ככה נראית גאולה
חיותה דויטש
ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2009, 239 עמ'
ביקורת מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בט"ו בטבת תש"ע, 1.1.10
אומרים הרבה דברים על דתיים לאומיים. גם דברים טובים. אומרים שהם מתנדבים יותר, תורמים יותר, מתגייסים יותר, קוראים יותר, מתיישבים יותר, מתפלגים יותר. על אלה נראה שאפשר להוסיף: מעניינים יותר. הקולנוען יוסף סידר אמר לי את זה מזמן, כשהוציא את סרטו 'מדורת השבט': אין כמו אורתודוכסים. כי כשהחיים עשויים גבולות ואיסורים והליכות על הסף, זה נעשה מעניין.
הדתיים הם מעניינים גם על פי קובץ סיפוריה החדש של חיותה דויטש, והפעם לא רק בגלל האיסורים והגבולות. הדתיים הלאומיים מאכלסים את רוב רובו של הקובץ, והם מעניינים בגלל האיסורים אבל גם בגלל כפל העולמות, כפל ההקשרים, כפל הנורמות, המלווה את חייהם, חיי המקף והסוגריים. הם מעניינים מפני שהתודעה שלהם מרופדת בתקרה אקוסטית המהדהדת אל חייהם טקסטים מן העבר. הם מעניינים כי הדתיוּת היא לחלקם נחמה ולחלקם פצע, נר תמיד של כאב או תסביך – ובדרך כלל היא להם גם וגם. עוד סיבה שהם מעניינים אצל חיותה דויטש היא שדויטש הינה אחת מהם. היא מכירה אותם ואת עצמה, והיא מתבוננת בהם מבפנים, ולכן מוצאת בקלות את היבלות ואת נקודות החן, את קצות העצבים ואת הוורידים הנכונים למחט המזרק.
לא שזה ספר על דתיים. זה ספר של מגוון סיפורים על קשת של אנשים, מצבים ומפגשים. זה ספר על החיים, אבל הספרות אוהבת לבחון את החיים ואת הערכים על פי מקרי קצה; וחיי קו-הקץ שלנו בישראל המפוגעת, וחיי על-הסף של הדתיים המודרניים, וחייהם עתירי הדילמות והפיקוח החברתי של דתיים בכלל, והחיים בצל חומת ההפרדה – כל אלה מספקים לסופרת עולם-גֶלם שכולו קצה; כולם הם השוליים הרכים הממסגרים את האמצע ה'רגיל' ומגדירים אותו.
קחו למשל את הסיפור 'עוזרת', הדן במושגי העלבון והנקמה. איזה סופר, באיזו תרבות, יכול למצוא נקמה מתוקה יותר, שטנית יותר, אסורה יותר, עדינה יותר, מתוסבכת יותר, בוּמֵרַנגית יותר, מהנקמה הנרקמת בסיפור הזה – נקמתה של הנערה הדחויה בכיתה במלכת המעליבות, שכאשר היא מוצאת עצמה לאחר שנים משמשת עוזרת וטבחת בביתה, היא מוסיפה לה בהסתר שמנת לתבשיל העוף?
הייתה תקופה שחיותה דויטש וחנוך דאום, שניהם תושבי גוש עציון, היו מהכותבים הבולטים ב'נקודה'. שניהם היו הסמנים האורתודוכסיים-מודרניים שם, הליברליים יחסית, הממורכזים יחסית. ההתבטאויות ה'שמאלניות' וה'ניאו רפורמיות' של ח"ד את ח"ד לא נשאו חן בעיני קוראים מהצד החרד"לי יותר, וזכור לי אחד ממכתבי תחזיקו-אותי-לפני-שאני-שוב-מבטל-מנוי שפורסמו שם, מכתב שהכריז בכנות כי "נמאס מכל החנוֹכים והחיותות". בחזית החנוֹך כבר נשרפו מאז עוד כמה גשרים ופיוזים, ואילו החיותה העמיקה מאז את מיתוגה כאשת הזרם האורתודוכסי מודרני וכיום היא עורכת כתב העת 'אקדמות'. שניהם, ח"ד וח"ד, הוציאו בשנה ורבע האחרונות את ספריהם בהוצאת ידיעות ספרים, אבל ספרה של דויטש לא אמור לעורר את הסערה המגזרית שעורר זה של דאום. סערה לא, אדווה רוגשת אולי כן.
ואכן, בעיתון 'בשבע', ברשימה אוהדת בעיקרה על הספר החדש של דויטש, התלוננה עפרה לקס על כך שלכל אורך הספר הדמויות המייצגות את הזרם התורני, או סתם את הצד הדתי יותר בעלילה, הן תמיד "פלקטיים, שליליים או סתמיים": הישיבניק האטום שכל מה שמעניין אותו דקה לאחר שרבין נרצח הוא אם הוא אמר וידוי, הרב המסרב לדרוך בבית הקפה שאשתו חלמה להקים, ועוד. זה לגמרי לא מדויק, וכמה מהדמויות הללו, למשל רב היישוב בסיפור 'שים בארון שופרות' או החרדי ב'שירי הלב שאין כמותם', הן דמויות מורכבות ומתלבטות – ועדיין אפשר להבין מהיכן באה תלונתה של לקס.
אולם נראה שהמדובר לא בהעדפת ה'מודרני' על פני ה'תורני', אלא יותר בהעדפת היחיד על פני הקולקטיב ומוסכמותיו. מה לעשות, ככה זה בדרך כלל בספרות: זו ההעדפה הטבעית שלה. ועם זה, דויטש מתרחקת ממסרים ברורים ופשטניים לכיוון כלשהו. שוב: כי ככה זה בדרך כלל בספרות טובה; כי ככה נראית אמנות. הגאולה בסיפוריה, גאולת נפשו של היחיד, אינה בהכרח שחרור מכבלי דת או קבלה עצמית של חוטא. לא תמיד הגאולה הזו לוקחת את הנגאל לצד כלשהו של המתרס.
ככה נראית אמנות, ובסיפוריה היפים של דויטש יש עוד סממנים אמנותיים המעשירים את חוויית הקריאה. כל סיפור הוא מרקם מחושב לפרטיו, משל היה סיפור בלשי (וכמה מהסיפורים באמת בלשיים; לדויטש חובבת הקולנוע זיקה תימטית אל המשטרתי והפלילי). הפרטים המתחברים לפתע מעוררים חדוות גילוי, והקורא נרמז שעליו לחפש גם את הסמלים שמאחורי הקשרים. בסופו של הסיפור 'תאונה', למשל, מתגלה לפתע תפקידה המיוחד של גיבורה צדדית ושמה יעל, והגילוי הופך את הסיפור על פיו; ואז נזכר הקורא שגם תחילתו של סיפור בְּיעל הייתה. יעל עם זקן וארבע רגליים וגם זנב קטן ממדבר יהודה.
משובב נפש גם מנהגה של דויטש לשלב גיבור של סיפור אחד כדמות משנה בסיפור אחר. אולי זה תכסיס ישן, אבל דויטש משתמשת בו היטב וזה כיף. הלכידות ניכרת גם בסגנונם של הסיפורים, האחיד למדי. באחדים מבין 19 הסיפורים רף האיכות מתרופף מעט, בייחוד משום שדויטש מרגילה את הקורא לחפש פואנטה, וכשפתאום אין אז קצת עצוב. או אולי זו בדיוק הפואנטה: שלפעמים אין פואנטה בסיפור, כמו שהגאולה באה קמעה קמעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה