יום שבת, 3 בדצמבר 2011

מזרכי זה אכי אכי: על מצבן של החי"ת, העי"ן והה"א


עברו הימים שהמזרחים בארץ הרכינו ראש בפני התרבות האשכנזית. היום, אם כבר, המצב הפוך. אז למה הישראלים לא חוזרים לדבר עברית מזרחית יפה עם עי"ן ועם חי"ת? ואיך זה שגם הה"א מצטרפת במהירות למחלקת הצלילים האבודים? כתבה בגרון ניחר
מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"א בחשוון תשע"ב, 18.11.2011

מי התחרה במי בגמר כוכב נולד 9? זמרים, ויש אומרים מגזרים, ויש חושדים שגם איזה גזברים. אבל הקרב הגדול באמת, והבלתי מכוון, היה בין שלוש צורות שירה: בין סלסול מתפנק של המנגינה, לבין הגייה שורשית של חי"ת ועי"ן, לבין לא זה ולא זה. ובעצם, בעומקו של דבר, בין שלוש אפשרויות של התייחסות למזרחיוּת שלנו. במידה מסוימת של גסות אפשר לקרוא להן ערביוּת, עבריוּת ומערביוּת.
"פַּאַם היינו מדברים לאט, היית מסתכל לי בָּאֵיניים", גלש קולה של חגית יאסו בין שברירי הטונים בלי לבטא את העיצורים הגרוניים הכבדים. "היו ימים כָמִים, ימי בצורת", השתפכה, "הכורף שוב הכּה בי". לירון רמתי שר את שלמה ארצי חלק, לא מסולסל, אך צבע אותו בכל צבעי קשת הצלילים העשירה של העברית. "גשם יורד וזה חורף", זימר, והחורף הגרוני שלו היה הרבה יותר חורפי מהכורף של יאסו. "תל-אביב חסומה וגם חיפה", הוא שר, עם כל החי"ת על כל עונשו. וגם "דרכי עפר" שלו היו דרכי עפר, לא דרכי אפר. גרונו של רמתי הופעל במידה הנכונה, הנעימה; הוא לא השתלט על הפה כולו כמו אצל כמה זמרות-עבר. המתחרה השלישי, דוד לביא, לא שר מזרחי בשום דרך. הוא שר בלי סלסול וגם בלי גרון על "שתֵי אֵינַיים אֲייֵפות" ועל כך ש"בַּכַלון שלי הנוף כוֹלֵף מולי".
המנצחת הייתה האופציה הראשונה. יאסו, זו שסלסלה בהתמ(ז)רחות אך לא ביטאה את האותיות הגרוניות. "אני יודַאַת, אני שומַאַת: מישהו הולך תמיד איתי", סיכמה בהודיה נרגשת לבורא עולם. ניצחונה של יאסו, שנבע כמובן מאלף סיבות שאין קשר בינן לבין ענייננו, שיקף בכל זאת, באופן סמלי, את המגמה המנצחת בשטח: הישראלי העכשווי רוצה מזרחי, אבל שחס וחלילה לא יסריח לו עִברי מדי, חינוכי מדי.
יריות ממערב
המזרחיות חזרה כידוע לאופנה בישראל. קמה מעפר של השתקה ואפילו בושה, ולבשה בגדי תפארת. הפיוטים הספרדיים המעודנים, שעמדו לגווע עם דור המתפללים האחרון שהכיר אותם, הוכרזו פתאום טרנד. הפופ הים-תיכוני המעודן פחות זינק מהקסטות של התחנה המרכזית בתל-אביב וכבש את התחנות המרכזיות ברדיו. "המתינות הספרדית", כאמור בשירו של קובי אוז, גורפת שבח והלל מפי כל דעתן הנענה לצו האופנה. במקומות מהוגנים מותר לספר בדיחות עדתיות רק על אשכנזים. והנה, דווקא בנושא הדיבור העברי, אותו נושא שבו אין מחלוקת שהנורמה הנכונה והיפה היא הנורמה המזרחית – דווקא בו כמעט כולנו אשכנזים מושבעים. כלומר מושבאים. כולל מי שלא.
מדוע החי"ת והעי"ן אינן נכנסות לאופנה כמו שאר סממני מזרחיות? מדוע גם הה"א הגרונית נמצאת במגמת התעלפות, כלומר התאל"פות? אולי כי היוקרה החדשה של המזרחיות היא בעירבון מוגבל, נתונה בצלן של התנשאות, דעה קדומה ואפילו דימוי עצמי נמוך? או אולי כי גרוניות, ועברית צחה בכלל, זה ציוני מדי, ארצישראלי מדי, שורשי מדי, כל מה שרע בעיני מובילי התרבות והנורמות? אולי כי דיבור בח' וע' משדר מיושנות, קפדנות, חנוניוּת, צנוניוּת, ופשוט, מה לעשות, נשמע מגוחך מפי מי שזה לא טבעי אצלו – אשכנזים, וכיום גם רוב המזרחים?
ואולי פשוט כי קשה לאמץ את הגרון תוך כדי דיבור, ובייחוד קשה לעשות בתוך שטף הדיבור חשבונות אם זה א' או ע', ח' או כ רפויה. וכך, אף על פי שברור שע' וח' צריכות להיות שונות בהגייתן מא' וכ' – אחרת הן לא היו קיימות מלכתחילה – הדיבור של רובנו מסרב להבחין ביניהן, והכתיבה מתחילה לגלוש בעקבותיו. אחרת לא היה קורה, למשל, מה שקרה לפני שלושה שבועות בכותרת המשנה של כתבה ב'ישראל היום' על, לא פחות ולא יותר, אבשלום קור: "רק על תגידו לו אוקיי", נכתב שם.
אם היינו יודעים שע' היא ע' וא' היא א', לא היו מתרחשים עוד שלל בלבולים, כגון הדוגמאות שאסף הבלשן ד"ר ניסן נצר מאוניברסיטת בר-אילן: "במלחמת לבנון אמרו ברדיו ש'נורו יריות ממארב', ועד היום איני יודע למה הכוונה, ממערב או ממארב. וכשלא מבחינים  בין העיצורים, זה פותח פתח להרבה שיבושים נוספים, כי גרוניות מתנהגות אחרת מלא גרוניות. וכך אתה שומע למשל 'מתווַכַת דירות', כאילו הכ' הייתה ח' שמקבלת פַּתָּח; או 'המשטרה מנסה לַאֲקוף את החוק', ואתה לא יודע אם הכוונה ללאכוף או ללעקוף, דבר והיפוכו".
אבל גם הוא מדבר כמעט בלי ח' וע'. הרי הוא אדם מן היישוב. "בקריאת התורה ובתפילה אני משתדל מאוד להקפיד על הגרוניות; זה עניין חיוני בלשון העברית, מה גם שאני איש לשון. אבל בדיבור היומיומי, כשאתה מקפיד על הגרוניות ואתה אשכנזי, אנשים אומרים לך – אל תהיה טרחן ואל תתהדר בדברים לא לך".
איפה משה חובב
ואיך ידבר הד"ר נצר בחי"ת ועי"ן כשהוא מתהלך בין אנשים, אם אפילו במבצר הוותיק של העברית הצחה, קול ישראל, חוששים הקריינים, קל וחומר השדרים, לדבר כך ולהיתפס כפוחלצים?
במאמר מ-1977, כשברשות השידור עוד היו גם קריינים מהדור הישן שהקפידו לעייֵן בעי"ן ולא להחטיא את החי"ת, כבר התקומם הבלשן עוזי אורנן על כך שביטוי גרוני של ח' וע' הוא דרישה לא מחייבת שם, להבדיל מהגייה נכונה של ה' ואפילו של ר' (בהרעדת הלשון). להערכתו, הדבר משקף הנחת עבודה שהשדרים הם אשכנזים. לדיבור הנשמע ברדיו ובטלוויזיה, כתב, השפעה רבה על הציבור, ו"מה קל יותר מאשר לסגור פערים על ידי הרמת המורל של מי שמדבר במבטא ספרדי, ועל ידי נתינת מעמד בכורה בתוך השידור בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית למבטא הספרדי?"
דגמתי כמה קרייני חדשות עכשוויים בקול ישראל (על גל"צ ותחנות אזוריות אין בכלל מה לדבר). אצל דן כנר, הארי שבחבורה, הגרוניות נשמעות לפעמים, באופן מעודן, ולפעמים לא. הוא אמר "שר הביטחון", אבל גם "שר הביטכון". "בית החולים", אבל "הֶכָשוּד" ו"יום כֲמִישי". "מועצה" ו"אמצעי", אבל "פּצוּאים" ו"קַרְקָאִי" ו"צַאַר". קובי ברקאי כמעט שאינו מבטא את העיצורים הגרוניים. "נִפְצְאוּ", "כָמֵש", "אַכַת", "ביטָכוֹן". מדי פעם כן: "העורף", "בעזה". בחדשות מפי אילנה השכֵּל הע' נשמעת קלות, אך הח' כמוה ככ' ("דיווֵאָך", כלומר דיווֵח). פי יצחק איתן מפיק בעקביות ע' גרונית, אך בח' המשמעת העצמית שלו רופפת. מסקנת ביניים: מי שיש לו ח' יש לו ע', אך לאו דווקא להפך.
אצל המגישים והכתבים, שקריינותם אינה בהכרח אומנותם, המצב כצפוי טוב פחות. הח' של יהורם גאון היא תמיד וילונית, כלשון הבלשנים, כלומר מבוטאת ככ' רפויה. "כָשוּ מָכֲנָק", למשל. או "כל אֶכָד בְּאִנְייָנָיו". הע' לפעמים גרונית בכל זאת: "רע". "עַם". בתוכניות של עמיתיו אפילו זה לא קורה בכלל. משה נגבי מדבר על נושאים חביבים עליו – "המגזר הארבי", "כבוד האדם וכֵרוּתוֹ" ו"מכָאָה אַל רֶקא דיור". גם מבחינתה של איריס לביא, המשדרת איתו את 'דין ודברים', ח' וע' קיימות רק על הנייר. יעקב אחימאיר מדבר על "הַכְמָרַת הַצְאָדים" כלפי "רצוּאַת אזה". כרמלה מנשה מספרת על פעילות "כָמאס ואל-קאידה" ועל ה"תכקיר" של צה"ל. ורק אצל כתבנו לענייני ערבים גל ברגר יש לעתים ע' ו-ח' גרוניות, רכות ומרומזות.
וכיצד שרים הזמרים שלנו? מחוץ לזירה הים-תיכונית אפשר, כפי שראינו, למצוא מאנפפים ומסלסלים, אבל ח' וע' כמעט ולא. גם בתוך הזמר הים-תיכוני אין חזית אחידה. האותנטיים יותר, דוגמת עמיר בניון, מקפידים. אנשי הפופ המזרחי לא כל כך. פה מתגלה, שוב, כלל הקל וחומר: מי שמבטא ח' ודאי מבטא ע', אבל לא בהכרח ההפך. הממצא הזה חוזר כמעט בכל מקום. הוא די צפוי, משום שההבדל בין א' לע'  במילא אינו גדול, שכן שתיהן גרוניות; ע' רק עמוקה מעט יותר, ודורשת קצת יותר מאמץ והצרה של הלוע. יתרה מכך, בין א' לע' אפשריות דרגות ביניים – כלומר אפשר לבטא מעין ע' השונה מעט מא' ועדיין אינה בולטת לאוזן. לעומת זאת, המעבר בין כ' לח' הוא מעבר קיצוני בין קדמת הפה ללוע. פה אין גוני אפור. בשביל ח' צריך ללכת עד הסוף.  
וכך, אצל מרגלית צנעני אין ח' – "את הכואב שבלקָכִים איתי לקכת", היא שרה, כשהיא עוד שרה, ו"היו כֲרוּטים רגעי כֲרָטה" – ואילו ע' גרונית לפעמים יש ולפעמים אין. כך גם אצל בן טיפוחיה עומר אדם במוזיקת הפטישים שלו. "לא אַכְזיק מעמד", הוא מנבא בשיר "החיים דבש". אייל גולן מבטא את העיצורים הלועיים (שֵם מדויק יותר לגרוניים) כמעט תמיד, וישי לוי תמיד ממש. תענוג.
בבתי הכנסת הנורמה הרצויה והמוצהרת היא להגות את האותיות הגרוניות כראוי, לפחות בקריאת התורה. כך אצל ספרדים ואשכנזים כאחד, למעט אשכנזים הקוראים במתכוון בהגייה אשכנזית, זו עם הת' הרפה שנשמעת כמו ס'. אבל הצצה מדגמית בכמה בתי כנסת אשכנזיים (שאינם נוקטים הגייה אשכנזית), בעזרת דיווחים ששלחו אליי עמיתיי במערכת דיוקן, מציירת תמונה מגוונת יותר. היא משתרעת מבעלי קריאה קפדנים, כגון "בחור תימני לכל דבר, ששמו במקרה ליבוביץ'", המפיקים מפיהם לא רק ח' גרונית אלא גם ט' וק' נחציות; עבוֹר בקורא הממוצע ש"מוכן לתת מעט ביטוי לע'", לא יותר מכך; ועד זה ש"התעלם לגמרי מהעובדה שבוראו חנן אותו בגרון", ההוא ש"לא מכיר כלל את האות ה'", ואותם "נערים בני 14–15 שאפילו חיתוך בין ההברות אי אפשר לשמוע מהם".
הקרב על הה'
על בימות התיאטרון, ממלכתם של בוגרי שיעורי הדיקציה, נזנח מזמן הניסיון לחנך את העם. "אני לא מקפיד עם תלמידיי על ע' וח'", אומר דן ענבר, "כי על הבמה זה יחטיא את המטרה: הקהל יהיה עסוק בצורת הדיבור של השחקן במקום במה שהוא אומר". ענבר, מורה לשפה, דיבור ועבודה על טקסט, מלמד שחקני תיאטרון פעילים, אבל בעיקר את הדור הבא – תלמידי הסטודיו לאמנויות התיאטרון על שם יורם לוינשטיין בתל-אביב ובית הספר למשחק גודמן בבאר-שבע.
הוויתור הזה שלו מעציב אותו. הוא רואה באובדן הגרוניות חלק ממגמה נרחבת יותר של עצלות בדיבור. אבל הוא אומר שבמצב הנוכחי שחקן שידבר בהיגוי גרוני מלאכותי יגחיך את עצמו. "התיאטרון אמור להיות ראי", הוא מסביר. "וראי לא יכול לשקף דבר שלא קורה". בכל זאת הוא עובד עם השחקנים על הצלילים הגרוניים, שיידעו לבטא אותם באותם מקרים שהדבר חיוני לאבחנה בין מילים. "אפשר לעשות את זה בצורה קטנה, מוגנבת, שתבהיר את האבחנה, וזה יעבור בשלום אצל הקהל".
המאבק שלו נמצא קו חפירות אחד אחורה: ענבר ודומיו נחלצים להציל את הצליל ה', לפני שגם הוא בורח לישראלים לגמרי ונעשה א'. ההיכחדות שלו כבר מתחילה לתת את אותותיה גם על הבימות ומאחורי המיקרופונים. "כשלָמדתי בבית-צבי", מספר ענבר, "היה איתי תלמיד שגדל בארץ במשפחה טובה והוא שחקן מצוין – וכלל לא היה מודע לכך שאמור להיות הבדל בין ה' לא'. יש לי תלמידים היום שמתקשים בזה מאוד. יש משפט שאני נותן לאימון: 'האהבה היא מהאלוהים'. אנשים שוברים על זה את הגרון. יוצא להם 'האאבה אי מההלואים'. ואז, כדי שיפסיקו לצחוק, אני נותן להם תרגיל עם ח וכ'".
- לתלמידים מזרחיים קל יותר עם ח' וע'?
"אין היום הבדל של ממש בין תלמידים מזרחים ואשכנזים. אפילו תימנים לא כל כך מבטאים ח' וע'. יש היום הבדלים בין עדות בעיצורים אחרים; למשל, יוצאי רוסיה, ואני חושב שגם יוצאי צפון אפריקה, אומרים 'גְבָר' במקום 'כבר'. הרוסית היא שפה עם הרבה עיצורים קוליים. אצל פולנים זה הפוך; כיום אין כמעט תלמידים שגדלו בסביבה פולנית, אבל על סבינו צחקו שאמרו דק במקום דג.
"אבל השאלה היא למה אכפת לנו דווקא הגרוניות. הרי יש עוד הרבה אבחנות בעברית שאיננו מבטאים. יש גם המפיק, ויש העיצורים הנחציים – ט' להבדיל מת' וק' להבדיל מכּ', ויש שוני בין קמץ לפתח ובין צירה לסגול. הרי לא סתם קבעו את צורות הניקוד השונות הללו. היו הבדלים, ופשוט 'לא נשארו הקלטות'. אז זאת באמת התשובה: מהגרוניות אכפת לנו כי אנחנו חיים על תקופה שהיא קו התפר, יודעים איך נשמע עִם וכואב לנו הבלי".
אלא שה"בלי" הזה הוא עובדה היסטורית ותיקה. בתפוצות ישראל שבהן שפת הסביבה לא הייתה בעלת עיצורים גרוניים, גם היהודים התקשו לשמור על הצלילים הגרוניים בעברית שלהם. לא רק אשכנזים, אלא גם, למשל, יהודי תורכיה, פרס ובוכרה. והאמת היא שהקושי שלנו עם האגף הגרוני של העברית התחיל עוד כשישבנו פה לבטח, בימי בית שני. יש לכך עדויות בספרות חז"ל ובמסמכים בני התקופה: עדויות בדמות צורות איות ושגיאות כתיב נפוצות, וגם עדויות מפורשות.
"אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין (לא בני חיפה, לא בני בית-שאן ולא בני טבעון)", אומרת ברייתא המובאת בתלמוד הירושלמי (ברכות ב, ד), "מפני שהן עושים חתין היתין ועיינין איינין", כלומר מבטאים ה' במקום ח' וא' במקום ע'. בתלמוד הבבלי (עירובין נג, בשני העמודים) מדברים על בני הגליל בכלל, שלא הקפידו על לשונם ולכן לא נתקיימה תורתם בידם. כדוגמה מסופר שם על בן הגליל שקרא 'אמר למאן?' ושאלו אותו אם כוונתו ל'עמר' (צמר), 'חמר' (יין/חמור), או 'אימר' (טלה). כל הדיון שם מתחיל ממחלוקת בין רב לשמואל בשאלה עקרונית, כלומר עֶ-גרונית: האם המשנה אמרה "מעברין את הערים" או "מאברין את הערים".
הדלדול הזה אירע כנראה לגליליים בהשפעת היוונית, נטולת הגרוניות. אותו דבר אירע בהמשך לארמית של בבל, המשתקפת בתלמוד הבבלי. בהשפעת הלשון הקדומה של הארץ ההיא, האכדית. כך למשל לחם בארמית בבלית הוא 'נהמא', במקום 'לחמא' הארצישראלי, ו'חדר', המקבילה הארמית ל'חזר', היא בארמית בבלית 'הדר' – מהמילים השכיחות ביותר בתלמוד.
ברברי אבל נורמלי
הפסקת השימוש בעיצורים גרוניים איננה אפוא ירידת הדורות. ויותר מכך: מבט למתרחש בלשונות אחרות מלמד שזו תופעה טבעית, ואפילו מתבקשת. בספרו 'גלגולי לשון' מתאר הבלשן גיא דויטשר כיצד משתנות שפות: בתהליכים אוניברסליים, כמעט סטיכיים, של שחיקה והרס – וגם של יצירה. הצלילים בכל שפה נידונו בעיקר לשחיקה; כמעט כל שפה ידעה בראשית ימיה מגוון רחב יותר של צלילים, אך עצלות הביטוי גרמה לכך שעיצורים המצריכים מאמץ בהגייתם נשחקו והוחלפו בקלים יותר. לעתים הם נעלמו כליל, ובדרך כלל פחת מספר המילים שהם שימשו בהן.
הראשון שעמד על כך היה יאקוב גרים, אחד מצמד האחים הגרמנים אספני האגדות, בני ראשית המאה ה-19. הוא זיהה כמה מעתקים שכיחים שהתרחשו בלשונות ההודו-אירופיות, בעת שלשונות התפתחו זו מזו. הכיוון קבוע: מהקשה להגייה, אל הקל והרך יותר. בין היתר b הופכת ל-p, p ל-f, g ל-k, k  ל-h, וזו האחרונה,  בלשונות כגון איטלקית וצרפתית, נעלמת ונשמעת כא'. כך למשל kerd, שפירושה בהודו-אירופית הקדומה המשוערת לֵב (ובצורה דומה, kard, גם ביוונית, כמו במילה המוכרת לנו קרדיולוגיה), הפכה באנגלית ל-heart.
תהליכים מקבילים לזה שמתאר חוק גרים, אומר ד"ר דויטשר, מתרחשים גם בשפות לא אירופיות. הכיוון הוא תמיד אחד, שכן המוטיבציה היא אותה מוטיבציה: להזיז את הפה כמה שפחות. ההגאים הגרוניים הם הראשונים בתור למחיקה. "אלה עיצורים שאובייקטיבית קשים להגייה, ולכן הם נדירים יותר לכתחילה, ומאפיינים בעיקר שפות שמיות. וזה שהם נעלמים זה הדבר הכי טבעי בעולם".
- אז בעברית, שפה בת אלפי שנים, הם כבר היו אמורים להיעלם מזמן, לא?
"בשפות שמיות אחרות זה קרה באמת מזמן. בבבלית (אכדית) הם נעלמו עוד לפני שנוצרה העברית. עד שנת 2000 לפני הספירה כבר נעלמו ממנה לא רק הח' והע' אלא גם הה' ואפילו א' בתור עיצור בשווא. נהר בבבלית זה נאר. הה' נעלם והכול התכווץ. אלף שנה לפני דוד המלך".
- זה יכול לקרות בעתיד גם בערבית?
"בהחלט. הערבית היא שפה שמבחינה פונולוגית (צלילית) הייתה הרבה יותר שמרנית משפות אחרות, והיא משתנה לאט, אבל עם הזמן זה עשוי לקרות גם בה".
- ויתור על צלילים מקל על הפה, אבל יוצר הרבה בלבולים ואי הבנות, כי מילים נשמעות זהות. למה אנשים מוכנים לזה?
"בחוק גרים הכול בא על מקומו בשלום: צליל א' מתחלף לצליל ב', אבל מה שהיה צליל ב' מתחלף גם הוא לצליל ג' – וכך באמת נמנע בלבול. אבל לא בכל תהליך של מעתק זה קורה. לא פעם צלילים מתמזגים, בלי שיש לזה תיקון: א' מתקרב לב', אבל ב' לא מתרחק למקום אחר. למה פה לא ושם כן – אף אחד לא יודע. אבל זה כך. כנראה העצלות כל כך דומיננטית, שאם ההפרעה בהבנה היא לא משהו קריטי, פשוט חיים איתה ומסתדרים.
"הרבה פעמים ניתן לכך פתרון מקומי: בלבול בין שתי מילים ספציפיות נפתר בכך שאנשים מחליפים אחת מהן במילה אחרת". דוגמה שניסן נצר מספק לכך היא המילה 'השקיה', שהתחילו להשתמש בה לפני שנים לא רבות במקום 'השקאה' כדי לפתור את הבלבול בין 'השקאה' ו'השקעה'.
"אתה רואה בארץ את התהליך הפונולוגי הטבעי הזה בפעולה", ממשיך דויטשר. "זה לא הח' וע', שאף פעם לא היו בעברית המתחדשת של האשכנזים, אלא הה'. בילדותי מי שאמר א' במקום ה' היו צוחקים עליו, והיום זו כמעט נורמה, או לכל הפחות דבר שאינו מעורר תשומת לב. היעלמות הה', או היאלמות האֵיי, נמצאת בשלבים מתקדמים, ואין ספק שבתוך דור או שניים, או קצת יותר, זה יהיה כמו בצרפתית, וגם קריינים ברדיו יבטאו א' במקום ה'. ברגע שילדים רוכשים את השפה בבית, מפי הוריהם, בלי ה', זה כבר תהליך בלתי הפיך.
"מבחינה לא בלשנית זה נראה ברברי. במיוחד במבט מאנגליה, שם אני מלמד. שם ההגייה של h היא מבחין חברתי, כמו מבחן השיבולת/סיבולת בספר שופטים: עמךָ לא מבטאים אותה, משכילים ובני מעמד גבוה כן. אבל מבחינה בלשנית זה התהליך הכי נורמלי שקיים".
- יש סיכוי שהגיית הגרוניות תתחדש בקבוצות מסוימות באופן יזום?
"אולי כסמל קבוצתי. בינתיים, הקבוצה שאימצה לעצמה ח' וע' כאידיאל ציוני היא שולית. מה לעשות: אלה עיצורים קשים, ומי שלא רכש אותם כילד, זה קשה לו אובייקטיבית. אם קבוצת האנשים שבאמת מדברים בח' וע' תגיע מספרית ומעמדית לידי כך שירצו לחקות אותה, זה כמובן משהו אחר. כך קרה למשל בצ'כיה – כשווצלב האבל נהיה נשיא, התפשטה פתאום באוכלוסייה התסמונת שהוא לוקה בה, של קושי לבטא את הצליל הייחודי לצ'כית רְזְ' (הנכתב כ-r עם גגון). כשיש רצון חברתי הכול אפשרי".
אם תרצו
התחדשות מסוימת אכן אירעה בקרב דוברי העברית בארץ ישראל לקראת סוף המאה ה-19. העברית במבטא הספרדי הגרוני, כותב עוזי אורנן, הייתה זו שנלמדה בבתי הספר, ועולים שהגיעו ארצה קיבלו מבטא זה על עצמם. אליעזר בן-יהודה ודוד ילין, פעילי תחיית הדיבור העברי, צידדו בכך. באספת מורי ארץ ישראל בזיכרון-יעקב, ב-1903, הוחלט שהמבטא הספרדי הגרוני יהיה מבטא העברית בארץ. אך אז החלה העלייה השנייה, שלהבדיל מעליות קודמות סירבה להסתגל למנהגי הארץ, ואף הצליחה להשליט בה את המטען שהביאה ממזרח אירופה. כך עשתה, כידוע, באשר לסוציאליזם ולחילוניות – וכך, על פי אורנן, גם באשר לאי הגיית הגרוניות.
במשך כמה עשורים עוד הייתה להגייה הגרונית יוקרה מסוימת – חלק מיוקרתם של ערכי הציונות, ההתחדשות, התנ"ך והעבריות השורשית. נכון, המזרחיות לא הייתה מודל לחיקוי, אבל גם גלותיות אשכנזית ויידישאיות היו מושא ללעג, כך שנשמר איזה איזון וההגייה הגרונית חיה על אש קטנה. אבל כל זה נשחק עם השנים, וגם יוצאי ארצות המזרח שרצו להתערות בארץ סיגלו את פיהם להגייה הישראלית-אשכנזית הצייקנית. וכמו שכתב עמוס גורן בסדרה שלו 'תענוגות העברית' באתר 'מראָה', "אם נצייר עקומה של השימוש באותיות הגרוניות מאז הקמת המדינה ועד ימינו, נקבל קו הולך ויורד שכיום מתקרב אל נקודת האפס".
ועדיין, אם תרצו אין זו אגדה. "לא הייתי מתפלא אם בעוד חמישים שנה אנשים יהגו את העיצורים הלועיים", אומר באופטימיות זהירה מאוד פרופ' יעקב בן-טולילה מאוניברסיטת בן-גוריון. "הרבה מגורלם של הגאים תלוי בתפוצה שהם מקבלים בציבור; זה מתחיל באיזושהי פינה בחברה, שמטעמים אלה ואחרים מתחילה לנקוט היגוי מסוים. אנשים מחקים אותם, וזה הולך ומתפשט". דרכי דיבור והגייה, הוא אומר, הן במידה רבה עניין של תדמית; "אם לאנשים הנוקטים היגוי מסוים יש בעיניך ערך חיובי, גם ההיגוי הזה יהיה חיובי בעיניך". במקרה של העיצורים הלועיים ייתכן, תיאורטית, תהליך של פריחה מחודשת, שיתחיל בקרב מגזרים מסוימים המייחסים יוקרה לערכים המזוהים עם היגוי גרוני – ציונות, למשל, או שורשיות מזרחית.
- קורים דברים כאלה? צלילים חדשים מצליחים כיום להיכנס לשפה העברית?
"בהחלט. יש צורות היגוי שמחליקות לתוך העברית בלי שאנשים שמים לב. למשל, בתחום התנועות, "ההיגוי בפה מכווץ, מעוגל, נוסח דיבורו של אריאל שרון, שאפיין את הישראלים עוד לפני שנות דור, מפנה את מקומו בדור הצעיר לדיבור שהוא, אם לוותר על מונחים מקצועיים, עם פה פתוח יותר, דומה מאוד לאופי הדיבור הדרום-אמריקני. זה קרה גם לבּ' הישראלית, שנעשתה רכה יותר, כמעט אצל כל העדות; אגב, אצל חלק גדול מהמרוקאים זה תמיד היה טבעי. זו בּ' שאין בה המאפיין המגדיר את הבּ: ה'פיצוץ', בלשון הבלשנים".
לפני שנות דור חקר בן-טולילה את ההגאים שבפי תושבי מושב של עולי מרוקו, סמוך למושב כפר-מיימון שהוא גר בו. אלה היו אנשים שינקו את החי"ת והעי"ן עם חלב אמם. ממצאי המחקר הצביעו בין היתר על ההתאמה בין צורכי התדמית של אנשים, כגון התקדמות בחברה שמחוץ למושב – לבין המבטא שלהם ומידת השמירה על ההגאים הלועיים. בישראל של היום, השאלה היא כמובן בכיוון ההפוך: האם להגאים הללו יש סיכוי להיכנס ללשונו הטבעית של אדם שגדל בלעדיהם. והתשובה עשויה להיות חיובית.
המסלול עובר דרך מִשְלְבֵי הלשון – כלומר רמות סגנון הלשון – הלא ספונטניים; "ההיגוי הוא תלוי-מִשְלָב; היכן תשמע היום עיצורים לועיים? אצל אדם שרוצה לדבר 'כמו שצריך' כשהוא קורא בתורה, ומנגד אצל אותו מילואימניק שרוצה להשתלב בין אנשים הוגי חי"ת ועי"ן שנמצאים איתו, ומבחינתו זה כמו להשתמש בסלנג. כלומר, במקרים של ניסיון מכוון לדבר במשלב גבוה או נמוך. במונחים של שוק ההון, למניות של ההיגוי המזרחי יש ערך גבוה או ערך נמוך – אבל מוכרים בלבד".
אבל המסלול הזה, ממשיך בן-טולילה, עשוי להוביל אל היעד – אל המבחן האמתי של שינוי בשפה: חדירה של השינוי אל לשונו הספונטנית של האדם, "זו שהוא מדבר בביתו בלי לתת עליה את הדעת. זה הרובד שאליו קשה יותר לשינויים להיכנס – אבל רק כשהם חודרים אליו אפשר לומר שהלשון השתנתה".
אורלופסקי בדרכי אלי כהן
עזרא אורלופסקי עשה את השינוי. אצל עצמו, בלי יומרות לשנות אחרים, אבל בגדול: הוא אשכנזי, הוא נולד וגדל בארצות הברית, הוא עלה ארצה רק לפני שלוש שנים, כשהיה בן 23 – אך בפיו מתנוצצת עברית עם כל צליליה ההיסטוריים, כמעט. כולל הלועיים, כולל חלק מהנחציים ("את ההבדל בין ט' לת' עוד קשה לי להגות"), כולל ר' קדמית, כולל אבחנה בין ג' דגושה ורפה (כמסורת יהדות בבל, המבטאת את הג' הדגושה כמונו ואת הג' הרפה כר' גרונית רכה). בתפילות ובקריאת התורה הוא אף מהדר ומבטא את הו' על דרך התימנים, כמו w באנגלית; "יש לי ראיות שכך צריך".
ניכר באורלופסקי שרכש את ההישג ביזע: קורטוב של מבטא אמריקני עוד מבצבץ בדיבורו, ואת אוצר המילים העשיר שלו עוד מרבבים כְּאִילוּאים לאין ספור. הוא מתגורר ביישוב מרחב-עם שבנגב, ועמל על דוקטורט במיקרוביולוגיה במכון לחקר המדבר בשדה-בוקר. "היה לי קשה להתחיל לדבר עברית", הוא מאשר, קל וחומר עברית במבטא מזרחי. "ואמרתי לעצמי, כשאלי כהן נשלח לסוריה הוא היה מוכרח לדעת לדבר כערבי סורי, כי אם לא ידבר נכון יבחינו בו. מכאן שאפשרי להסתגל למבטא חדש, אם חושבים שחיים ומוות ביד הלשון. הרי אין לי משהו בגֶנים שמונע ממני לחתוך את האותיות כמו שצריך. הכול עניין של הרגל. התחלתי לאמץ את זה בהדרגה, אות אחר אות".
הוא נכנס לכל זה אחרי התיכון, כשלמד בישיבה בארצות הברית במקביל ללימודיו באוניברסיטה. שני דברים דחפו אותו: התוודעות מקרית לעולם הפיוט, שבו הטעמה לא נכונה של המילה מקלקלת את השורה, ומַעבָרו לישיבה ספרדית, שם נחשף להרצאות של ראש הישיבה על חשיבות השפה הנכונה. "הוא היה מתקן אותנו בלשוננו, למשל שלא נגיד 'היום הָרַס עולם' (במקום 'היום הרת עולם') או 'פוסח את ידיך'. קלטתי שזה בלתי נסבל, שאנחנו לומדים כל היום תורה וגמרא ואפילו מילה אחת לא יודעים לבטא".
- איך אנשים מגיבים להיגוי שלך?
"אין לי כל כך בושה. אני יודע שזה שונה מהרגיל. אבל לא אכפת לי; הרי כמהגר אני כבר לכתחילה מוזר. עד שעליתי ארצה לא הייתה לי אף פעם שיחה של יומיום בעברית; פתאום הייתי חייב לשבור את הראש, את השיניים, את הלשון, אני לא יודע מה שיבּרתי. כשאנשים קולטים שאני אמריקני הם אומרים 'איך אמרת את המילה הזאת! אפילו סבא שלי לא יכול'. ואני עונה בסיפור על אלי כהן.
"חשוב לי להגיד ששום יהודי בעולם לא יכול לומר שאצלו כל האמת. כל יהודי הרי חווה איזה טלטול במהלך הדורות שהוליכו עד אליו, וברור שכלָיו לא נשארו מלאים כולם. לכן הודיתי בטעותי, והייתי מוכן  ללמוד ולעזוב דרכים עקלקלות כדי להגיע ללשון מתוקנת יותר".

תגובה 1:

מכון כושר אמר/ה...

כתבה נכונה ועמוקה שמעלה תהיות רבות על המושג כור ההיתוך.