יום שני, 21 ביוני 2010

משחקים באבא אמא: על חרוזי הילדים של נתי בית

אבא, אמא, קרוסלה; מאת נתי בית; איורים: רעיה קָרָס; מודן, 2010
סקירה: צור ארליך
הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ב בסיון תש"ע, 4.6.2010.

מבחן האש של ספר לגיל הרך הוא המבחן שעורך לו הזאטוט עצמו. אצלנו, 'אבא, אמא, קרוסלה' עבר את המבחן הזה בהצטיינות יתרה. בת הארבע רצתה לשמוע אותו שוב ושוב, וטרחה כמה פעמים להביאו לנו ביוזמתה מכוננית הספרים. זה כוחם של השירים הקצרים והמצלצלים הללו, הלקוחים מעולמו של הילד הקט אך מאתגרים אותו מעט בקורטוב הספרותיות שבהם. זה כוחם של האיורים הססגוניים והשובבים, שיודעים להלביש את המשקפיים או העניבה של אבא על הדברים שאבא הופך להם – לוויתן, סוס, דוב. זה כוחה של המשחקיות, של הפעולה הגופנית שהשירים מזמינים. וזה בעיקר עוצם ידה של המשפחתיות הטבעית, הכּנה, שהספר משרה.

"אבא אבא מעלית", מכריזה שורה ראשונה באחד מהשירים מרובעי-השורות; "אמא אמא חתולה", מכריזה שורה פותחת אחרת. שורות אלו ודומותיהן הרבות יכולות להתפרש כקריאות של הילד להורה שיתבונן במעלית או בחתולה, כפי שקורה בדרך כלל כשילד אומר משפטים מסוג "אמא חתולה"; אך הן יכולות להתפרש גם כמשפטי חיווי של הילד, הקובע שההורה עצמו הוא היצור הזה, מעלית או חתולה. האפשרות השנייה היא הנכונה, כפי שמעידים השירים בבירור: אלו הם שירי קריאה-למשחק, שירים על חוויה אינטימית בין ילד להוריו המגלמים בשבילו, בעת רצון, מעלית המניפה אותם (אבא אבא מעלית:/ מעלה וגם מוריד./ ילדים עומדים בתור,/ לוחצים על הכפתור") לוויתן שהם שוחים על גבו, או מגלשה עשויה מרגליים מתוחות של אב היושב על כורסה. אבל האפשרות האחרת, שמדובר בילד המפנה את תשומת לבו של ההורה לדבר מה, עומדת ברקע ומוסיפה לפנטזיה טעם של יומיום, של ממשות.

כי הרעיון של שירי המשחק הללו פשוט וטבעי, אבל גם אינו מובן מאליו: אבא ואמא שהופכים לכלי משחק, ונשארים אבא ואמא. הם משחק, הם אפילו משחק מפתיע, משחק שלפעמים מחליט בעצמו איזה משחק הוא, ולפעמים אפילו מחליט להיות זאב מפחיד-בכאילו שרודף בתופסת או דוב שמחבק; ועם זאת, אבא ואמא אלה הם כל הזמן אבא ואמא, הורים שיש להם רצון ויש להם זהות קבועה שנשארת איתם בכל הזהויות המשחקיות – כפי שמפליאה המאיירת רעיה קרס להפגין בהומור; הם הורים שצריך להזמין אותם, לבקש מהם, לדרבן אותם, להתחטא כלפיהם בחנדלך ילדותיים, להפנות את תשומת לבם.


נתי בית מצליח להעלות על הכתב, בחן בלתי מצוי, את האיזון הזה בדיוק. האיזון שבין הפנטזיה שאמא היא קרוסלה לבין הידיעה הריאלית, המנחמת לא פחות מהפנטזיה, שאמא היא כל הזמן גם אמא. לצד האיזון הזה, נתי בית יוצר עוד שורה של איזונים, שהם בעצם מה שנקרא 'סוד הקסם' – כמובן, אם עושים אותם בכישרון הנדרש: האיזון שבין נקודת המבט הילדותית לבין ההכרה במציאות ובצורך להיכנס למשא ומתן ("אבא אבא – 'חת ושתיים/ קח אותי על הכתפיים!/ כשאהיה גדול כמותך –/ גם אני אקח אותך!"); או התמהיל הנכון שבין פחד-משחקי, פחד משחרר, לבין ידיעת האהבה: "אמא אמא אמא רוח:/ לא נותנת לי לנוח!/ היא נושפת, היא נושבת,/ ככה היא אותי אוהבת!"; או אפילו את האיזון בין החיוך האירוני, המפוכח, של ההורה הקורא, לבין יכולת ההבנה של הילד. בשיר שידגים זאת, שיר פשוט-פשוט, יש גם פילוח מדויק של מהות האבהות הנכונה בעיני הילד הרך: "אבא אבא דוב ענק,/ אבא אבא דוב חזק!/ מה נעים וכמה טוב/ לקבל חיבוק של דוב!".

הפלא, כביכול, הוא שכל הרגישות הזו, האינטואיציה הטיפולית הזו, העולה בשירים, שייכת למחבר גבר. הרי לא לחינם, אנו חושבים ודאי לעצמנו, אין כמעט גננות ממין זכר, ומשוררי-פעוטות גברים יש רק כזית. ופלא הפלאים, לכאורה, הוא שנתי בית נולד בקייב שבברית המועצות כאנטולי בייצ'טוק, החל לרכוש את השפה העברית רק בנעוריו, ועלה ארצה כשהיה בן 19.

בראיון רדיופוני עם נתי בית, ברשת א' כמדומני, התפעלה המראיינת מכך שעולה דובר רוסית, שנחשף לתרבות העברית בגיל מאוחר יחסית וקל וחומר שלא זכה לילדות ישראלית, חיבר שירים בשפה עברית טבעית כל כך. אדרבה, חשבתי מיד, מי אם לא יוצא רוסיה יחבר את הגלגול החדש של 'בוא אליי פרפר נחמד'? דווקא מוצאו של המחבר מן התרבות הרוסית עשוי להסביר כיצד הוא מצליח לקלוע אל הדנ"א של תרבות הילדים הישראלית.

חלוצי השירה העברית המודרנית, ויותר מכך חלוצי שירת הילדים העברית, היו בחלקם הגדול יוצאי התרבויות הסלביות, ובראשן התרבות הרוסית. מאין נחלנו את שירנו, את שירתנו הממושקלת, הטונית-סילאבית, זו של סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, אם לא ממשוררי רוסיה? ביאליק קרא היטב את המשורר היהודי כותב הרוסית שמעון פרוג, רחל הייתה חסידתה של אנה אחמטובה, שלונסקי היה מתרגמם הדגול של פושקין ושל משוררי המהפכה האדומה, 'כוכבים בחוץ' של אלתרמן נכתב על ברכי 'אחותי החיים' של בוריס פסטרנק, ועוד ועוד.

ומשוררי הילדים העברים הראשונים, שלא עמדה להם למופת מסורת שירת-ילדים עברית כלשהו, על אחת כמה וכמה. פניה ברגשטיין, יצחק אלתרמן ('יש לנו תיש') ואחריו גם בנו המפורסם נתן, מרים ילן-שטקליס – וכי מה עמד לפניהם, בבואם להמציא את סוגת שיר הפעוטות העברי, אם לא שירי הפעוטות הרוסיים? מאיזו באר שאבה לאה גולדברג, אם לא מבארם של קורניי צ'וקובסקי וסמויל מרשק מחבר 'המפוזר מרחוב הבריכה' (כפי שמספרים רויאל נץ ומאיה ערד בספרם 'מקום הטעם')? ומה שנכון לשירה ולשירת הילדים נכון, כידוע, גם לענפי תרבות יסודיים נוספים, ובראשם שירי-הזמר שלנו, שירי ארץ-ישראל, שלחניהם ואופיים רוסיים לעתים קרובות.

שיריו של נתי בית בספר שלפנינו שקולים במשקל שירי-הילדים הקלאסי, הקבוע כמעט, של שירי הילדים העבריים מתקופת ההשפעה הרוסית – טטראמטר טרוכאי. זה המרכיב הקלאסי הבולט בספר, והוא משתרג עם המרכיב העכשווי של תיאורי מעלית ומטוס ושל מילים כגון 'היידֶה'. אנחנו קוראים אצלו "אמא אמא תני לי יד" ושומעים את נגינתם של "בוא אליי פרפר נחמד" ושל "רצתי רצתי ונפלתי". נתי בית קיבל את זה משירי הילדות שלו – השירים הרוסיים.

היינו צריכים אותו, יהודי בן לתרבות הרוסית, שיבוא לפה ויחזיר לנו את טעם הניגון הישן, את טעמה של שירת ילדותנו. שכן התרבות הישראלית נטשה את יסודותיה הישנים והמכוננים – בהקשר של שירת הילדים, יסודות אלה הם המשקל הטרוכאי והמשקל בכלל, וכן, מבחינת התוכן והאווירה, אותו תום בלתי אמצעי המאפיין את שיריו של בית כמו גם את שירי הדורות הראשונים של שירת הילדים שלנו. גם ברוסיה היו כמובן שינויים והתפתחויות בעולם הספרות, אבל השירה הממושקלת לא נדחקה בבוז לפינה והמשיכה להיות שגורה בפיהם של ילדי הגן, בדמות שירי ילדים, ובפיהם של תלמידי בתי הספר המשננים על פה את הקלאסיקה הרוסית ולומדים להיות ערים למוסיקליות שלה.

אמר לי פעם, לכתבה שעסקה בתרומתם של ילידי רוסיה לתרבות הישראלית העכשווית, המשורר דורי מנור: "אצל חלק מהכותבים ילידי רוסיה שכותבים בעברית אני רואה המשכיות אורגנית ומשכנעת לשירה העברית כפי שהיא הייתה מתפתחת תיאורטית אלמלא ההשפעה האמריקנית והאירופית-גרמנית בשנות החמישים". והוסיף באוזניי בהזדמנות ההיא המשורר אלי בר-יהלום: "רוסיה שימשה האלמנט המשמר לצורניות, המאגיות, של השירה, כדי לאפשר לה להתעורר עכשיו בארץ מחדש עם המשוררים-העולים".


אין תגובות: