרש אתה בוחר. כי בניגוד לדימוי שנוצר, הדרש ממש לא תמיד הופך את כל גדולי
האומה לצדיקים ללא רבב. אצל חז"ל לא הייתה התייחסות חד-ממדית לשום דבר. יש להם
לעתים ביקורת חריפה ונוקבת על אישי המקרא, בצד הערכה גדולה אליהם, כמובן".
- איפה נמצאים החרדים בשאלה הזו? דומים לחרד"לים,
או פשוט לא לומדים תנ"ך וזהו?
"למיטב ידיעתי, עולם הישיבות החרדי כמעט
שלא עוסק בלימוד תנ"ך. עם זאת, הופתעתי לגלות אצל החרדים קבוצה קטנה ומרתקת,
נקרא לה החרדים הפתוחים. אפשר למצוא אותה בפורומים חרדיים באינטרנט. שם יש התמודדות
מעמיקה ורצינית ומרשימה מאוד עם הסוגיות הבעייתיות בלימוד התנ"ך ובכלל. יש לי
קשר עם כמה מהם, למרות שהם כותבים בדרך כלל בשמות בדויים. שאל אותי אחד שם אם אני
מוכן להיפגש עם קבוצה כזו. בינתיים לא יצא מזה כלום. אני מאוד רוצה".
- ובציבור החרד"לי לא קיימת מחתרת כזו?
"אין בה צורך. החרדים הפתוחים רוצים להמשיך
להשתייך לציבור החרדי, אז נדרשת להם מחתרת והם לא כותבים בשמם האמיתי. בציבור החרד"לי
אין בדרך כלל פחד לצאת מהמסגרת; אם אתה לא רוצה להיות ב'קו', אז תעבור לישיבה אחרת.
זה לגיטימי ולא צריך להסתתר".
- כלומר, הציונות הדתית עודנה מגזר אחד שהניידות
בתוכו קלה.
"אני חלוק על הטוענים שהציונות הדתית
מתפצלת. הסיבה המרכזית שהיא לא תתפצל היא המשפחה. בהרבה משפחות יש בן באגף אחד של
הציונות הדתית ובן באגף אחר. גם במשפחה הרחבה שלי. ומשפחה לא מתפוררת על חילוקי דעות.
"עם זאת, אני לא אוהב שלעתים מעבירים את
העימותים הרעיוניים לפסים אישיים, או שמנסים לפרש כוונות ואינטרסים של הצד השני.
הייתי שמח לקיים דיון ענייני, פתוח, והאמת היא שאין כאלה. ניסינו כמה פעמים ליזום
פאנל, סימפוזיון, שיברר את נקודות הוויכוח, שיחייב כל צד להסביר איך הוא מתייחס למקורות
שהצד השני מסתמך עליהם. איך הם מסבירים למשל מקורות שאני מביא בספר, מהראשונים
ומחז"ל, שחשבו שדוד כן חטא בפרשת בת-שבע. אבל נכון לעכשיו, שום יוזמה לפאנל
לא צלחה. יש הרבה כתיבה פולמוסית, לא עניינית, ששוללת את עצם הלגיטימיות של חשיבה
אחרת. חבל לי".
- יש הרבה ציונות דתית גם מחוץ לגלקסיות של הגוש
ושל הקו. איפה היא נמצאת במחלוקת הזו?
"אני מזהה אצל רוב הציבור הזדהות עמוקה עם
הדרך שיש פה. בימי העיון בתנ"ך מגיעים לפה אלפים בכל קיץ. מזמינים את מורי
התנ"ך בישיבה ובמכללת הרצוג הסמוכה לה לשיעורים בכל הארץ. מכללת הרצוג מושכת
היום – בייחוד מאז התאחדה עם מכללת ליפשיץ
– תלמידים מישיבות מקשת רחבה מאוד, וגם לזה יש משמעות".
- מצב לימוד התנ"ך – משמח? אופטימי?
"אופטימי. יש שיפור. במערכת החינוך הדתי,
המפקחת מירי שליסל עושה מהפכה חשובה בניסיון להאהיב את לימוד התנ"ך. שלא יהיה
יבש, אלא מעורר השראה. ללמוד לפי נושאים, להעמיק יותר בתכנים. ומחוץ למערכת
החינוך, יש היום הרבה יותר שיעורי תנ"ך ומופיע הרבה יותר חומר. גם העובדה
שישיבות הקו הקימו בשנתיים האחרונות ימי עיון בתנ"ך מקבילים לשלנו היא בעיניי
הישג עצום. התנ"ך תופס נפח משמעותי. הוא הוזנח שלא בצדק במשך דורות רבים. התחייה
משמחת וחשובה".
- למה?
"התנ"ך הוא ספר היסוד של מחשבת ישראל.
מי שלומד תנ"ך לעומק נחשף להרבה יסודות רעיוניים וחינוכיים חשובים שלא היו
מספיק גלויים בתרבות שלנו. למשל רגש, או סיפור. התנ"ך הוא גם ספרות; ספרות
שמקורה בקדושה, ועדיין ספרות: הוא מלמד על נפש האדם, על מורכבותו, על הצורך שלו
להתמודד עם בעיות והיכולת שלו לתקן אותן. ההתחברות המחודשת לתנ"ך משקפת תחייה
של שימת הלב לרגש בעולמנו הדתי".
- הלימוד שלך באמת מתמקד באיכויות הספרותיות
הללו, וגם חושף מאפיינים ספרותיים שאינם מצויים בספרות רגילה, כגון מילה מַנחה
שמופיעה בדיוק שבע פעמים, או הקבלות מפתיעות למקומות אחרים. הניתוח הספרותי גורם
לך למחשבה שיצירה כזו חייבת להיות בהשראה אלוהית?
"אומַר דבר אישי לחלוטין. אם הייתי זקוק
להוכחה שכלית לקיומו של אלוקים, התנ"ך הוא מבחינתי ההוכחה הזו. היופי שיש בו,
העושר הבלתי רגיל, התגליות הבלתי מתמצות – אני לא חושב שניתן לייחס אותם לספרות
אנושית, בוודאי לא לפני אלפי שנים. אני חושב שאנשים שבאים לכאן לימי עיון בתנ"ך
יוצאים עם אמונה גדולה יותר".
ימי העיון הללו מתקיימים זה 22 שנה. בזק מלמד
בהם כמעט מראשיתם. "זה מרגעי השיא שלי במשך השנה, מבחינת חוויה ציבורית. מאוד
מרגש לראות את האנשים מסתובבים בכל הימים עם עיניים נוצצות". גם בימי שגרה
הוא מלמד תנ"ך במכללת הרצוג. עוד הוא מלמד, שם וגם בקמפוס הנשים של המכללה בקיבוץ
מגדל-עוז ובמדרשה לבנות שם, מבוא לתורה שבעל פה. במדרשה ההיא, כשהייתה בתחילת
דרכה, וכן במדרשת לינדנבאום לנשים, שימש רב-מחנך. "גם זו בעיניי אחת המהפכות
החשובות – הוראת גמרא לבנות, קידום בנות בתחום הזה".
ופורום קבוע נוסף: שיעור שבועי בנביאים ראשונים
בבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון. התלמידים יושבים בבית, עם המחשב. הספרים
החדשים על שמואל נולדו כשיעורים במסגרת זו. ארבע שנים לימד שם את הספר. עכשיו הוא
ומנוייו במלכים. במבוא הוא מסביר שספר שמואל חביב עליו כי עולות בו סוגיות
רעיוניות מרכזיות, כגון נבואה, ריבונות ומלוכה, ומשום שהוא משמש חוליית מעבר
היסטורית בין שבטיות למלוכה. "שם הסיפורים הכי דרמטיים, מורכבים ומרתקים",
הוא מוסיף. "יש בו מקום נרחב לפיתוח של דמויות. הדמויות עזות. דוד המלך הוא
בעיניי דמות מדהימה. רק בגלל נסיבות פרטיות לא קראנו לבננו דוד".
- גם השם שלך מספר שמואל.
"היו שנים שהתפדחתי מזה. זה סיפור בהמשכים.
קראו לי אמנון כי ידידי הוריי, הפרופסור לתלמוד ישראל תא-שמע ואשתו דבורה, קראו כך
לבנם שנולד יומיים לפניי. דבורה ואמי היו יחד בבית החולים, והשם מצא חן בעיני
הוריי. נוסף על כך יש לי בת דודה ושמה תמר, שגדולה ממני בכמה חודשים – תמר
בזק-רפפורט, כיום שופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים. אז אמרו טוב, אמנון ותמר.
הזכיר להם פרח יותר מהפרשה העגומה בספר שמואל. לימים פגשתי את פרופ' תא-שמע. אמר
לי, 'אתה יודע למה קראנו לבננו אמנון? כי נולדתם בחנוכה; אמנון הוא היחיד בתנ"ך
שאכל לביבות'. אמרתי לעצמי, אוי ואבוי.
"כשנפטר לפני תשע שנים הלכתי לנחם. סיפרתי
את הסיפור הזה, ודבורה אמרה 'הוא התבדח. קראנו לו אמנון כי ישראל היה חבר ילדות של
אמנון שפירא. אמנון נראה בעיניו הצבר יפה הבלורית והתואר, והוא אהב את השם בגללו'.
אחרי כמה שנים הזמינו אותי לשבּת לטירת-צבי. העברתי שם שיעור, ד"ר אמנון
שפירא, שהוא חבר הקיבוץ, התווכח איתי קצת, היה נחמד – ובסוף השיעור אמרתי 'אני
רוצה לספר לכם משהו, קוראים לי אמנון בגללך'. אמר לי, 'ואתה יודע למה לי קוראים
אמנון? כי נולדתי סמוך לראש השנה. זה בעקבות הפיוט ונתַנֶה תוקף של רבי אמנון
ממגנצא'. כך התברר לי ששמי יסודו בהררי קודש ולא באמנון בן דוד, אחת הדמויות
המאוסות עליי בתנ"ך".
ספר שמואל מזַמֵן גם סתירות גדולות הנידונות
בספריו של בזק. "האם מלך הוא דבר שלילי או חיובי, רצוי לקב"ה או לא? פרקי
המלכת שאול מעלים במפורש עמדות מנוגדות בנושא. כמעט בלתי אפשרי לקרוא אותם כקול
אחד, כשם שקשה מאוד לגלות בספר אחידות בנוגע לשאלה איך שאול פגש את דוד בפעם
הראשונה".
הפתרונות המועדפים עליו במקרים כאלה הם על פי
'שיטת הבחינות' שפיתח הרב מרדכי ברויאר, שהוא מסביר בהרחבה ב'עד היום הזה'. על פי
שיטה זו, סתירות בוטות, אלו שגרמו למפתחי 'תורת התעודות' לקבוע כי התורה היא צירוף
של ממקורות שונים, הן מכוונות; זו דרכו של הכתוב לתת מקום להשקפת עולם מורכבת, שיש
בה צדדים שונים. "כשיש בתורה סתירה גלויה", מנסח זאת בזק בשיחתנו,
"הסתירה היא המסר".
- הגישה שלך ללימוד התנ"ך, הגבולות הרחבים
יחסית שאתה מסמן לעצמך, היא שיקוף לתפיסתך הדתית בכלל?
"הקשר בין הדברים נוגע לנכונות להתמודד עם
אמת מורכבת. כשאתה מאמין באמת מורכבת, גבולות ההכלה שלך לדעות אחרות רחבים יותר.
גם פה, בתוך צוות הר"מים בישיבה, יש דעות שונות – אבל השותפות היא בהכרה שאין
אמת של קו אחד אלא שאנחנו חיים בתוך מרחב. מבחינה זו יש קשר בין אופן לימוד התנ"ך
לבין העמדה כלפי מעמד האישה היום, או גיוס בנות, או לימודי חול".
- אבל כשזה מגיע לענייני הלכה, הישיבה ואתה,
כאורתודוקסים מובהקים, לא ששים אלי שינוי ובחינה מחודשת.
"נכון. התחום ההשקפָתי נראה לי מאז ומתמיד
יותר פתוח מהתחום ההלכתי הספציפי. בתחומי ההלכה המגבלות הרבה יותר ברורות. יש
פרמטרים הלכתיים שעליך לעבוד בהם. בתוכם, בהחלט יש הבדלי השקפה בינינו לבין ישיבות
אחרות; נניח, פולמוס שירת נשים, שראש הישיבה שלנו הרב משה ליכטנשטיין התבטא בו בצורה
מסוימת (מקֵלה, בפרט בצבא. צ"א) מול אחרים שאמרו שצריך אפילו לעמוד מול כיתת
יורים ולא לשמוע אישה שרה.
"בתוך הפרמטרים ההלכתיים, ההתמודדות של האורתודוקסיה
המודרנית עם שאלות הלכתיות היא קשה. כי יש רצון לא לשבור את הכלים. אני מודה שאני
חי בדיכוטומיה מסוימת, שיש דברים שמבחינה מחשבתית אולי היה ראוי לשנותם אבל אין
לנו הכלים ההלכתיים לעשות זאת. ואני מחויב לכלים האלה, למרות שאנחנו משלמים מחיר
מסוים כדי לשמור עליהם. במקרים אחרים הבעיה היא לא בכלים ההלכתיים, אלא ברצון לא לגרום
לפיצול ולמתח. מחיר השינוי לפעמים גדול ממחיר השארת דברים בעייתיים כמו שהם".
- העניין הוא שדברים לא נשארים כמו שהם, אלא יש
סחף מתמיד אל ההחמרה. המחמירים דווקא נוטים שלא לחשוש מפני יצירת פיצול.
"הדברים שיש רצון לשנות ולהקל בהם מתחלקים לשלושה.
ישנם הדברים שאני חושב שאין לנו כלים להקל בהם. לדוגמה, צירוף נשים למניין – נושא
שעלה לדיון לאחרונה גם מעל דפי 'מקור ראשון'. לפעמים אני נמצא בשבת במדרשה במגדל-עוז,
ואני מודה שיש לי תחושה לא נוחה עם זה שיכולות להיות שם בבית המדרש מאה בנות,
העוסקות בלימוד תורה מבוקר עד ערב, אבל עד שלא יביאו נערים מהקיבוץ להשלים למניין
גברים אי אפשר להתחיל להתפלל. אם היה היום סנהדרין, אני מניח שהיה מקום לשקול מחדש
להחשיב נשים למניין. אבל כיום אין כלים הלכתיים לפתור את הבעיה הזו, נקודה.
"לעומת זאת, יש דברים שאפשר להקל בהם, ואני
אומר זאת בקול. עלה הנושא של הסמכת נשים לרבניות. ופה מבחינה הלכתית אין בעיה: אני
תומך לכתחילה שבקהילות יהיו רב ורבנית. אם כי לטעמי לא רק רבנית.
"ויש גם דברים באמצע, שאני חושב שאפשר
לשנות אבל מטעמים ציבוריים לא אגיד אותם ולא אתמוך בהם אפילו. סתם דוגמה, עלה עכשיו
הסיפור של בית הספר האורתודוקסי בארצות הברית שאפשֵר לבּנות להניח תפילין. בכלים
הלכתיים, אפשר למצוא לזה מקום. אם מישהי תפנה אליי באופן אישי ותרצה להניח תפילין
בחדר שלה, אתלבט איתה אם זה כדאי, בטח לא אשלול קטגורית. אבל בפומבי, ציבורית,
במציאות בארץ שבה זה נתפס כפרובוקטיבי, זה לא תפקידנו היום לצאת בקריאה שגם פה
יניחו בנות תפילין בבית הספר. בין היתר, כי המחיר של חוסר היכולת בציבור להכיל דבר
כזה הוא מחיר אמיתי".
- אולי אתם, רבני הזרם המרכזי, פוחדים מאלה
המכנים אתכם 'רבני הלייט' ולכן נרתעים מדברים כאלה?
"לא. אני מכחיש. האתגר הגדול שאנחנו מציבים
לעצמנו הוא לקיים דרך שעומדת בין שני הקצוות בחברה הדתית, החרד"ל והלייט: דרך
דתית מחויבת להלכה, הפתוחה להתמודד עם אתגרי הזמן, אבל גם יודעת שכאשר עובדים
בכלים הלכתיים כפופים לגבולות שלפעמים לא עולים בקנה אחד עם השקפות עולם מודרניות.
"הכינוי 'רבני לייט' מרגיז, כי הוא מבטא בריחה
מהתמודדות עם מורכבות. אם בדברים מסוימים אני מאמין שצריך להתמודד עם מציאות חדשה
בכלים הלכתיים ומגיע למסקנות שאולי נשמעות מחודשות, זה לא נובע חלילה מאיזושהי
פשרנות, אלא להפך: מאמונה שכך צריך להיות. שזו דרכה של ההלכה, שאינה מקובעת
ושמרנית.
"קשה לי להבין טענות שנשמעות מכיוונים
מסוימים, שהרב לא צריך להתבונן במציאות ולראות מה מטריד את הציבור ואיך אפשר למצוא
לו פתרון במסגרת ההלכה, אלא להרים את העם אליו. אחד מחשובי הרבנים בישיבות הקו
טען, 'השקפתם של המנהיגים צריכה להיות אל בית המדרש, ומשם ילמדו כיצד החיים צריכים
להיראות'. אני לא מצליח להבין מאיפה זה בא. אפילו בעולם החרדי הטענה הזו לא נשמעת.
פוסקי כל הדורות, מחז"ל והלאה, התמודדו עם 'גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה',
עם 'מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים', ראו שהעם לא מלווה אז תיקנו פרוזבול והיתר
עיסקא. כל הדורות רצו שהתורה תהיה רלוונטית לחיים. כמובן, יש גבולות ולא נכנעים
לכל דרישה של הציבור. אבל לפסול קטגורית התחשבות במציאות?"
- יצא שרבנים מסוגך הם רבני הפייסבוק ורבני החרד"ל
הם רבני השו"ת סמ"ס.
"יש בכך משהו סמלי ומשמעותי. כי המאפיין
העיקרי בפייסבוק הוא שאנשים יכולים להגיב ולהתווכח, ואני נמצא שם ומקשיב ומתמודד. בשו"ת
סמ"ס אין ויכוח. אני לומד הרבה מתגובות של אנשים בפייסבוק. חשובה לי גם
האינדיקציה של הלכי הרוח בציבור, כדי להבין את המקום שהציבור נמצא בו. עוד יתרון בפייסבוק הוא האפשרות לכתוב במפורט,
יחסית לסמ"ס, ובמידת העניין להיכנס לדיון מעמיק יותר ולהפנות למקורות".
- יש גם הבדל מי הצד היוזם. בפייסבוק זה הרב.
"נכון, אם כי אינני בטוח שהשאלות
בסמ"ס תמיד באות מיוזמה מהשטח. בכל מקרה, חשוב לי להדגיש שאני לא נגד שו"ת
סמ"ס בשאלות נקודתיות. אני מעריך מאוד את הרב שלמה אבינר והרב שמואל אליהו על
היכולת שלהם לענות להמון שאלות. אני נגד האמירה שסמ"ס איננו כלי הלכתי. אם
אתה רוצה לשאול מה מברכים על פפאיה, זה המקום. אבל כשמדובר בשאלות יותר מורכבות, זה
לא רצוי".
- איך אתה מצליח לא להישאב לזה?
"כשנכנסתי לפייסבוק, בדיוק לפני שנה, קבעתי
לעצמי כללים. ראשית, שחוץ מפרשת השבוע אכתוב לא יותר מפעמיים-שלוש בשבוע. שנית,
שאני נוגע בזה רק בשעות שאינן חלק משעות הלימוד הקבועות שלי בישיבה. שלישית, שאני
פותח דף פייסבוק, ולא חשבון; כלומר שיש לי 'עוקבים', ולא 'חברים' שאני נשאב
לפרסומים שלהם. כך שאני לא חי בפייסבוק".
- זה שאתה רב – משנה את מהותך כפובליציסט? אתה מרגיש
יותר אחריות?
"אני מקפיד לכתוב רק על דברים שבתחומי עיסוקי.
לא אכתוב על כלכלה, על ביטחון, על פוליטיקה, אלא אם זו שאלה ערכית שחשוב לי לבטא
בה עמדה תורנית. הדבר המרכזי מבחינתי הוא לבטא תפיסת עולם דתית מחויבת, ועם זאת מתמודדת
ופתוחה, ולתת גיבוי תורני-הלכתי לעמדות שציבור רחב מחזיק בהן, אך לעתים חש שאין לו
קרקע מוצקה מספיק להתבסס עליה".
כך למשל כתב לאחרונה על שתיקתם של הפוסקים
החרדים לנוכח תופעת זיופי הבחירות החוזרת במגזרם. "הפורמליזציה של ההלכה יצרה
קהות חושים מסוימת לגבי מיקומו של המוסר הטבעי בתוך המערכת", חרץ שם בין
היתר. אך גם ממגזרו לא חסך שבטו. "לצד הפולמוס בנוגע לשירות צבאי מול שירות
לאומי לבנות דתיות, צריך ליצור קונצנזוס בנקודה אחת: יצירת נורמה ציבורית של שירות
לא פחות משנתיים". לעצם אותו פולמוס, בשבוע אחר מתח ביקורת מנומסת על הרב
יעקב אריאל שקבע ששירות בנות בצבא "אסור", ולא סתם "לא ראוי",
ובכך "החזיר את הדיון לפסים הלכתיים, ואימץ גישה מחמירה יותר גם משל רבותיו,
הרב צבי יהודה קוק והרב שאול ישראלי זצ"ל".
ואז באים התגובות והדיון. "הדיון הכי
מעניין ומורכב שהיה לי היה לפני שלושה חודשים, בנושא קידושין. הצגתי עמדה שבעיניי
היא חדשנית – ומצאתי את עצמי מותקף כשַמרן. טענתי שהקידושין והנישואין היום מתגלים
כשוויוניים, דווקא אם מבינים את משמעותם ההלכתית.
"טענתי שמאז חרם דרבנו גרשום שאסר ביגמיה,
הקידושין והאמירה 'כדת משה וישראל' פירושם התחייבות זהה של החתן והכלה. מתן הטבעת
לאישה הוא לא סיפור, הרי כך נהוג כמעט בכל התרבויות בהצעת נישואים. השלב השני והמרכזי
של החתונה, ה'נישואין' (עמידה משותפת תחת החופה, שהות משותפת בחדר הייחוד) הם דבר
שוויוני מלכתחילה. לכן לא צריך להשקיע אנרגיות במציאת דרך שגם האישה תקדש את האיש:
הרי למעשה הם במילא יוצרים מציאות המחייבת את שניהם באותה מידה, למעט מקרים חריגים
ביותר. עדיף להתמקד בהנחלת התובנה ההלכתית השוויונית הזו.
"חשבתי שיבואו מימין ויאמרו לי 'איך אתה
אומר ככה? הרי האיש מקדש את האישה'. אבל המתקפה באה משמאל, מכיוון הביקורת על
ההלכה. אמרו 'אתה לא מבין איך האישה מרגישה בחתונה'. התחילה דמוניזציה שלמה של
ההלכה. מישהי כתבה לי שהחתן מגיע לחופה לפני הכלה כי החופה מייצגת בית וההלכה
תופסת את הבית כשייך לחתן. שאלתי אותה, איפה מצאת את זה? לא רק שאין בסיס לפרשנות
הזו; בכלל אין בעיה הלכתית שהזוג יגיע יחד לחופה. היה קשה להסביר איך דווקא מתוך
תפיסה הלכתית אפשר הרבה יותר לשנות את התודעה מאשר כשחיים בתפיסה לא הלכתית.
"מייחסים לימין הדתי חוסר סובלנות לשמוע
דעות אחרות – והנה, בקצה השמאלי של המחנה קיימת אותה תופעה. אני פתוח לשמוע
ביקורת, אבל אמירות בוטות שחוצות את הגבול אני מוחק. והבוטות באה משני הכיוונים".
גם בהקשר נוסף מצא הרב בזק את עצמו שמרן שלא
מדעת. "ישיבת הגוש הייתה מסומנת כקוטב הליברלי של עולם הישיבות, אבל מבחינות
רבות נעשינו שמרנים יחסית לישיבות אחרות. למשל לימוד גמרא. לימוד עיון רציני איננו
ברירת המחדל הפשוטה בכל ישיבות ההסדר. יש מקומות שלימודי חסידות הפכו להיות המרכז.
אז אנחנו פה משמשים בתפקיד שמרני מבעבר, וגישתנו לגמרא לא פופולרית היום.
בסימפוזיונים בשנים האחרונות יצא לי לא פעם להיות בעמדת השמרן. זה חדש בשבילי".
הוא עצמו הגיע לישיבה הזו אחרי השמינית בגלל
הגמרא; וגם בגלל הגרעין, שהיה שם כבר אז, של מה שיוכר לימים כמהפכת לימוד
התנ"ך בעולם הדתי, בדמות הרבנים יואל בן-נון ויעקב מדן. אבל הסיבה העיקרית
היא ש"כשבאתי להכיר את הישיבה נשביתי בקסם דמותו של הרב אהרן ליכטנשטיין
(ראש הישיבה המייסד, לצד הרב יהודה עמיטל
ז"ל). ואני שבוי עד היום הזה".
- יש ביניכם דמיון חיצוני. פאות הלחיים.
"אני אכן נצמד כאן לפסיקה ייחודית שלו,
שאין לגלחן. אני משאיר אותן מעוד סיבה: אני לא מגדל זקן, אז שמשהו רבנִי בכל זאת
יבוא לידי ביטוי בַּפנים".
- אז למה לא זקן?
"כשהייתי ר"מ בישיבה התיכונית נתיב
מאיר רצה שם בדיחה: הרב בזק, ראשי תיבות 'בלי זקן'. אבל נדמה לי שזקן יוצר איזו
תחושה של ריחוק. וגם, שוב, ראיתי לנגד עיניי את הרב ליכטנשטיין הנערץ עליי".
- במה הוא השפיע עליך?
"בתחומי הגמרא, ובדרישתו מעצמו ומאחרים לרצינות
ולעמל בלימוד תורה, וכן בפתיחות לידע רחב ולתרבות כללית. והרב עמיטל השפיע עליי בכיוון של הלגיטימציה לאנושיות,
חשיבות המוסר הטבעי והפתיחות להתמודד עם שאלות
קשות מתוך אמונה גדולה. "הרב עמיטל לא היה קשור בעצמו ללימוד תנ"ך,
אבל מה שקרה בישיבה בתחום התנ"ך קרה בזכותו. הוא חינך להבנת המורכבות האנושית,
להכרה שגם לגדולי ישראל היו חולשות. על מצע כזה, אין לך בעיה להיחשף לפשט המצביע
על המורכבות של דוד המלך. עצוב שדמותו של הרב עמיטל פוספסה בציבור בגלל ההקשר
הפוליטי. המסרים שלו על נפש האדם, על אנושיות ועל מוסר משמעותיים מאוד לדור שלנו".
גם הרב בזק עצמו, למרות מה שנדמה מפרץ הספרים
היוצאים תחת ידו, מקדיש את מרב זמנו לא לתנ"ך אלא להוראת גמרא בישיבה. "זה
עיקר העיסוק שלי וחלק מרכזי מהאני מאמין שלי, להנחיל את חשיבות הלימוד בעיון
ברצינות ובהשקעה ובעמל. התורה שבעל פה היא בסופו של דבר המרכז של העולם הדתי שלנו
היום. וגם בתחום החינוכי, התלמידים שלי, הכיתה שלי, עומדים אצלי בראש סדר
העדיפויות. יש פער עצום בין השעות הנדרשות להכנת שיעור גמרא ל-35 תלמידים, ובין
הדקות הספורות שאני מקדיש לכתיבת פוסט בפייסבוק שעם כמה שיתופים והעתקות יכול
להגיע לאלפים. אבל זו דרכו של עולם.
"הגמרא היא הבסיס לכל החיים הדתיים שלנו,
מתוך רצון להבין לעומק את המערכת ההלכתית שבתוכה אנו חיים. ה'עד היום הזה' הבא
שאני מקווה לכתוב יעסוק בעזרת ה' בתורה שבעל פה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה