יום חמישי, 11 בפברואר 2010

רומאן הסיפור הקצר: על 'אמן הסיפור הקצר' מאת מאיה ערד

אמן הסיפור הקצר
מאת מאיה ערד
חרגול ועם עובד, תש"ע, 453 עמ'

סקירה מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ט בטבת תש"ע, 15.1.10

מאיה ערד אינה קופאת על ז'אנריה. מי שנכנסה לזירה הספרותית עם רומאן בחרוזים במתכונת 'יבגני אונייגין', שהמשיכה במחזה מחורז שהוא עיבוד ישראלי-עכשווי למחזה רוסי קלאסי, שעברה לרומאן, ושזזה משם לקובץ נובלות, מתחדשת שוב: 'אמן הסיפור הקצר' הוא רומאן ששזורים בו תשעה סיפורים קצרים שכתב, כביכול, גיבורו. רומאן שהוא עם הסיפור הקצר, ועליו.

אני פותח בנקודה ה'מקצועית' כביכול של שאלת הסוגה, הז'אנר, מפני שבספר הזה שאלת הז'אנר היא עצם העניין, או לפחות המטפורה המרכזית. "סיפורים קצרים זה פאסה" – הטענה הנפוצה הזו, המגובה היטב במנהגי הקריאה והכתיבה של הישראלים, מועלית בלב הספר ועומדת בו למבחן. מאחוריה מסתתרת הנחה: ספרות היא עניין של אופנה. ומעליה רובצת מטפורה: האדם שחי לו מיום ליום משול לאוסף סיפורים קצרים, ואילו האדם שמצא את דרכו ואת ייעודו דומה לרומאן.

אמן הסיפור הקצר, הלא הוא הסופר בן הארבעים ומשהו אדם טהר-זהב, הוא גיבור הספר, והוא שצריך להתמודד עם טענת "סיפורים קצרים זה פאסה". טענה זו מוטחת בו ממאמרים בעיתון, מעמיתים, מקוראים, וגם מנבכי תודעתו שלו. לכן הוא תקוע, גם בכתיבה וגם בחייו האישיים. לעבור לרומאנים פירושו בשבילו להתמסד, וגם להתחדש. המשיכה שלו אל השינוי הזה תמיד דו-ערכית. הוא משתוקק לקשר זוגי, ואפילו לילדים, אבל מבועת כשהדבר מסתמן כמציאות; והוא מתאהב אנושות דווקא במיטל עינב, אותה חוקרת-ספרות צעירה שהֶחשִיכה עליו את יומו כשפרסמה מאמר המציג אותו כדוגמה לסופר שהפך פתטי רק משום שהוא כותב סיפורים קצרים.

למיטל יש הסברים מקוריים לירידת קרנו של הסיפור הקצר. לעומת זאת, את הטיעון העיקרי לצד השני, כלומר בזכות הסיפור הקצר, הסֵפר מספּק לא בדברים אלא במעשים: בסיפורים קצרים המובאים בו. אלו הם כאמור סיפורים שחיבר אדם, המופיעים בספר מפעם לפעם בתוך הקשר העלילה ומנהלים איתה מגוון יחסים של ניגוד והקבלה. סיפורים אלה הם הפנינים שבכתר הרומאן. ומאחר שהרומאן עצמו מבריק וקולח, מצחיק וסולח, משחקִי ומבושל, אז, בקל וחומר, מש"ל.

ערד מתגלה פה אפוא בעצמה כאמנית הסיפור הקצר מהשורה הראשונה. אפשר לדמיין שהספר התבשל אצלה כך: היא רצתה לכתוב הפעם קובץ סיפורים קצרים, שהרי בז'אנר הזה טרם התנסתה; היא שיערה שלא יקראו את זה, כי סיפורים קצרים זה לא מקובל היום; היא אמרה ובכן, נכתוב רומאן על כך שסיפורים קצרים אינם מקובלים היום ונשלב ברומאן הזה סיפורים; ולבסוף יצא לה רומאן קריא כמו ספר טיסה ואינטליגנטי כמו ההפך מספר טיסה. כי זה מה שתמיד יוצא לה. אולי זה הפתרון לחוסר הפופולריות של הסיפור הקצר: להגישו בתוך הקשר של סיפור ארוך. ואולי מספרה שלה עצמה תלמד ערד שבהלתה ממיתוס האי-פופולריות של הסיפור הקצר הייתה מוגזמת.

הסיפורים הקצרים משמשים, בתוך הרומאן, להארת פן חשוב בדמותו של מחברם, אדם טהר-זהב. מחוצה להם, ברומאן גופא שאדם טהר-זהב הוא גיבורו, אנו מכירים את אדם כסופר קצת סנוב, מתוסכל מאיבוד מעמדו לטובת כל מיני מספרי סיפורים, תפרני רומאנים ושפנפנות רבי מכר; איש קצר רוח, הנופל בקלות אל מלכודות האירוניה של המחברת שהמציאה אותו, ועם זאת מעורר אהדה והזדהות. ואילו בסיפורים שהוא 'כתב' הוא נחשף כיוצר עכשווי מאוד, מגוון מאוד (למעט פֶטיש לא מודע למחלות ממאירות) בעל רגישות מיוחדת למצבים בין-אישיים. כמו הרבה אמנים אחרים, גם אצל אדם טהר-זהב קיים אפוא פער בין הרגישות וכושר האבחנה שהוא מגלה ביצירתו, לבין דרך ניהולו את חייו שלו.

ברומאן עצמו אין לנו סגולותיו המרוכזות של הסיפור הקצר, אבל יש לנו החגיגה הקרנבלית שרומאנים יודעים זה דורות רבים לספק – ובלבד שהם כתובים בראש טוב ובשכל טוב גם יחד. עולם הספרות בישראל, ובעיקר האטמוספרה שסביבו, מדובָבים ברומאן הזה לפרטיהם הקטנוניים. מבחינה זו, לפנינו מעין הרחבה של הנובלה של ערדFail Better שהופיעה בספרה הקודם, 'תמונות משפחה'.

וכך אנו פוגשים את הערבים הספרותיים חסרי התוחלת; את ההַבְּלה (כך יש לומר, ולא "אהבלה" כפי שמופיע באחת מקצת-יותר-מדי הטעויות שלא נוכשו מהספר) המספרת שהיא לומדת באוניברסיטה "סַפְרות", ואת חברתה הדואגת לציין במחברתה איזו מבדיחותיה של המרצה היא "לא למבחן"; את משתתפיהן העילגים של סדנאות היצירה; את ה"אני מתה על הכתיבה שלך" של העורכת מהוצאת הספרים; והמון פרודיות על איך שכותבים היום אצלנו.

לא קל, אבל כן משעשע, לכתוב כפרודיה את סיפוריהם של כותבים גרועים. קל עוד פחות, ובעיקר הרפתקני וחשש-יומרני, לכתוב את סיפוריו של סופר בדוי המתואר כאמן כתיבה מן המעלה הראשונה, שהרי אַת מציבה פה לעצמֵך רף מוצהר ומפחיד. ערד עשתה בהצלחה את שני הדברים הללו, ועוד הרבה יותר (עלילה תפורה היטב, למשל), ברומאן מַחכים שהקריאה בו מהנה ושוטפת כל כך, שבסוף 453 עמודיו נדמה לך שזה היה חלום עובר, סיפור קצר.







אין תגובות: