יום שלישי, 23 בנובמבר 2010

שלום, שמי חן ישראל ואני כותב שירים כי אני סירוב להיגמר


הציור על העטיפה: פאול קליי, קומפוזיציה קוסמית
אינני יודע כמה זמן יעבור עד שיימצאו המבקרים, המבשרים וקובעי הטעם שיעמדו על משמעות הדבר שקרה החודש לשירה העברית. הספר של חן קלינמן לא נאכל בסכין ומזלג, לא מתכרסם בעמידה, לא מתעכל בקלות. הוא שוצף וקוצף וחוצף. הוא אוקיינוס. הוא שירה חדשה, אחרת, מתיימרת, מפעפעת, מציפה, ממלאת, מכוננת. נדמה לי שהספר המעז הזה, הממלל את הבריאה והבורא מילון, הוא השירה הכי מז'ורית שנראתה פה מאז אורי צבי גרינברג. זה ספר החיים, ספר על הכול, ספר שירה על-ז'אנרי ועל-סגנוני, ספר של גאונות חסרת בושה כל כך, עד שכפסע בינה לבין מגאלומניה - וחכמי הקריאה יצטרכו להגדיר את הפסע הזה. היה לי הכבוד לעמוד על ערישתו כנקדן-מגיה, או כמי ש"דקדק והביא אל המוגמר" כלשונו של המשורר (אבוי, אני מעלעל בו עכשיו, טרי טרי מהדפוס, ומוצא בלמעלה מ-300 עמודיו שתי שגיאות ניקוד שחמקו ממני כשהספר היה קובץ וורד). לכן נטל הביקורת וההערכה יצטרך ליפול על גורמים אובייקטיביים ממני.
הספר הופיע בהוצאת כתב העת 'עמדה', אבל אין להיבהל מכך: הוא נמצא הלאה, הרבה הלאה, מהמודרניזם הסגפני השנות-חמישימי שתלמידי גבריאל מוקד מקפידים עליו כל כך בדרך כלל. גם הרבה הלאה מהפוסט-מודרניזם של תלמידי-תלמידי מוקד ומהפכותיהם שבשלולית. המהפכה של חן קלינמן פשוט מקפצת בחן על גבי כל אלה וטסה אל הגדול, אל הענק, אל השמיים, אל מלוא מוטת הבריאה, אל האמונה שיש בריאה, אל הידיעה שיש מלוא. אני מדפדף בו עכשיו, פטור מעול נוקדנות נקדנית, שותה את השותת, מותח זרועות כדי להגיע אל הקצוות, נבהל ונדהם. ההכרה, קודם כול ההכרה ורק אחר כך תת ההכרה הלא מעובדת, היא שנפתחת בו כמו מניפה. איזה שיר להעתיק פה, כדוגמה? יש דוגמה מייצגת? יש פה שירים של נביא בן זמננו, יש פה שירים של שפת סתר שיגעונית, יש פה שירים של עלם ביישן שמתפוצץ אל העלמות המתעלמות ממנו, יש פה פילוסופיה שזוללת את העולם. אינני יודע מה יכול לשמש פה נציג. אדביק את שיר הפתיחה של גוף הספר (לפניו, לפני העמודים עם שם הספר והקרדיטים, יש עוד שיר פתיחה, 'רצועה נסתרת' בלשון הדיסקים), שיש בו איזה מין אני מאמין של המחבר. הוא נראה חסר פרופורציות, הוא נשמע פומפוזי, אבל כל צעד מצעדיו הפיליים נקנה בכסף מלא של שירת אמת.


שָׁלוֹם,

שְׁמִי חֵן יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי כּוֹתֵב שִׁירִים כִּי אֲנִי סֵרוּב לְהִגָּמֵר,
כִּי הָעוֹלָם מֵת לִי בַּיָּדַיִם, נְמַק-חֲשֵׁכוֹת בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה,
אֲנִי כּוֹתֵב כִּי מִבֵּין כָּל הָעוֹלָמוֹת בָּחַר לוֹ הָעוֹלָם דַּוְקָא בִּנְתִיבוֹת הַקֶּטֶם וְהַכִּבְיוֹנוֹת
וּמִי הוּא שֶׁיַּגִּיד לִי מָה לִרְאוֹת,
מִי הוּא שֶׁיִּמְנַע אוֹתִי מִלִּנְקֹשׁ עַל קְלִפָּתוֹ לְמַעַן דַּעַת מָה כָּל זֶה וְעַל מָה.
 בְּרִיָּה מוּזָרָה.

אֲנִי כּוֹתֵב, אֲנִי תּוֹעֵף, אֲנִי סֵרוּב לְהִתְעַיֵּף כִּישִׁימוֹן
כִּי אֲנִי חָדֵל לְהִגָּמֵר,
כִּי הָעוֹלָם מֵנִיף אוֹתִי מִכַּף אַל כַּף בְּלִי תּוֹרוֹת, כְּבֵן יָחִיד,
חוֹבֵר אוֹתָנוּ בְּמַחֲתֹּרֶת יְקוֹדָיו הַצּוֹלְהִים כְּעֵמֶק, כְּחַמָּה,
כְּמַעֲרֹכֶת יְצִירָיו, כְּאֵלִים חַיִּים,
מֵדִיחַ אוֹתָנוּ עַד דֶּמַע כִּישִׁישִׁים אֶל מוּל תִּזְרַחַת עֲלוּמִים.

אֲנִי כּוֹתֵב, גַּם אֶת שֶׁהוּשַׁר וְהוּשַׁק זֶה מִכְּבָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְמֹשׁ כְּמִלְמוּל שֵׁנָה,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵאָסֵף הַהוֹלֵךְ וּבָא עוֹד בְּטֶרֶם אִבּוֹ כְּכַוָּנַת כַּוָּנָה,
אֲנִי כּוֹתֵב כָּךְ שֶׁחַלּוֹנוֹת וּדְלָתוֹת לֹא יִפָּקְחוּ לְקִיר, לֹא יוּגְפוּ עַל מִלָּה,
כְּדֵי שֶׁנוּכָל לִטְבֹּל-מַעֲיָנוֹת בְּכָל סוֹף וּתְּמוּנָה.

אֲנִי כּוֹתֵב, אֲנִי לוֹהֵב,מְיַדֶּה שִׁירָה כְּתַמְצִיּוֹת, מְמַדִּים הַמַּפְצִיעִים מִפְּכִירוּתָם,
יֵשׁ וכוֹֹפֶה עָָלֶיהָ הַר – עוֹשֶׂה וְשׁוֹמֵעַ גַּם שׁוֹמֵעַ,
לְעִתִּים הִיא גּוֹנֶבֶת הַכָּרוֹת, רְקָעִים מִתְפָּרְצִים, אֲלֻמָּה חוֹרֶזֶת עֵינַיִם
וּמַרְאוֹת, אוֹ נוֹתֶבֶת מִלְּפָנִים כְּעַמּוּד אֵשׁ, כְּכָנָף עַל קַו תְּהוֹם, אוֹ שָׁוְא
מִתְפָּרֶצֶת לְדֶלֶת מַקְדִּימָה.

אֲנִי כּוֹתֵב כִּי וְכוֹתֵב בְּלִי כִּי.

אֲנִי כּוֹתֵב כִּי יֵשׁ דִּבֵּר, כִּי אֱלֹהִים, כִּי סֻלָּם מוּצָב אָרְצָה
וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הָלֹךְ בָּכֹה וְהָלֹךְ,
כִּי טִפַּת הַמַּחְשָׁבָה נוֹקֶשֶׁת בְּיַם הָאֵי-שָׁם, נַעֲדוּדֵי תַּרְחִיבִים,
כִּי הַכִּסּוּפִים צְרִיכִים לְשֵׁמוֹת לְהִתְרַפֵּק עֲלֵיהֶם, מַחֲבֹקֶת אֵי-כָּאן.

אֲנִי כּוֹתֵב כִּי פּאֹרוֹת הַחַי, הֵיכְלוֹֹת הָאָדָם, תִּמְסוֹרוֹת הָאַהֲבָה,
חֲלִיטֵי הַמּוּסָר וַחֲרָכֵי הַקְּדֻשָּׁה –
כֻּלָּם כֻּלָּם יְשׁוּבִים בַּאֲגָף הָעֶרֶךְ הַמֻּחְלָט, לֹא הוֹלְכִים לְשׁוּם מָקוֹם,
וְהַשִּׁירָה מְבַקֶּשֶׁת לְהַצִּיל תְּשׁוּבָה, לֹא הַכְרָעָה,
מְבַקֶּשֶׁת לְהַצִּיל תְּשׁוּבָה, לֹא הַכְרָעָה.

כּוֹתֵב כִּי לָקַחְתִּי עַל עַצְמוּתִי לִכְתֹּב, כִּי חַיֵּב הִתְחַיַּבְתִּי לְמִשְׁלַח יָד
עַל דַּעַת עַצְמִי וְעַל דַּעַת הַמָּקוֹם,
כּוֹתֵב כִּי הַשִּׁירָה מַכְנִיסָה אוֹתָנוּ בְּצֵל קוֹרַת הָרוּחַ, כִּי הִיא הַגְשָׁמַת
הָאֱמוּנָה כִּי מַטְרַת הָאָדָם הִיא לְהִתְעַנֵּג עַל זִיו הָעוֹלָמוֹת,
כּוֹתֵב כִּי נִדְמֶה הִנֵּה אָחַזְתִּי בְּשׁוּלֵי הַשְּׁתִיקָה, קַט הַהֲלָמִים,
הָרֶגַע שֶׁאַחֲרֵי מַאֲמַר הַבְּרִיאָה,
וּכְדֵי לְהָפֵר אֶת חוּט הַדְּמָמָה, כּוֹתֵב מִפְּנֵי דֹּמֶן גּוּפוֹת הַזְּמַן.

כּוֹתֵב כִּי נִדְמֶה הִנֵּה מִישֶׁהוּ שׁוֹמֵעַ,
כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אוֹתִי וּלְהִוָּכַח – הִנֵּה אֲנִי, וּמָה עַכְשָׁיו,
תַּשְׁלִיל אַחְוַת עוֹלָמִים.
כּוֹתֵב כִּי כּוֹאֵב לֹא לִכְתֹּב, מִכְנָפִים נִקְרָעִים מֵאִתִּי כְּשָׂרֶטֶת רוּחַ,
כּוֹתֵב כִּי לְשָׁם פּוֹצֶה הָעוֹלָם כְּמִנְסְרוֹת רִיק גַּעְגּוּעִים, וּמִי אֲנִי שֶׁאַגִּיד לֹא.

אֲנִי כּוֹתֵב כִּי סַנְוֵרִי מֵאֵין כְּמוֹתוֹ וְהַמִּלִּים הֵן מֶרְכָּבוֹת לְשֶׁאֵינוֹ נִתָּן,
הֵן מִסְתּוֹר הֶכְרֵחִי,
כִּי לְעִתִּים קוּמְקוּם פָּשׁוּט הוּא פָּשׁוּט יוֹתֵר מִדַּי,
כִּי דָּוֶה מֵרֹב כֹּל, וַאֲנִי רוֹצֶה שֶׁתֵּדְעוּ, שֶׁתִּהְיוּ שֻׁתָּפִים.
כּוֹתֵב כִּי אוֹהֵב אֶתְכֶם בְּלִי כְּלוֹת, כְּאַחֲרִית הַיָּמִים, יֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי
לָמוּת עַל קִדּוּשׁ אַהֲבַתְכֶם.

כּוֹתֵב כִּי מַעֲשֶׂה הַמִּלָּה נִכְנָס בָּעֳבִי הַדְּבָרִים, מַעֲגָלוֹת מַעֲגָלוֹת,
גַּל הַמַּצִּית מַכְשִׁירִים, אוֹרוֹת וּשְׁאָר נִרְדָּמִים, טוֹפְפוֹת טוֹפְפוֹת,
כִּי מַעֲשֶׂה הַמִּלָּה הוּא אוֹת ומוֹפֵת כְּמוֹ סֵמֶל בַּעֲבוּר קוֹלֶקְטִיב,
כִּי מַעֲשֶׂה הַמִּלָּה הוּא סִימְבּוֹל אֲשֶׁר חָלַף מֵעֶקְרוֹן הָהַצְבָּעָה
לְעֶקְרוֹן הָהַשְׁפָּעָה, מִתֵּאוּר לְסִבָּה, מִכַּוָּנָה לְעֶצֶם, מֵחֹמֶר לְגֹלֶם.

כּוֹתֵב כִּי יֵשׁ חֲלוֹמוֹת וּתְשׁוּקוֹת שֶׁהַס מִלְּאָמְרָם,
כִּי יֵשׁ אֱמוּנוֹת עַזּוֹת לָמוּת לְמַעֲנָן
וּמַאֲמִין בְּכֹחָם שֶׁל נְאוּמִים,
גַּדְלוּת הַנֶּפֶשׁ הַמְמַלֵּאת הֵיכָלוֹת בְּיִעוּד כָּל עַלְמִין,
מַגְבִּיהָה עַל כְּתֵפֶיהָ שְׁאָר רוּחִין וְנַפְשִׁין לְמַעַן יֹאחֲזוּ בְּקִיסוֹס
הָרְגָשׁוֹת הַמִּשְׁתַּפֵּל מִלְּמַעְלָה כְּתַכְלִית,
כִּי מַאֲמִין בִּתְחִיַּת הַמִּלָּה, מִלַּת-הַתָּמִיד, מַאַמְרוֹת הַבְּרִיאָה,
שִׁירַת הַיָּם הַבָּקוּע, מַיִם מִן הַסֶּלַע, צִבּוּר תַּעֲצוּמוֹת סִינַי,
אַשְׁדּוֹת אֱלֹהִים, אֲדֹנָי הַגָּלוּי הַמְּפֹרָשׁ, מִלַּת-הַתָּמִיד.

אֲנִי כּוֹתֵב כִּי הַמִּלִּים פּוֹרְטוֹת אֶת תְּהוּדוֹת הָעוֹלָמוֹת,
קְרִיאוֹת עֲטָלֵף הֵן חוֹזְרוֹת וּמְהַדְהֲדוֹת קִיּוּם קָרוֹב אוֹ רָחוֹק, חָלוּל, אָטוּם אוֹ מָלֵא,
כּוֹתֵב כִּי אֲנִי מִלִּים כְּשֵׁם שֶׁגּוּף הַמִּלָּה הוּא מִלָּה, כִּי הָעוֹלָם הוּא מִלִּים הַמְּדַבְּרוֹת אֶת עַצְמָן,
קְרִיאָה הַשּׁוֹמַעַת עַצְמָהּ, אֶל עַצְמָהּ וּמֵעַצְמָהּ וְהָלְאָה.
אֲנִי כּוֹתֵב כִּי גּוֹהֵר וּפוֹרֵק אֶת-רוּחִי-אֶת-גּוּפִי בִּבְשַׂר הַמִּלִּים
הַמַּחֲזִירוֹת לִי אַהֲבָה בְּשֵׁם כֻּלָּם. בְּשַׂר הַדְּבָרִים עַצְמָם.
אַחְוַת עוֹלָמִים.

כּוֹתֵב כִּי מָכוּר אֶל מְצוֹק הַשִּׁירָה בָּרוּחַ, נִכְפֶּה לִכְתֹּב שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתִי
כִּמְשׁוֹרֵר אֲשֶׁר שָׁכַח כִּי יֵשׁ שִׁירָה בָּעוֹלָם
וְשָׁב וְנִזְכָּר וְכוֹתֵב וְיוֹדֵעַ וָעֵד, כִּמְאוֹרוֹת שֶׁנִּשְׁטְפוּ מֵאָבָק.
כּוֹתֵב כִּי הוֹלֵךְ עוֹד בְּטֶרֶם לָמַדְתִּי לַעֲמֹד.
אֲנִי גַּם לֹא כּוֹתֵב.

אֲנִי כּוֹתֵב, אֲנִי נִכְתָּב, אֲנִי מֻכְתָּב שִׁירִים כְּדֵי שֶׁהָאִילָן הָעוֹלֵל הַזֶּה
לֹא יַרְפֶּה מִמֶּנִי, לֹא יִכְהֶה מֵאִתִּי אֶל אַנְחוֹת הַשֶּׁבֶר שֶׁל הֶחָלָל הַקָּמֵל,
כְּדֵי לוֹמַר שֵׁמוֹת מְפֹרָשִׁים, זְרָעִים, שָׁרָשִׁים, בַּדִּים
לְכָל בָּשָׂר וָרוּחַ.

כּוֹתֵב כִּי צֶמַח. גֶּשֶׁם. תַּמְרוּר. מְכוֹנָה. חַיִּים. אָדָם.
כְּמִכְתָּב עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.
כּוֹתֵב כִּי טֶרֶם מָצָאתִי אֶת הַמִּלִּים הַנְּכוֹנוֹת, כְּדֵי לוֹמַר לְלֹא הַצְלָחָה
אֶת שִׁקְשׁוּק הַמַּפְתֵּחוֹת שֶׁבְּכָל אֶחָד וְאַחַת מֵאִּתָּנוּ.
מִסְתּוֹרִין הוּא אֱמֱת הָרֹאשָׁה, וִילוֹנוֹת יוֹסִיפוּ לְהִפָּתַח כִּנְשָׁמָה,
חָדָשׁ מִפְּנֵי חָדָשׁ יוֹצִיאוּ, בְּאֵין הַגְבָּלָה.

כּוֹתֵב כִּי טֶרֶם לָמַדְתִּי לְהַקְשִׁיב, כְּדֵי לִהְיוֹת קָהָל,
כְּדֵי לְהָנִיחַ לָכֶם לִהְיוֹת, כְּדֵי לִהְיוֹת בִּלְעֲדֵיכֶם וּבִלְעֲדֵי הַמִּלִּים
וּלְהַרְגִּיש עִם.

כּוֹתֵב לְמַעַן תֹּאמְרוּ בִּתְשׁוּבָה:
הַצֶּדֶק אִתְּךָ – יֵשׁ חַיִּים עַל פְּנֵי הַאֲדָמָה וְיֵשׁ חַיִּים עַל לֹא אֲדָמָה,
יֵשׁ מָה,
לְמַעַן תָּשִׁיבוּ בְּחִבָּה שְׁפוּכָה: 'מָה' הִיא תְּפִלָּה קְטַנָּה,
הָבָה נִפְתַּח בַּאֲהָהּ בְּקַלּוּת שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתָהּ, כְּמוֹ כָּל מְלֶאכֶת בְּרִיאָה.
כְּמוֹ כָּל וַיְּהִי הַמֻֻּנָּח בְּכִיסֵנוּ.

4 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

הוא כותב וכותב אך לא מוחק ומוחק, ולכן היחיד שקורא וקורא הוא המגיה המגיה.
בפעם הבאה כדאי שימצא עורך שעורך...
נכון לעכשיו, חן ישראל קליימן הוא גרפומן גרפומן.

מגיב למגיב אמר/ה...

ואתה אנונימי א-נונימי קנאי קנאי

אריאלה אמר/ה...

פשוט מרגש!
הכתיבה שלו כל כל נוגעת, אם כי מרגישה לעתים מרוחקת ודורשת מחשבה יתרה.
מקסים!
מתי הספר יוצא?! והיכן ניתן לרכשו?

אנונימי אמר/ה...

שירה מפעימה ומיוחדת. ל-3: הלוואי והיו עוד כמה 'גרפומנים' כאלה (נדמה לי דווקא שכרגע אנחנו די תקועים עם הרבה יותר 'טוקבקומנים'...).