יום ראשון, 28 בפברואר 2010

סינדרום אוסלו / קנת לוין

ד"ר קנת לוין הוא היסטוריון ופסיכיאטר. זה בדיוק צמד תחומי הידע הדרושים לפענוח החידה -- מה גרם לאליטה הישראלית של שנות התשעים והאלפיים לאבד את רצון החיים שלה, ולהתמכר לאשליות שלום הרסניות תוך אובדן כל זיק של שיקול דעת רציונלי.
בספרו "סינדרום אוסלו" הוא מקשר את התופעה לתסמונת הילד המוכה - הילד המפנים את ההאשמות שמטיחים בו המבוגרים המתעללים בו ומאמין שאם הוא ישתנה, היחס כלפיו ישתנה אף הוא. לוין פורס תמונה היסטורית מקיפה, המראה את שורשיה של התסמונת בתולדות העם היהודי בגולה ואת התעוררותה המחודשת בהקשר של הסכסוך הערבי-ישראלי.
הספר הופיע באנגלית באמצע העשור. בשנת 2009 הכין לוין גרסה מעודכנת ומקוצרת שלו, המיועדת לקורא הישראלי. תרגומי לגרסה זו מופיע מהשבוע בהמשכים באתר מראה, אתר שגם תכניו האחרים מומלצים בחום.

יום שני, 15 בפברואר 2010

כבודן פנימה: על פורום 'תקנה' לטיפול בהטרדות מיניות בציבור הדתי

מאת צור ארליך. פורסם במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ' בתמוז תשס"ז, 6.7.2007

עד היום כולם הודו. התווכחו על הפרשנות, אבל לא הכחישו את העובדות. הם, בעלי סמכות רבנית או חינוכית בחברה הדתית-ציונית, פגעו מינית, במידה זו או אחרת, בכפופים להם – ומצאו עצמם עומדים בפני הרכב דמוי בית דין. הרכב שסמכותו היחידה היא היוקרה המוסרית והחברתית שלו, ושלצד עונשים מסוג הרחקה ממקום העבודה או איסור ללמד בבתי ספר לבנות הוא גם ממליץ לעתים לנידוניו על טיפול פסיכולוגי.

'הפורום למניעה וטיפול בהטרדות מיניות בציבור הדתי' לא נהנה מפרסום רב בארבע שנות קיומו עד כה, גם לא בשנה וחצי שעברו מאז החל לטפל בתלונות באופן מעשי – ובכל זאת הוא כבש לו בקלות מעמד בלעדי במגזר הציוני-דתי ושינה לחלוטין את תרבות הטיפול בתופעה, אותה תופעה שכידוע רווחת הרבה יותר ממה שחושבים. לא עוד עצומות בעד ונגד רבנים שאולי סרחו ומתלוננות שאולי בדו, לא עוד מלחמות קולניות, לא עוד פרשות שמתפוצצות בעיתונות ושמות גיבוריהן נישאים בפי כול. מעתה הליך מסודר, מוסכם ודיסקרטי. דיסקרטי מדי, יש אומרים – אך הכול מודים שאחרת רוב הנפגעות והנפגעים היו מעדיפים לשתוק.

עד כה הסתיימו חמישה הליכים שכאלה בלבד. אחרים מצויים בשלבי דיון. המקרים מגוונים; לא כולם בתבנית הקלאסית של גבר המטריד אשה הכפופה לו. יותר מכך אי אפשר לפרט ולהדגים, מפני שסגולתו המיוחדת של ההסדר יוצא הדופן הזה היא הסודיות המוחלטת האופפת את תכניו.

הפורום כולל כשישים אנשי ציבור וראשי ארגונים ומוסדות חינוך, והוא משותף לרבנים ולארגוני נשים. התלונות שהוא דן בהן מגיעות דרך הארגונים המיוצגים בו, ולעתים המתלוננים פונים ישירות לאישי ציבור החברים בו. מזכירות הפורום מרכזת את התלונות, ומוודאת שמדובר במקרה מהסוג שהפורום הסמיך עצמו לעסוק בו: זה שבין בעל סמכות ומרות לבין הכפופים לו. בשלב הבא ממונה בידי המזכירות הרכב בן ארבעה חברים, בדרך כלל שני גברים ושתי נשים, שיטפל ב'תיק'. כל הרכב כולל רב, איש חינוך, איש מקצוע מהתחום הטיפולי ומשפטן. ההרכב הוא שמתשאל את המתלונן ולאחר מכן את הנִילוֹן, והוא שמקבל את ההכרעה. פרטיו של המקרה, וזהותם של המעורבים בו, נותרים נחלת ההרכב והמזכירות בלבד.

בשבוע שבו הבין הציבור הישראלי שלמסלול המשפטי-משטרתי לטיפול בתלונות על פגיעה מינית יש מגבלות משלו, המסלול הייחודי שעוצב במגזר הדתי-לאומי מסתמן כאפשרות שיכולה לעניין גם מגזרים אחרים. ובכל זאת, לא במקרה נוצר המסלול הזה דווקא היכן שנוצר. החברה הדתית-לאומית מגדלת את בניה ובנותיה במוסדות משלה, מגדלת גם אנשי ציבור משלה, ומקיימת תרבות של יראה מפני מחנכים ומנהיגים רוחניים. זו היראה שמוֹנעת מנפגעות להתלונן במשטרה – אך היא גם זו שמאלצת רבנים ומחנכים שסרחו לציית לרבנים ואישי ציבור בכירים מהם, חברי הפורום.

"לא קרה שאנשים שזומנו לוועדה היו צריכים יותר משני זימונים", אומרת רכזת הפורום, יהודית שילת. "הם באים ורואים מול מי הם עומדים. הם הרי חלק ממגזר, מקהילה, ובדרך כלל חשובה להם התדמית שלהם בעיני אנשים כמו אלה היושבים בפורום. בציבור שלנו זה פשוט יותר מבציבור החילוני, כי אצלנו יש נורמות ברורות. הנורמות של האדם המאמין, קל וחומר הנורמות של מחנכים ורבנים, לא אמורות לכלול ברפרטואר ההתנהגות נגיעות וכדומה". ואכן, הפורום דן עקרונית גם בעבירות-צניעות שאפילו הנורמות המחמירות שקובע חוק ההטרדה המינית אינן כוללות אותן. "מקרה של מורה שמיישר חצאית לתלמידה ונוגע לה בברך הוא בהחלט בתחום הטיפול שלנו", מדגימה שילת. אולם המקרים שנידונו למעשה בפורום חמורים בהרבה, בדרך כלל.

חבר הפורום פרופ' ידידיה שטרן, איש הפקולטה למשפטים בבר-אילן והמכון הישראלי לדמוקרטיה, מנסח את הייחוד של הפורום, ייחוד המתלבש על אופייה של החברה הדתית כמו ששרוול שלושת-רבעי מתלבש על מרפק: "זה מין נמל מבטחים לציבור הדתי, שאליו הוא יוכל להתלונן מתוך ביטחון מלא שזה לא יוצא לרשות הרבים, ושעם זאת יושגו תוצאות. והמעניין הוא שזה גם ניסיון ליצור מערכת נורמטיבית של הענשה".

לשטרן, כמו גם לאחרים, חשוב להדגיש שהפורום איננו ניסיון ליצירת מערכת משפט פרטית. חשדות לפגיעה בקטינים מועברים ממנו, על פי החוק, לרשויות. וגם לבגירים הפונים אליו מובהר תחילה שהמסלול המתבקש הוא זה שעובר בתחנת המשטרה הקרובה. את רובם זה לא משכנע. אפשר להבין אותם.

"המקרים שטיפלנו בהם הם של נפגעים מעל גיל 18", מבהירה הפסיכולוגית אַיֶלת וידר-כהן, חברת הפורום, ואשת הארגון הדתי-פמיניסטי 'קולך' המופקדת מטעמו על טיפול בנפגעות. "הנפגעת בדרך כלל תעדיף טיפול בערוץ לא משטרתי-פלילי, מכמה סיבות. היא תעדיף להגיע למשהו עם הסכמה. הכתובות המשמעותיות בשבילה הן הגורמים בתוך הקהילה, הדמויות שהיא מכירה, ולא איזה שוטר בתחנת משטרת מוריה. היות שהעונש באפיק הפלילי הוא מאסר, הרבה נפגעות מעדיפות להגיע להסדרים אחרים. היבט נוסף הוא של מה קורה במצב שהיתה פגיעה, נניח, של סבא בנכדתו, והסב הוא בעל תפקיד ציבורי. הנפגעת היתה רוצה שזה יטופל גם ברמה החברתית. שזה אנחנו".

שיטת הטיפול של הפורום נותנת מענה לצרכיה המיוחדים של החברה הדתית: חברה שההטרדות בה נולדות לא על רקע מתירנות גוברת ותרבות של פלירטוט יומיומי, אלא דווקא על רקע איסור מוחלט על כל ביטוי מיני שאינו במסגרת נישואין, אפילו כזה שהוא לרצון שני הצדדים או כזה שבין אדם לעצמו; חברה שעדיין מסמיקה כשהיא מדברת על עניינים שבינו לבינה; חברה שבה ההטרדות והאלימות המינית אינן נדירות יותר מבחברות אחרות, אך התלונות כן.

את נדירותן של התלונות מייחס פרופ' שטרן לשילוב בין תמימות לשמרנות. "ההיסוס לדבר על זה נובע מהתמימות של הציבור הזה, מההַדחקות שלו, מרגשי אשם שקיימים אצל נפגעים – שכן החברה הזאת, כמו חברות שמרניות אחרות, נוטה במקרים כאלה לשפוט לחומרה את ההתרחשות ולא רק את המבצֵע, ולומר שאין עשן בלי אש. קל וחומר כשהמטריד הוא דמות כריזמטית, או שיש לה מעמד דתי בכיר; זה מגדיל גם את הסיכוי שלא יאמינו למוטרד. אנחנו רוצים לתת פתח לדיווחים".

לפי רחל קרן, יו"ר 'קולֵך', תופעת ההשתקה חמורה אף יותר. "בחברה הדתית, גם הדתית-לאומית, הרבה פעמים הדבר הראשון שאומרים לנערה שעברה התעללות או אפילו אונס הוא שעליה להסתיר את זה, כי אחרת היא לא תמצא שידוך. אני לא רק אומרת את זה אלא גם יודעת את זה. עדיין צריך לפתח בחברה הזו את ההבנה לקורבנות אונס".

'קולך', ארגונה של קרן, יקיים בימים ראשון ושני הקרובים בירושלים את הכינוס הדו-שנתי שלו 'אשה ויהדותה', ויְיַחֵד שם דיון לפעילותו של הפורום למניעת הטרדות. 'קולך' שותפה בפורום הזה, אך היא שותפה-מתלבטת, שכן עליה לוותר שם על משהו ממהותה: על הקול הרם. עד הקמתו של הפורום היה 'קולך' הקול הקולני ביותר בשערוריות שקמו סביב תלונות על הטרדה מינית מצד בעלי סמכות בקהילה הדתית. עתה, כחלק מהפורום, עליה להמיר את קול הצעקה בקול הלחש המשותף של הטיפול החסוי. רחל קרן סבורה שכיוון שהדרך הזו הוכחה כיעילה, יש להמשיך בה – אך תוך בחינה מתמדת.

דווקא כאן, בתחום הנפיץ של הטיפול בתלונות על הטרדה מינית, זרמים מנוגדים בציונות הדתית פועלים במשותף ובעצה אחת. המגוון הזה הוא המפתח לכוחו של הפורום להטיל את מרותו על כל רב ומחנך בזרם הציוני-דתי. בפורום נציגים מהארגונים הגדולים של המגזר – ארגוני נשים, רשתות חינוך, ארגוני שירות לאומי, מדרשות לבנות ומכללות – וכן אישים בעלי השפעה ובפרט רבנים בולטים המזוהים עם עמדות שונות, כמו הרבנים אהרן ליכטנשטיין, יעקב אריאל, יובל שרלו ואליקים לבנון – רב היישוב אלון-מורה והישיבה שם ומראשי ועד רבני יש"ע.

"בנושא הזה", מסביר הרב לבנון, "יש הסכמה כללית. ההטרדה המינית גורמת נזק נפשי נורא, ולמניעה של התופעה יש בסיס תורני נרחב. צניעות והגנת הפרט הן חלק מהתורה". למי שמכיר את המתח בין פלגי החברה הדתית, בפרט בין 'קולך' לבין חוג נאמניו של הרב אברהם שפירא שהרב לבנון נמנה עמם, צפויה הפתעה נעימה בהמשך דבריו: "בינתיים אנחנו מרוויחים עוד משהו: את האפשרות לשתף פעולה עם הרבה גורמים שבכמה תחומים אנחנו במחלוקת איתם, אבל יש בהם דברים חיוביים רבים. אם יש תחומים שאפשר להסכים עליהם, לכבד איש את רעהו ולצאת לדרך יחד, זה דבר גדול".

גם אילת וידר-כהן מ'קולך' אומרת, מצידה, שהמאבק בהטרדות הוא מהתחומים המעטים שארגונה נהנה בהם מהסכמה מלאה עם כל החלקים האחרים של החברה הדתית-לאומית. "אם כי בצד של האכיפה והענישה, אנחנו יחסית לאחרים בית שמאי".

"הפורום הזה התחיל בדיבור בשתי שפות שונות", מודה עו"ד ריקי שפירא-רוזנברג, מנציגות 'קולך' בפורום. "אנחנו מדברות על זכות לכבוד, וגורמים אחרים מדברים במושגים של צניעות ושל טוהר המחנה. בהתחלה הרבנים באמת שאלו למה בכלל אנחנו צריכים לנסח בפורום תקנון וקוד אתי אם יש לנו הלכות צניעות. אבל ההלכה מדברת על צניעות במובן זה שהאשה לא תהיה אובייקט שיעורר אצל הגבר הרהורי עבירה, ואנחנו מדברות בכיוון הפוך – שהגבר ייקח אחריות".

הרב לבנון מכיר בשוני אך אינו רואה קושי. "חלק מהפורום רואה יותר את הפגיעה ההלכתית, וחלק את הפגיעה האנושית, בדרך ארץ שקדמה לתורה. אבל אין סתירה. פגיעה נפשית נחשבת כנזק גם מבחינה הלכתית".

בשיתוף הפעולה שנוצר כאן בין הקצוות שבמחנה הדתי-אורתודוכסי הציוני – חוגים אקדמיים-ליברליים ו'קולך' הפמיניסטי מכאן והחוגים התורניים-רבניים מכאן – כל צד חושב שהוא סידר את השני, או לפחות ביית אותו. ריקי שפירא-רוזנברג מציינת בסיפוק את "ההשפעה החינוכית על רבנים" שנחשפים לבעיית ההטרדה המינית ולסדר היום הנשי. פרופ' ידידיה שטרן אומר ש"זה שרבנים נאבקים בהטרדות מיניות זה דבר גדול. בעבר, בפרשת הרב קופולוביץ' שפגע מינית נערים בישיבת 'נתיב מאיר', רבנים בכירים פעלו להסתרה – והנה עכשיו הרב אריאל יושב בהרכב ששופט אנשים על דברים כאלה. זו אחת הסיבות שאני משתף פעולה בעניין הזה". ואילו בעבר השני, במחנה התורני, רושמים כהישג את אילופה של 'קולך' הסוררת. זו למדה שלפעמים טובת העניין מחייבת להימנע מכיבוס פומבי מדי של בעיות פנים מגזריות.

'קולך' דווקא מתלבטת בשאלת הקולניות מול ההצנעה גם בסוגיות אחרות של מעמד האשה שיידונו בכינוס. היו"ר, רחל קרן: "אני יכולה להדגים את זה בסוגיות רבות. למשל, אם נוציא לרחוב העיר את קלונם של הדיינים בבתי הדין, ולא קשה לעשות זאת, האם זה ישרת את המטרה של הפחתת מספר מסורבות הגט לאפס, או לא? זה לא חד-משמעי".

בנקודה חיכוך אחת בין המחנות, נקודה ותיקה במיוחד, הרושם הוא שהמאבק בהטרדות המיניות יצר איחוד בין הפמיניסטיות לתורניים: שאלת ההפרדה בין בנים לבנות במערכת החינוך. התקנון למניעת הטרדות שנוסח בפורום (ראו מסגרת) מעודד במידה מסוימת הרחקה בין המינים.

"יש סכנה שזה יחזיר אותנו לאחור להפרדה", מודה שפירא-רוזנברג. "לכן באמת יש פה מצידנו הליכה על חבל דק: שהפרדה היא רק במקום שאני חוששת שבעל סמכות ינצל בו את כוחו, אבל לא במקום שבו אני שווה. במאמר שכתבתי בנושא אמרתי שצריך להיזהר שלא להפוך את המאבק בהטרדה המינית להחזרת כללי הצניעות שהפרידו. ברור שהרעיון הוא לאפשר מרחב ציבורי משותף". הרב אליקים לבנון, מהמחנה שוחר ההפרדה, דווקא מרגיע: "הנושא של ההפרדה כמעט לא עלה בהקשר של מניעת הטרדה, מאחר שהבעיה קיימת גם במקומות שמקפידים על ההלכה, למשל מוסדות חינוך לבנות כמו מכללות או מדרשות, שבכולם יש גם מרצים גברים".

מתחים בין זרמים וקבוצות בחברה הדתית הם גם אלו שעמדו ברקע הקמתו של הפורום למניעת הטרדה לפני כארבע שנים. מקרהו השנוי במחלוקת של הרב שלמה אבינר, מהבולטים והמקובלים ברבני הציונות הדתית, שייעץ לנשים בענייני זוגיות בצורה שהביכה אותן, נחשב בעיני יהודית שילת ואילת וידר-כהן כאחד לנקודת המפנה בכניסת נושא ההטרדות למודעות בחברה הדתית. 'קולך' התגייסה בקול רעש למען המתלוננות, בעוד רבנים רבים חתמו על עצומה נגדן.

"חשבתי שהמצב הזה לגמרי מטורף", משחזרת מרכזת הפורום יהודית שילת, שהיתה אז סגן יו"ר תנועת הנשים 'אמונה'. "הרי ברור שכל הקהילה הציונית דתית צריכה לעמוד בצד אחד, נגד תופעות של הטרדה מינית. אז איך ייתכן שהקהילה הזו מתפרקת לגורמים במלחמה סביב הנושא הזה. לכן חשבתי שצריך לבנות מנגנון שייאבק בזה נטו, מתוך שאיפה לצדק וליראת שמיים ולכבוד האדם, בלי לערב אג'נדה אחרת; אין לי ביקורת על מי שעושה את זה (על 'קולך', למשל. צ"א), זה בסדר, אבל זה מאיים על קבוצות גדולות בציבור הדתי שחושבות שהמניע הוא שנאת גברים או שנאת רבנים. אני וחברותיי מ'אמונה' נפגשנו עם הרב אריאל והרב שרלו, וצירפנו את ידידיה שטרן כמשפטן, וזאת היתה שיחה ראשונה".

מעט לאחר מכן, כשהפורום כבר היה בשלב הדיבורים הראשונים, אירעה מחלוקת רועשת דומה סביב תלונות על הטרדות מיניות מצידו של ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, הרב יצחק כהן. ועדת בדיקה שהוקמה באוניברסיטה אישרה כי כהן נגע בתלמידות שלא ברצונן. הפרשה לוותה בעצומות בעד ונגד, בטענות לניסיונות השתקה והסתרה, ואף זכתה לאחרונה לספיח מתוקשר בדמות טענה של יו"ר 'קולך' לשעבר, חנה קהת, שפוטרה מעבודתה במכללת 'אורות' מפני שחשפה את הפרשה – טענה שהמכללה הכחישה בתוקף.

שילת: "כשפרצה הפרשה הזו, הרגשתי שזאת בדיוק הבעיה שבגללה נחוץ להקים את הפורום, כי שוב אנשים טובים מצאו עצמם בצד של מי שעושה את המעשים הרעים. המשכנו במסע של איסוף ארגונים נוספים לתוך הפורום הזה. במקביל היתה פנייה של המדרשות לבנות, שביקשו שכל הארגונים יהיו יחד, כדי שלא תהיה מבוכה בשאלה אל מי מפנים תלונות".

דרך הפעולה של 'קולך' לפני הקמת הפורום – שגם וידר-כהן מתארת כ"קולנית" – אינה נראית לשילת מסיבה נוספת. "כשאתה שולח לאוויר פצצות, זה יכול ליצור סערה ולמשוך התעניינות תקשורתית לפרק זמן מסוים, אבל אחר כך העולם חוזר לסורו. הרי כבר כמעט עשור קיימת החקיקה, ועדיין כל שני וחמישי פורצות פרשות. לקחנו על עצמנו לטפל באופן אחראי ויסודי ושיטתי, גם מבחינה חינוכית וגם מבחינת מודעות וגם מבחינת פתרון בעיות כשהן מתעוררות ואינן יכולות להיפתר בעזרת החוק. גם לנו יש רצון לחשוף דברים למען יראו וייראו, אבל העובדה היא שמתלוננים מאוד רוצים לשמור על עצמם, והם חיים בחברה קטנה שבה אין סודות וא' הופכת מהר מאוד לאסתר. התקווה היא שבעקבות הפעילות הזו נמצא את עצמנו בעוד כמה שנים במקום הרבה יותר טוב – אבל כבר במשנה כתוב שאין אפוטרופוס לעריות: זו בעיה שתלווה את האנושות לכל אורך חייה, וצריך לטפל בה בהתמדה, בסבלנות, בלי לחשוב שכמה בומבות יפתרו אותה".

השאלה היא אם הטיפול השקט נוסח הפורום עושה את שלו, מעבר לפתרון של מקרים נקודתיים. האם הוא גורם לשינוי התודעתי הרצוי. אילת וידר-כהן חוששת שלא. "בחמש השנים שאני עוסקת בצד הציבורי-חברתי של הנושא הזה, ב'קולך' ובפורום, אני נדהמת כמה החברה שלנו סלחנית. היה למשל מקרה שטיפלנו בו, והוועדה מצאה שכל התלונות נכונות. לפני הבירור בוועדה הרבה אנשים אמרו לי שאם יתברר שהתלונות נכונות הם יבואו על ארבע להתנצל. לא קיבלתי אף התנצלות; להפך, רק מכתבים קשים נוספים. או אדם מסוים שוועדת בוררות קבעה שפעל באופן לא ראוי, עדיין מופיע בימי עיון כמרצה וכדמות חינוכית".
וידר-כהן, וכמוה חברתה לארגון, עו"ד ריקי שפירא-רוזנברג, מעלות גם את הצורך לאזן בין דיסקרטיות לבין מתן אפשרות למנהלי מוסדות, המקבלים עובדים חדשים, לדעת אם מועמדים הפונים אליהם אינם במקרה כאלה שסולקו בפקודת הפורום ממקום עבודה קודם בשל הטרדות מיניות.

הסתייגויות נוספות משמיע ד"ר אביעד הכהן מהאוניברסיטה העברית וממכללת שערי משפט, מומחה למשפט עברי ולאתיקה, שיהיה ביום שני בין המשתתפים בדיון על אודות הפורום בכנס 'אשה ויהדותה'. "אני מברך על הפורום, שמטפל בבעיה שהתעלמו ממנה הרבה זמן, אבל מציע לא לטפוח לעצמנו על השכם. הבעיה שאני רואה פה היא תחושה שבהקמת הפורום יצאנו ידי חובה. בפועל יש לא מעט הטרדות שבכלל לא מגיעות לפורום הזה. בעיה נוספת היא שחלק מאנשי הפורום נקרעים, בצורה אמיתית ולא מעושה, בין החובה שלהם לטפל במישהו שפונה לעזרה ומשווע לעזרה לבין המחויבות שלהם למערכת".

ושתי נקודות נוספות שהוא מציין: ראשית, הפוגע מורחק אמנם ממקום הסכנה, מקום עבודתו – אולם מעמדו בתוך הקהילה שלו נשמר. ושנית, חברי הפורום אינם חוקרים מקצועיים, ולא תמיד יוכלו להגיע לחקר האמת.

מרכזת הפורום יהודית שילת, וגם ידידיה שטרן, אומרים שלא נתקלו בשום חבר פורום שיש לו עניין להסתיר משהו. לחששו של הכהן מפני תחושת ה'יציאה ידי חובה' משיבה שילת שהפורום מקיים פעולות רבות נוספות להגברת המודעות לנושא, ופונה באופן קבוע לכל מוסדות החינוך עם תזכורות והצעות. "לצערנו היינו צריכים ללמוד את המודעות לכך דווקא מהחברה החילונית. לכאורה מצחיק לחשוב שבתחום היחסים שבינו לבינה אנחנו יכולים ללמוד מהם – אבל בנקודה של הבעייתיות של ניצול סמכות ומרות כלפי נשים, זו באמת הארה שהקהילה האזרחית בישראל תרמה לקהילה הדתית. ברוך השם אנחנו חיים בעם ישראל ויש לנו מה ללמוד זה מזה".

"הכיוון לפתרון", אומר אביעד הכהן, "הוא להגביר את המודעות בצורה אמיתית. אנשים בפרקליטות שעוסקים בתיקים האלה אומרים לי שבירושלים 95 אחוזים מהתיקים של גילוי עריות והטרדות וכדומה הם של אנשים דתיים וחרדים. נדהמתי מהנתון הזה. הם לא מדברים על תיאוריות. הם מטפלים בתיקים. יש להם כמובן הסבר לחלק מזה, שברגע שאתה לא יכול לעשות את הדברים בצורה מותרת אתה עושה אותם כך. אבל אלו עבירות מכל הסוגים. אנשים שונים שם חוזרים על הנתון הזה".

וטיפול בכך הוא כבר הרבה מעבר למנדט שהפורום נטל לעצמו.


*
התקנון והקוד האתי

ההליכים המעין-משפטיים שהפורום מנהל הם החלק הבולט בפעילותו, אך לא היחיד ולא הראשון. תחילה עסקו חבריו בניסוח תקנון למניעת הטרדות, על פי הדגם שמציע החוק נגד הטרדה מינית, תוך התאמתו לעולם הדתי. התקנון אמור להיות מופץ בכל מוסדות החינוך הדתיים, או לפחות אלו המיוצגים בפורום, ובחלקם הוא אכן תלוי בחדרי המורים. עיקרו – כללי זהירות ביחסים בין מורים ורבנים לתלמידותיהם, ובפרט הגבלות על שיחות אישיות. בין הכללים, התואמים את רוח הצניעות וההרחקה בין המינים השורה במילא על רוב מוסדות החינוך הדתיים, בולטת ההוראה האוסרת על מחנך גבר להעיר לתלמידה על חוסר צניעות בלבושה.

לאחר מכן ניסח הפורום קוד אתי לחבריו. הקוד מדריך אותם כיצד לנהוג כשמגיע לידיעתם מקרה של הטרדה. הוא מחייב אותם בין השאר להתעלם מהאפשרות שהמתלוננת נוהגת מתירנות מינית בחייה הפרטיים, להימנע מהבעת פקפוק באמינותה, ולפעול לסילוקו של הפוגע מתפקידים ועבודות המאפשרים לו להמשיך לפגוע.

"התקנון עוד איכשהו מופץ, ואפילו מודפס על פלקט יפה, כי הוא תואם את הפוריטניות של החינוך הדתי; אבל הקוד האתי, שפחות מתאים למוסכמות הקיימות, ושהיה ראוי שיחייב מחנכים גם מחוץ לפורום, כמעט לא ידוע" – מתאוננת עו"ד ריקי שפירא-רוזנברג מ'קולך'. "בכלל, אין עידוד לשיח בנושא הזה. היו רבנים שאפילו אמרו שיותר מדי דיבורים יעודדו את התופעה. אמירות מופרכות כאלה".

"אני מגיע לישיבות ולבתי ספר דתיים ולא רואה את הקוד הזה תלוי", אומר גם ד"ר אביעד הכהן. "אני יכול להבין למה: כי ברגע שאתה תולה את זה אתה כביכול מודה שיש אצלך בעיה כזאת. אבל הבעיה קיימת בין כה וכה, ודווקא אי התלייה אולי אומרת משהו". מרכזת הפורום יהודית שילת מסכימה שהתקנון צריך להיות נפוץ יותר: "מנהל מוסד חינוכי שמקבל את התקנון ולא תולה אותו במקום בולט לוקח על עצמו אחריות כפולה ומכופלת למה שעלול לקרות אצלו".


*
טלפונים לסיוע

שלושת הארגונים הבאים מעבירים תלונות, לבקשת הפונה, לפורום למניעה וטיפול בהטרדות מיניות בציבור הדתי:

* מרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית: לנשים דתיות 02-6730002, לגברים דתיים 02-5328000

* אמונה 03-6179215

* קולך 02-6720321

יום חמישי, 11 בפברואר 2010

מחזה זה עניין רב תועלת: על ספרו של בן-עמי פיינגולד על מחזות אלתרמן

מ'כלניות' ל'פונדק הרוחות': אלתרמן המחזאי
מאת בן-עמי פיינגולד
הקיבוץ המאוחד 2009, 268 עמ'

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בל' בניסן תשס"ט, 24.4.2009 

כבן חמישים שנה החל נתן אלתרמן לחבר מחזות. ארבעה מהם הספיק להשלים ואף לצפות בהם מוצגים. בין השנים תשכ"ב-תשכ"ו (61'-66') הועלו בתיאטרון הקאמרי המחזה על ראשית ההתיישבות החלוצית-קיבוצית 'כנרת כנרת', המחזה הלירי-סימבולי 'פונדק הרוחות', והפורים-שפיל המודרני 'אסתר המלכה'. ב'הבימה' הועלה במהלך אותה מחצית-עשור מחזה המוסר המדעי-בדיוני 'משפט פיתגורס'.

אף לא אחד מהם זכה להצלחה בקופות, וגם לא לאהדת הביקורת. אף לא אחד מהם זכה ליותר מעונה אחת. אף לא אחד מהם הועלה שוב בתיאטרון ציבורי רפרטוארי בישראל, מאז ועד היום. מחזור הדם של התרבות הישראלית לא קלט דבר מפריחתו הדרמטורגית המאוחרת של הגדול והפופולרי שבמשוררי ישראל, למעט שרידתו המסוימת של 'פונדק הרוחות' בתוכנית הלימודים המורחבת בספרות, ולמעט 'שיר ערש' מתוך 'אסתר המלכה', זה הפותח במילים "היכל ועיר נדמו פתע", שהפך לקלאסיקה ישראלית בלחנו הקולע של סשה ארגוב. עמודיו המרוטים של כרך המחזות של אלתרמן שבידי, הכולל ארבעה מחזות אלו – מרוטים כי הפכו בהם והפכו בהם, דכולא בהם – יעידו שאלו מחזות מבריקים ורבי השראה, שמעטים כמותם מועלים על בימותינו. מדוע אפוא עלתה בגורלם ההכחדה?

ספרו החדש של פרופ' בן-עמי פיינגולד מטפל בשאלה זו בשלושה מהלכים מקבילים.

על שני לקסיקונים לדיבור ישראלי, אחד רציני ואחד פחות

הלקסיקון של החיים: שפות במרחב הישראלי / רוביק רוזנטל / כתר, 272 עמ'
אבא שלך לא זגג: סלנג בניחוח נוסטלגי / דיוויד סלע / מודן, 193 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע בעיתון מקור ראשון ב-2007

לאחר שתיעד ב'מילון הסלנג המקיף' שלו את הזרם המרכזי של הסלנג הישראלי, עובר רוביק רוזנטל לתיעוד מה שהוא מכנה "שפות משנֶה לא פורמליות שהתפתחו בחברה הישראלית". שפת משנה היא כדבריו "אוצר מילים וביטויים המיוחדים לאוכלוסייה מסוימת או לתחום מסוים". רוזנטל עשה את זה כמו שהוא יודע: מקיף ומצחיק ועסיסי. עזרו לו שורת "יועצי תחומים", לצד המוני בית ישראל המעדכנים אותו בעזרת מדורו הלשוני ב'מעריב', ואף המעצבת תמר קלנר-בוקי תרמה איורים וטיפוגרפיה מבריקים בעידונם – והתוצאה נהדרת. דיינו גם אילו היה הספר רק זה: תיעוד נאמן ומחויך של השפות הישראליות המדוברות, להנאתם של חובבי התחום, עם הסברים על מקורם של המונחים ודרכי התגלגלותם.

אבל הספר, באופן כמעט מפתיע, הוא יותר מזה: הוא גם ספר שימושי. כלומר, הוא לא רק לסקרנים, אלא גם לשרדנים. הוא מילון מילוני מאוד (ראה הפרק על תרומתה של שפת הגששים), שכן השפה הלא רשמית, זו שמחוץ למילונים האחרים, מבלבלת וקשה לא פחות מהעברית התקנית. לו רק יכולנו לשאתו בכיס, או באיזה גאדג'ט נייד, אל המוסך ובית הקפה וחנות הבגדים, היו נחסכות מאיתנו הרבה מבוכות. זה לא היה צריך להיות כך, שהרי אדם אינו חייב להכיר שפות-משנה שאינן שלו, אך המצב הוא שרבים בטוחים שהמונחים המשמשים אותם ביומיום ידועים גם לכל הזר הקרב. המלצר בבית הקפה בטוח שהלקוח יודע שאייס קופי וקפה קר זה לא אותו דבר. המוסכניק המטפל בדליפת דלק אינו מעלה על הדעת שבעל הרכב מתפלא על איזה טנק הוא מדבר. והסועד התוהה למה מתכוונים כשמציעים לו דוֹגי בֵּג, או מה עושה סלט שפנים במסעדה צמחונית (ההסבר בספר), הוא, בעיני המלצרית, בעל מוח של ארנבת.

לעומת אלה הסבורים ששפת-המשנה שלהם היא נחלת הכלל, ישנם אלה שכל עניינה של שפת-המשנֶה שהם מפתחים הוא שתהיה בלתי מובנת לזרים. אלו הם בעיקר הרופאים, שאומרים למשל על חולה שהוא סובל מג'י-אם-ג'י, ראשי תיבות של גורנישט מיט גורנישט. ובתווך ישנן שפות המשנה שאינן מנסות להסתיר ואף אינן מתיימרות להיות מוכרות לכול, אלא חיות וקיימות, ומעידות לעתים קרובות על יצירתיות והומור (דיאטת כרפס אינה סוג נוסף של דיאטת חסה אלא ראשי תיבות ל'כלל ראשון פה סגור', עפולה היא כידוע החור שבקצה הסרגל, ופֶּרלין הוא חייל אהוד וחביב). וישנה גם, פשוט, השפה הישראלית המדוברת הלא רשמית, ואיש אינו בקיא בה במאה אחוז. אני, למשל, למדתי כאן באיחור מביך ש'סינמה בלש' היא לא סרטי בלשים אלא אירוע שאפשר לצפות בו חינם.

מול השפע הזה, שעמדנו על אפס קצהו, יהיה קטנוני למנות את ליקוייו השוליים של הספר. למען הקטנוניות הטובה, נציין כמה. פחות מדי מילים נוקדו, והניקוד שישנו עשוי לעתים להטעות (שכיח במיוחד קמץ במקום פתח). הגדרות רבות תמציתיות מדי, וכמה מהן מפספסות מורכבויות. מסיבות אוטוביוגרפיות בלטו לעיניי טעויות הקשורות לעולם הדתי-לאומי. 'דוס' הוא, כפי שכותב רוזנטל, הגדרה-עצמית אירונית של בני המגזר, אבל הוא משמש בפיהם בעיקר ככינוי לאלו שקפדנותם הדתית יתרה – ומובן זה נעלם מעיני המחבר. 'נוער הגבעות', בניגוד לדבריו, אינו זהה לדור השני של המתנחלים. ואשר למילון הסטריאוטיפים שבפתח הספר: נכון שהביטוי 'ימין סהרורי' לא תפס בציבור, והביטוי המנוגד 'שמאלנים', שמשום מה נורא מעליב את רוזנטל, קנה אחיזת קבע – אבל חסר ברשימה 'ימין קיצוני' הפוגעני שתפס חזק מאוד, ומודבק בפי כל דרדק לכל המצוי ימינה מ'קדימה'.

בלי קשר, אך במועד סמוך, הופיע הספר 'אבא שלך לא זגג' של דיוויד סלע, המלקט ביטויי סלנג משנות החמישים-שישים-שבעים. הספר קליל מספרו של רוזנטל, אך פיזית כבד ממנו, שכן הוא מודפס על נייר כרומו משובח. ועל מה המהומה? על 89 ניבים חביבים, שיכולים היו כולם ביחד להיכנס יופי לכפולת עמודים אחת בספר של רוזנטל – אך כאן זוכה כל אחד מהם לכפולה משלו, עם קריקטורה מבדרת אך מוגדלת לעייפה מאת אמי רובינגר, ועם הסבר הכתוב בגופן קומיקס ענק והנזהר ממחויבות יתרה לעיגון תקופתי.

הספר הוא מוצר חביב וחיובי הממלא את הצורך במתנת חג אוורירית ומבודחת, אך לא צרכים אחרים. יש בו ניבים שאכן התיישנו, לעתים משום שהתבססו על חומרי-מציאות שהתכלו, כמו 'אוכֵל במטבח הפועלים' (עני), 'שנעשה לך יום סרט?' (חלופה ל'שנרחם עליך?') ו'כמה סיפולוקסים קיבלתם?' – אך גם ניבים שהשמועות על הפיכתם לנוסטלגיה הן מוקדמות. 'שברו את הכלים' ו'מקשקש בקומקום' עוד בתוקף, וכך גם 'לא שווה מיל' שרק המיר מיל בגרוש או באגורה.

סלע, המקדיש את זמנו הפנוי ל"שימור התרבות הישראלית", מקדים לספר דברי פתיחה הנראים כפרודיה על השפה הישראלית העכשווית, זו הלוקחת את עצמה ברצינות איומה. "כתבתי את הספר הזה ממקום של אהבה רבה לשפה העברית... עבודת הכתיבה הרחיבה את לבי והעצימה את תחושת השייכות למקום הנפלא הזה תחת השמש". רוזנטל היה עושה מזה מטעמים; ואילו סלע יביט בעוד שנים אחדות בגעגועים על 'ממקום של', 'הֶעֱצימה' ו'נפלא' שלו, ויקדיש להם שישה עמודים באלבום הנוסטלגי הבא.

משיב הרוח ומוריד הניקוד: על כתב העת אשמורת

אשמורת: כתב עת חצי שנתי לסיפורת יהודית-ישראלית, גיליון א', אביב תשס"ח, עורך ראשי: יוחאי שורק, בית ראובן מס, 154 עמ'.

ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בקיץ תשס"ח, 2008

כתב עת חדש לסיפורת הוא בשׂורה טובה. כתב עת חדש לסיפורת איכותית, מבוררת היטב, מקורית, לא מתחנפת, לא שועה לאקטואליה ולדרישות משוערות של הקהל הרחב – הוא בשורה מצוינת. וכתב עת כאמור לעיל המופיע בחסותה של הוצאת ספרים מבוססת, ותיקה אך מתחדשת, ששמה לה למטרה לקדם הגות יהודית עכשווית ולתת לה שִיק עדכני, והנה היא נפתחת גם לפרסום ספרות-יפה – כל זה הוא בשורה מצוינת אפילו יותר. 'אשמורת' הוא אפוא חדשות טובות מאוד. כל תכניו של הגיליון הראשון ראויים וָמַעְלה, ואין זה המקום לסקור בהרחבה כל אחד מהם ואפילו לא את חלקם. לפנינו גיליון ראשון של כתב עת שנראה כמי שיש לו הרבה כוונות להמשך דרכו, ומשימתנו הפעם היא לנסות לשער כוונות אלו מהן.

מקום זה נותר לנו להתגדר בו, שכן העורכים נמנעו מכתיבת מניפסט או הקדמה. רק כותרת מִשנֶה נידבו, "כתב עת לסיפורת יהודית-ישראלית", ועל גב החוברת/ספר הסתפקו בציטוט מדרש תלמודי ידוע על אודות שלוש אשמורות הלילה, מדרש ששימש להם השראה בחלוקת החוברת לשלושה שערים. סידורה של החוברת על פי טקסט תלמודי, גם בו יש כמובן מן ההצהרה; פשיטא. אך מעבר להצהרות אלו העדיפו לשתוק ולתת למראה החוברת ולתכניה להיות להם לפה ולמניפסט. הבה ננסה להתרשם ולפענח.

תחנה ראשונה, עוד לפני הטקסטים, הגרפיקה. על השער ציור של הצייר אולי הכי "יהודי-ישראלי", אברהם אופק. היד הטובה והעדינה שעיצבה ושבחרה את הגופנים ואת העימוד היא, והדבר עומד מעל לכל ספק עוד לפני שקוראים זאת בעמוד הקרדיטים, ידו של המעצב האחראי לכמעט כל דבר "יהודי-ישראלי" אסתטי וצעיר שמופיע פה, דב אברמסון. מהו ה"יהודי-ישראלי" הזה?

לפני 14 שנה כמעט, עוד בטרם היה צמד המושגים "יהודי-ישראלי" לפלקט המשמש את כל מי שמבקש לפצל ולנגד בין חלקי הזהות שלנו והחברה שלנו, הופיע הצירוף ככותרת המשנה של כתב עת חדש שהחל להופיע אז. "משיב הרוח: כתב עת לשירה יהודית-ישראלית". מקבילה מלאה, אפוא, לשמו המלא של 'אשמורת'. עורכי 'משיב הרוח' כתבו בגיליון הראשון שלהם דברי פתיחה קצרים, והסבירו: "שירה יהודית – קשב להדיו של זמן עתיק ומתחדש. שירה יהודית-ישראלית – ביטוי למקום, לתקופה ולנפשות הכותבות אותה". פשוט וכולל הכול במילים קצרות, ומאפיין לא רע גם את סיפורי 'אשמורת' ואת אוצר ההקשרים שלהם. כאנשי 'משיב הרוח' גם אנשי אשמורת הם בחלקם הגדול דתיים-ומה-שבסביבה; הם ודאי מכירים את משיב הרוח. מה פשר הזהות בין כותרות המשנה? מחווה? ניסיון מודע להשלים את החסר, ולהוסיף על השירה סיפורת באותה רוח? קשה להניח שלא.

ובכן, סיפורת. וגם קטעי מחזה ומסה ספרותית מתורגמת, מסה עמוסה ונרגשת של מרינה צווטאייבה על מהות האמנות בכלל והשירה בפרט. והספד לסופר ס' יזהר, בסגנון שהוא מחווה לפרוזה שלו, הספד שהוא קצת סיפור והרבה מסה אישית. היתר סיפורת נטו. אין שירה. פורמט החוברת כמו מכוון לומר: אני סיפורת, לא שירה: הוא נמוך ורחב מאוד. כמו ספר רגיל שסובב על צידו, ואפילו רחב יותר. נותן מקום לשורות ארוכות, כ-16 מילים בשורה מרווחת באותיות גדולות למדי ושחורות היטב ונוצצות באור, ולצידן עוד שוליים רחבים. וכל זה הוא רמז לריתמוס השוטף והנוהר של פרוזה. ואולי גם קצת מכריח את הקורא להתעכב בראשית כל שורה ארוכה ולוודא שהוא בשורה הנכונה, ובינתיים להרהר ולעכל. לא להיחפז. לקרוא כמו שקוראים שיר. ובכן, סיפורת? פורמלית, כן. למעשה, 'אשמורת' הוא המשכה של השירה באמצעים אחרים. השלמה ל'משיב הרוח'? ובכן, 'אשמורת' הוא, בהגזמה כמובן, 'משיב הרוח' בלי ניקוד ובשורות ארוכות ארוכות.

"ידי היתה בשיערך לפרום כולך וידך צובטת עורי לפוגגני חלום. בחצר עמד ריח גויאבות צהוב שאפשר לאהוב או לשנוא והבית לא קרס כי קורותיו ואבניו נצמדו אשה אל אחותה". זה שיר בפרוזה. כך נפתחת החוברת. כך מתחיל סיפור שכולו במתכונת זו. סיפור יפהפה, דורש שתי קריאות, עדין ושברירי ונוגע בחוזקה אל לב מהותה של הזוגיות. סיפור של סיוון הר-שפי. כמעט עד לסופה של החוברת שולטת בכיפה הליריות. ואיתה, או במקומה, אי אלו מבנות בריתה: רשתות צפופות של דימויים ומוטיבים חוזרים, התמקדות בסמל ובמסמן, מְסִיכה של ההזיה אל תוך המציאות, בנייה של הסיפר בשברים.

מידה מסוימת של ריאליזם משתרבבת אמנם לכמה מהסיפורים. אחד מהם הוא 'המחט', הֲפוגה משובבת ברצף הפיוטי והכבד-משהו של הקובץ, שמספק דווקא הוגה הדעות משה מאיר. גם אצל מאיר יש אפיזודה סוריאליסטית, של עין הנשפכת מהפרצוף ומשקיפה לבדה לרגע על ההתרחשות. הריאליסטי ומלא-ההיקף שבסיפורים הוא זה הנועל את הקובץ, 'ההספד של אגרנט' מאת ינץ לוי. במשפטיו האחרונים, אלו האומרת דָלִינקָה אלמנתו של אגרנט, מעניק סיפור זה לחוברת אקורד נועל ההולם את פואטיקת השבר והשתיקה שלה: "השמיים הם המפלט שלי מכל הדיבורים מסביב. אין שום דיבור שיכול להכיל את מה שקרה. את מה שקורה. כל דיבור מיותר".

אולי נדייק, לצורך הניסוח של המניפסט המדומיין של 'אשמורת', ונשים בפי העורכים משהו כזה: "סיפורת לירית אנו מבקשים. סיפורת שהמציאות, ואפילו הנוף, ואפילו חטאות הנעורים (ראו הסיפור 'ילדים' מאת העורך הראשי), יהיו בה כולן השתקפות בת חלוף של האיתן: הלכי הנפש, הרגש. ואם לא ליריקה, הבו לנו אוונגרד. הבו לנו נסיינות. ראו את קטעוני 'המופע הנסתר', ספרו החדש של אורי אלון, ששיבצנו בחוברת. כזה ראו, אבל אל תקדשו. המציאו משהו אחר (הקשרים יהודיים יתקבלו בברכה!). אתגרו את הקוראים. תנו להם משהו שהם לא ראו עדיין. כתב עת הוא מתקן ניסויים. הירא ורך הלבב ישוב אל ביתו ויקנה ספר".

יאמר האומר: ומי ייתן פֶּה למתרחש? להווי? לחברה? ליהודיות-הישראלית החדשה כפי שהיא? מי יספר לנו סיפורים עם עלילה דשנה ומתקבלת על הדעת? מי ימלל גבורות ישראל? מי ידובב את האור הנגלה? ומי יצחיק ומי יצחק, ומי יכה בשוט ביקורת? רבותינו, אנשי שלוש האשמורות האפלות, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית! ויענה העונה: אדרבה, יקום נא כתב עת אחר, יקראו לו נניח 'שעה זמנית: עוד כתב עת לסיפורת יהודית-ישראלית', ויצרף את קולו למקהלה. לא שאין כתבי עת כאלה כבר עתה, בעלי מידה כזו או אחרת של דגש "יהודי". והחפץ בכל זאת בכתב עת מהודר, בעל מראה יוקרתי לא-בלי-צדק, לסיפורת יהודית ישראלית פיוטית לירית אוונגרדית, הנה לו, תמורת 60 שקל לגיליון ו-100 לשניים, אשר ביקש.

העצים טובים מהיער: על 'בשבילה גיבורים עפים' מאת אמיר גוטפרוינד

בשבילה גיבורים עפים
מאת אמיר גוטפרוינד
זמורה ביתן, 667 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון', א' בכסלו תשס"ט, 28.11.2008

לאבא של אריק אין חיים אבל יש היסטוריה. גיבורי העם היהודי וקורות מדינת ישראל הם פיסת השמיים היחידה בחייו האפורים המזדחלים בין השיכון החיפני לבין המשמרות בבית החרושת. הם, ולצידם התקווה שאריק, בנו היפה והבטלן ובר המזל, יצטרף אף הוא ביום מן הימים לרשימת הגיבורים. כשמתקשרים אל האב מספריית החוג למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, אחד מכמה וכמה מוסדות לימוד שאריק מתחיל ולא גומר, ודורשים שיוחזר ספר שאריק שאל שם, האב מנווט את השיחה לאפיקים החשובים לו באמת: איך המזכירה משתבצת בקורות מדינת ישראל. "כשהניח את השפופרת אמר לאהרן הגוסס שישב לידו, 'מה תגיד? דיברתי כרגע עם גברת שראתה את הפיגוע בנהריה של משפחת הרן". אבל אותו אהרן-הגוסס, החולה בכל מה שאפשר כבר עשרות שנים אבל לעולם אינו מת, מתרגש יותר מכך שהרופאים זוממים לכרות לו ריאה. "קשה לתת ריאה. זה כמו שמבקשים מישראל להחזיר שטחים", מסכים איתו האב. "לא אתן מהריאה שלי. אף שעל לא אתן!", מבטיח הגוסס.

אריק עצמו, אריק ברושי, הגיבור-המספר של 'בשבילה גיבורים עפים', נמצא אמנם שמאלה מאביו, במידה שהנושא הפוליטי בכלל מעסיק אותו, אבל גם חייו שלו זורמים על פי הקואורדינטות הקולקטיביות, ההיסטוריה. הוא חי אותה לעתים כרעש רקע, ולעתים כמי שמטלטלת אותו בכפה. כמוהו גם ארבעת חברי הילדות שלו מהשיכון. אלו שהחברות ביניהם על גלגוליה במשך שנות דור, מששת הימים עד רצח רבין, היא ציר העלילה של הספר, או מוטב ציר אוסף העלילות של הספר. הם לא תמיד גיבורים גדולים, אבל בשעת מבחן, לאחר שנים, כשאחד צריך להיות בשביל כולם וכולם בשביל אחד (בעצם אחת), הם יהיו גיבורים ויעופו, וישכחו את כל המשברים הגדולים. כי על כך מספר הספר בעצם: על מוסד ה"חבר'ה" הייחודי כנראה לישראל.

הרומאן הזה כולו תופס עצמו כהיסטוריה. הוא כמו מבקש לומר – סיפורה של החבורה הוא סיפורה של החברה הישראלית בשנות האימפריה המתכווצת, השנים שבין שיא האופוריה לשיא הבאסה, שבין תפנית אחת לתפנית הבאה. ה"היסטוריה" היא סיפורם של החבר'ה, סיפורו של השיכון – אבל אנו קוראים לה היסטוריה כי הרי אנחנו יודעים מה היא באמת. מפעם לפעם אף צצים בספר פרקי ביניים לא ממוספרים, סטיות זמניות ממהלך העלילה, המכונים "סיפור שלא שייך להיסטוריה". כלומר לשאר הספר. שקוף: הם שייכים אליו מאוד, כינויים האירוני רק מדגיש זאת, והם עתידים להתחבר אל הזרם הכולל.

הכול נשפך אל ההיסטוריה הגדולה, הישראלית, המגיחה מכל חור. לפעמים כמוסיקת רקע וציון דרך, לעתים כשותפה בקידום העלילה (הניצחון באירוויזיון 78' מאפשר לגברתן התימהוני ספיבק מגבול הצפון להציל את החבר'ה שנתקעו ברכב ולהיכנס להמשך הסיפור), לעתים כחורצת גורלות אישיים (המלחמות), ולעתים, כנראה בתור דרישת שלום מספרו הקודם של גוטפרוינד, מישהו מהחבר'ה גם עושה את ההיסטוריה מאחורי הקלעים; כך הוא למשל יורם הנוכל הכריזמטי, בן החבורה שהתגייס כשחבריו עוד למדו בתיכון, ושבאמצע מלחמת יום כיפור, ברגע של טוב לב, מציל את חזית הצפון לאחר שהוא סוחף את חבריו האפסנאים לפתוח את מחסני הגניבות הפרטיים שלהם ולצייד את הלוחמים האומללים, סוף סוף, במדים סבירים ובכלי נשק שגם יורים.

ההיסטוריה הלא רחוקה היא גיבורתם של שלושת הרומאנים שגוטפרוינד כתב עד כה. אף פעם אין היא הגיבורה הראשית; אף לא אחד מהשלושה הוא רומאן היסטורי. תמיד היא מופיעה כבת לוויה, כצל, כשותפה. ובכל פעם באופן אחר. ברומאן הראשון של גוטפרוינד, 'שואה שלנו', ההיסטוריה, השואה במקרה זה, היתה מושא התעניינותם הפולשנית של הגיבורים, שני בני נוער, שרצו לפענח את עברם של הניצולים הסובבים אותם. לאחר הספר הבא, קובץ הסיפורים 'אחוזות החוף', שבו הנגיעות ההיסטוריות היו רכות יותר, בא הרומאן השני של גוטפרוינד, 'העולם, קצת אחר כך'. כאן מצאה לה ההיסטוריה אפנון אלטרנטיבי להופיע בו. דמויות שוליים תימהוניות הן שמנווטות בו את קורות היישוב היהודי בארץ ומדינת ישראל הצעירה, מוסיפות להיסטוריה האמיתית שכבה של אירועים שהיו או לא היו מאחורי הקלעים. עכשיו, ב'בשבילה גיבורים עפים', אלו אנשים מן השורה, שהתבגרותם וצמיחתם מקבילה לזו של המדינה, ושהקורות אותה משפיעות גם על חייהם.

אלו הן אפוא שלוש דרכים ספרותיות לממש יחסים בין אנשים קטנים להיסטוריה גדולה. השלישית בהן, זו שברומאן שלפנינו, היא הפשוטה מכולן, הצפויה מכולן, ועלולה גם להיות הקלושה מכולן, אלא אם המחבר מצליח לספק בהתמדה חומרי גלם להקבלה שאמורה להיווצר בין תולדות המדינה לקורות הגיבורים. לכך נוסף הקושי שיש בפִרנוסה היומיומי של עלילה המשתרעת על פני שנים רבות. בעל 'בשבילה גיבורים עפים' מוצא כמה דרכים להתגבר על המכשולים הללו. ראשית, גוטפרוינד הוא איש מצחיק ובעל דמיון וכושר המצאה, וכך הוא מגלגל את הקורא על פני תרס"ז עמודי הספר מאנקדוטה לאנקדוטה ומהברקה להברקה – גם אם אין קו עלילתי אחד השוזר את הספר לסיפור עם התחלה, הסתבכות, התרה ופתרון. ככה זה גם בחיים, לא? מתגלגלים.

שנית, הוא דואג שהיחסים בין הגיבורים והאירועים ההיסטוריים יהיו רבי פנים. הדוד פרץ בעל המזל הרע ינכח תמיד במקום שיש בו פיגוע; ניסים אבאדי הדביל יצליח לחזות את מותם של אישים מפורסמים וכך ינחל תהילה וכמו יתַפעל את ההיסטוריה במקום לתת לה לתפעל אותו; ובקרב בני החבורה – הטבח בכביש החוף יגרום לגירושי הוריו של גדעון, התפתחות המעמד הנובורישי תשתלב יופי עם הקריירה הפלילית של יורם, ובחדר האטום של מלחמת המפרץ יתפוצצו יחסיהם של אריק ובני.

כל זה מספיק כדי ליצור ספר מהנה ומבדר, מרגש וסוחף, אבל אין בו כדי לומר משהו חדש על החברה הישראלית. לא שהספר ירוד. ההומור שלו מעודן מאין כמוהו, האירוניה כלפי החוויה הישראלית וכלפי הגיבורים דקה מן הדקות ("מול המשנה הכלכלית שזכתה בפרס נובל הציב אבא את משנתו: זה לא בסדר"), והלשון שאמנם אינה סמיכה או גבוהה או מטפורית מאפשרת ציורים מקוריים כמו "חודשי שנת 1983 עמדו צפופים זה לצד זה כברושים המסתירים בית קברות". אבל דומה שהכיף הבלתי פוסק שהספר מתגלגל בו, שרשרת הסיפורים והקריקטורות, מכסה על מחסור באמירה מגובשת של ממש. מה בעצם קרה לנו בין 67' ל-95'? לא ברור מהספר. בטח לא משהו שלא ידענו.

מה כן יש? המעבר מחברה קולקטיביסטית ומגויסת לחברה הישגית, פצעי המלחמות, החומרנות הגוברת, האינדיבידואליזם החדש, התפוגגות ההגמוניה הפועלית והאשכנזית. כל זה ידוע ומוכר. מעייפת במיוחד היא התבנית הפוליטית-מדינית שגוטפרוינד קורא בה את התקופה. האופוריה הלאומנית של כובשי האימפריה ב-67', היהירות שהובילה ל-73', ההתחמקות משלום עם הפלשתינים בשנות השמונים, התקווה של אוסלו, רצח רבין. המספר נוטה חסד לדמויות שסבורות כך, ואת האחרות ממסך באירוניה מרה. כבר קראנו את זה אצל יהונתן גפן, בהרבה פחות מילים.

ובכל זאת, אם מוותרים על הניסיון לחפש אמירה מטא-היסטורית ומתמקדים בפרטים, מגלים שגוטפרוינד מרענן את הנוף הספרותי המוכר לנו, ומבטא נקודת מבט ציונית, פרו-ישראלית. הוא אינו מסתבך במורכבויות סרק ביחסו לטרור, מסרב להתעלם מהתוקפנות הערבית, ואף מחדש לקורא המצוי כמה דברים לגביה. בראשם אירועי פרעות הפרהוד ביהודי עיראק ב-1941. הפער בין המציאות המשתקפת מבין דפי הספר לבין אמירת-העל שלו, המבטאת את עמדת המיינסטרים השמאלני-ציוני, דומה למתחולל בנפשו של אביו של אריק. הוא "שייך לפלג ציוני קיצוני", איש ימין מכל בחינה שהיא, ולפני כל בחירות הוא מעסיק עצמו בלמידת מצעים ובסבב התלבטויות, אך לעולם אין הוא מסוגל להשתחרר מההרגל הכפייתי להצביע למערך.

מאחר שהספר אינו מצליח לומר משהו משמעותי על תולדות מדינת ישראל, מוטב פשוט להחזיר את ההיבט ההיסטורי-פוליטי למעמד הקישוטי שהספר נותן לו במילא, ולא לצפות ממנו ליותר מזה. כדאי לוותר גם על התקוות להבין עד הסוף את מניעיהן המלאים של הדמויות. הספר, אולי גם בגלל שנכתב מתחילתו בידיעה שהוא עתיד להיות מעובד לסרט, ואולי פשוט מפני שזו נטייתו הטבעית של המחבר, מעדיף את הפעולה על פני הפסיכולוגיה, את הגרוטסקה על פני הדברנות, את היטלטלותה של דמות מקצה לקצה על פני הסטטיות ויישוב הדעת. כדאי להניח לציפיות שהספר מנסה לעורר בקוראיו, ולהתענג על מה שיש בו: ההמחשה החיה והעשירה והבלתי מתחנפת, אם כי, שוב, לאו דווקא מחדשת, של מושג החבר'ה; ובעיקר הסיפורים הקטנים, הדיאלוגים המחודדים, קסמן הצבעוני של הדמויות, כשרון ההמצאה וההפלגה, האבחנות הקולעות, וקול המספר המשועשע, הנכון, של גוטפרוינד. ייתכן שבספר הזה מרוב עצים לא רואים את היער, אבל העצים יפהפיים.


 

מרטיר האמונה: על הספר 'אחרון משוררי האלוהים: מיתוס, אתוס ומיסטיקה ביצירתו של יוסף צבי רימון'

אחרון משוררי האלוהים: מיתוס, אתוס ומיסטיקה ביצירתו של יוסף צבי רימון
מאת דרור אידר
מאגנס, תשס"ט, 266 עמ'
ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט' בניסן תשס"ט, 3.4.2009

היכן מבשילה הכרתו הפוליטית והחברתית של פובליציסט? בדרך כלל בחוויה היסטורית מעצבת, בבית ההורים, בתנועת הנוער, באוניברסיטה, בקריאת כתביהם של הוגים פוליטיים. קוראי מאמריו הפוליטיים של דרור אֵידָר במקור ראשון ובהארץ, בישראל היום ובנקודה, יופתעו לעומת זאת לגלות את שורשיהם של הרעיונות המרכזיים הייחודיים לאידר דווקא במחקר ספרותי שכתב. זהו הדוקטורט שלו על ראשית שירתו של יוסף צבי רימון, שהופיע עתה כספר. חקר הספרות מתגלה כאן, לא לראשונה כמובן, כדרך מרתקת להבין ולתאר מהלכים חברתיים ואידיאולוגיים – ובמקרה של אידר עצמו, אפילו כמצע להבשלתן של רגישות אישית והשקפת עולם.

קוראיו של אידר הפובליציסט התרגלו כבר למשחק המצלולי של ד' עם ר', אותה אליטרציה שכמו לקחה יד המקרה מעולמו השני של אידר, עולם השירה: ד"ר-דרור-אידר-הַדָּרָה. המוּדָרים, אליבא דאידר, הם אלו שסולקו מהמשחק של קביעת סדר היום הפוליטי והתרבותי בישראל: המאמינים ושומרי המצוות, השמרנים, הלאומיים והניצים, כל אלו שאידר מכנה בכתיבתו הפוליטית "המחנה הניאו-שמרני". המכנה המשותף להם, לדעתו, הוא ההיזקקות שלהם בדרך זו או אחרת לאלוהי ישראל. בעיניו, המחנה הזה תורם להנצחת מצבו הנחוּת בכך שהוא מכיר דה-פקטו בשליטתו של המחנה החילוני-שמאלני שהתקבעה בימי העלייה השנייה, משתתף מרצון במשחק התפקידים של האדון והעבד, ואינו מטפח את האינטלקטואלים והיוצרים שבקרבו.

והנה לנו מקרה יוסף צבי רימון (1958-1889). הימים ימי ביכורי החברה הישראלית, ימי העלייה השנייה והשלישית. האיש – משורר כישרוני בשלבי התפתחותו האמנותית. יחיד ומיוחד בין משוררי הזמן והמקום באמונתו העזה באלוהים, הכובשת בהדרגה את כל תכניה של שירתו. בעל ייסורים שסמליותם המשיחית גדולה ממש כעוצמתם הפיזית. ומרחף בין שני המגנטים: מזה מסירותו המלאה לאהבת ה', ומנגד המיאוס שחש כלפי מייצגיה העיקריים של היהדות הדתית בארץ, אנשי החלוקה של היישוב הישן, ומשיכתו אל המחנה החלוצי ואל הספרות העברית החדשה.

התוצאה היתה בדידות. נידוי לא היה כאן – אבל המבקרים והסופרים הידועים כביאליק וברנר הסתייגו מרימון או התעלמו ממנו, ובשנות האסון שהתרגש עליו, שניגע בו עוד מעט, הוא זכה לכמויות קמצניות להחריד של אמפתיה. לא בכדי אימץ לו רימון הבודד את שם העט יוסף הנודד. "בדור אשר השירה העברית חגגה את ניצחונותיה הגדולים היה רימון משורר יתום, יחידי. לא נרצה קורבן עולה זה", כתב עליו סמוך לאחר פטירתו הסופר ר' בנימין. "זהו גורל הסופר-המשורר במחנה החרדים. הוא כמו תוקע לתוך בור. הוא כמו אבר מדולדל" (עמ' 52).

תאמרו, תורה ועבודה. תציעו, הפועל המזרחי. תגידו, בשביל אנשים כמוהו יש ציונות דתית. אבל כל זה אנכרוניסטי כמעט כמו לומר "אז שישלח שירים ל'משיב הרוח'". שכן זה הייחוד בשנותיו הראשונות של רימון כמשורר וכתושב ארץ ישראל: היעדר מסגרת ארגונית לפועל הדתי, ולחץ חברתי נורא על החלוצים שומרי המצוות שינטשו את מנהגי אבותיהם. הלעג וההשפלה שהיו מנת חלקם של חלוצים ופועלים מסוג זה מתועדים בספרו של אידר. גם מבחינה ספרותית רימון השתייך לדור שלאחר ביאליק, דור שחיבוטי עזיבת בית המדרש לא היו מנת חלקו, ועניינו היה בדילמות אוניברסליות. בודד במערכה יכול רימון הצעיר רק לחלום על היום שיקום בו חזונו המפורט של אביו אפרים – ארגון של פועלים וחלוצים דתיים בארץ ישראל.

אידר מראה, פחות על דרך השלילה ויותר על דרך החיוב, מדוע רימון הוא אכן אחרון, וראשון, משוררי האלוהים בשירה העברית המודרנית. משורר האלוהים, כלומר משורר שהקדיש את מרב האנרגיות השיריות שלו לאלוהי ישראל, האל המתגלה של המסורת היהודית. נביא, מיסטיקן, עבד ומאהב של הקדוש ברוך הוא. בראשית דרכו, בשנת תרע"ה, כבר כתב: "איכה אשיר על תבל ומלואה – / ואלוהים הוא ציווה? / אשיר ליוצר הכול ונעלה על כול – / לאלוהים אשירה!"

בין המשוררים בני זמנו דומה לו מבחינה זו רק מורו וחברו הרב קוק – אם נוציא מהדיון את ממשיכיה הישירים של מסורת הפיוט, ונדון רק באלו שאימצו את מוסכמות השירה המודרנית. שנים רבות אחריו החלה זלדה לכתוב, אך כפי שמציין אידר אין לומר ששירתה מוקדשת כולה לחוויה הדתית כמו שירתו של רימון. כגון זה חל גם על אחיו הצעיר של רימון, המשורר יעקב רימון. והמשוררים הדתיים העכשוויים – אצלם, מציין אידר בצדק, מתוארת חוויה דתית שהבחירה הסובייקטיבית באמונה חשובה בה מההכרה הדתית הטוטלית, המוכרחת, השכלית, נוסח י"צ רימון. "רק באותם אגפים שמרניים בציבור הדתי, שבהם מיוצרת כיום מה שמכונה 'שירה אמונית', ניתן למצוא הד המשכי כלשהו למפעלו של רימון, כותב אידר (עמ' 181), "אולם שירה זו נמצאת עדיין בתחילתה וקשה להעריך את גורלה ומה יהיו הישגיה".

להכרעתו של רימון להקדיש את כל שירתו לאמונה קדמה התחבטות, שהתבטאה תקופה מסוימת באסטרטגיה של פיצול. פרק ארוך מוקדש לניתוח שתי פואמות גנוזות-למחצה של רימון המוקדם. בראשונה תיאורים מפורשים של חוויה מיסטית. היא נדפסה בקובץ 'התרבות הישראלית' שיזם הרב אברהם יצחק קוק וערך בנו הרב צבי יהודה קוק. "הפואמה", מסכם אידר לאחר פירוט יסודי של סמליותה הקבלית, "רצופה טרנספורמציות של מונחים רומנטיים למושגים קבליים. מושגים כמו 'היגון הרומנטי' ו'צער העולם' הופכים תחת עטו של רימון לביטויי יגון וצער על ריחוק מן האל ואי-יכולת להיפגש עם אורו" (עמ' 103).

לעומתה, הפואמה השנייה הופיעה באותה תקופה בקובץ 'יזרעאל' בעריכת אז"ר, קובץ בעל אוריינטציה כללית יותר – ואכן היא בוחרת בדרך ההסוואה. המונחים הרומנטיים נשארים, כלפי חוץ, מונחים רומנטיים. רק פרשנותו של אידר מעלה מתוך היצירה, ובדרך משכנעת ולא ספקולטיבית, רובד עשיר של משמעויות מיסטיות.

את סודו הדתי הגדול ביותר, סוד משיחיותו, שמר רימון לעיתון הימני 'דואר היום'. שם גם שטח במפורש את משנתו הביקורתית כלפי חילוניותה של השירה העברית בת זמנו. "שירה בלי מהלך רוח דתי רוחני לא תוכל לכבוש דרך לה בעולם", כתב שם (עמ' 166). מעניין להוסיף, בהקשר השירי-אידיאולוגי של התקופה, שבאותו עיתון בחר גם המשורר שאול טשרניחובסקי כבמה לחשיפת הצד הפחות אופנתי-פוליטית בהשקפותיו – את נטייתו לעמדות הרוויזיוניסטים בנושאי מדיניות וביטחון – בעוד בבמות אחרות פרסם שירה שהתאימה גם לרוח תנועת העבודה דאז. הדתיות המשיחית של רימון, הימניות של טשרניחובסקי: שני דברים שיאה לחושפם רק בבמה הצדדית. בימים ההם בזמן הזה.

בפואמה שרימון פרסם ב'דואר היום' ולא הכניס לספריו הוא מציג עצמו, במרומז, כביטוי למשיח בן יוסף, וכגילום עכשווי ליוסף הצדיק עצמו. הדבר מופיע כתמה סמלית ועקיפה גם בשירים ידועים שלו, כגון זה שהוא מתאר בו את עצמו, משורר הנושא את דבר האלוהים, כבן מלך. "משיח הזהב המקֻווה – אני הוא", כתב בשיר אחר, מטפורי, "... ואחֵר, ששדַי ברחמיו בו יתמוך, / הוא יגְאל". אולם בפואמה זו שנדפסה בלי ניקוד ב'דואר היום', ושעד אידר הסתתרה מעין החוקרים, הדבר ברור יותר. היא מוצגת במקור כשיר שרימון מצא "בכתב יד חדש" המוקדש "לצוואר אסנת מאת בחירה המשיח", וחותם בשורות "אני גיבור אפרים (שם אביו של י"צ רימון), משיח יוסף (שמו שלו) / ודוד (שם בנו) המנצח" (התוספות בסוגריים הן כמובן שלי, על פי אידר. צ"א). מוצג בו משיח בן יוסף, זה הקודם למשיח בן דוד, המחבר בין שמיים וארץ כשלב ראשון לגאולה.

לעניין זה של המשיחיות מוקדש הפרק המרעיש ביותר בספרו של אידר, מבחינת גילוייו. זהו גם, לא במקרה, הפרק העוסק בפרשת פציעתו הקשה של רימון בידי מחבלים בדווים על גדת הירקון בסוכות תרפ"ג. הפורעים האכזרים הפכו את רימון למה שעל פי חלק מהפירושים עונה להגדרה המקראית "פצוע דכה וכרות שופכה", שאסור לו לבוא בקהל, ורימון, גיבור האמונה, גזר על עצמו בהתאם לכך להיות גם מרטיר האמונה: גלות ממשפחתו שבתל-אביב אל חיי בדידות, חרפה ועוני בכוך בצפת. 15 שנים שהה שם, בלי לבקר את אהוביו אפילו פעם אחת, עד שפסיקה רבנית התירה לו לשוב לביתו.

רב המשותף בין יוסף, וגילוייו הסמליים הקבליים – משיח בן יוסף וספירת 'יסוד' של הצדיק – לבין חייו של רימון ותפיסתו את עצמו. יוסף, הבן היקר לאביו (שבשמיים), שאחיו שטמוהו; יוסף, המחבר את הארצי והשמיימי; יוסף, נציגה של 'שמירת הברית', שנפגע באותו מקום בגופו בידי ישמעאלים וכנציגו של העם היהודי; משיח בן יוסף, בעל הייסורים; יוסף, הארכיטיפ של הצדיק, זה אשר משפיע בפעילותו המיסטית על המציאות ומקרב כך בין כנסת ישראל לקב"ה, כפי שאידר משער שרימון התכוון לעשות בשירתו, בפעילותו החינוכית ואף בעצם ייסוריו.

עד כמה הרחיקה לכת הזדהותו של רימון עם דמותו של משיח בן יוסף? האם ראה עצמו כמשיח זה ממש, כאחד מכמה אנשים הממלאים את התפקיד, או שמא זו היתה רק הזדהות סמלית? ניתוחו היסודי והמרתק של אידר מותיר את המעיין בלי תשובה ברורה, אלא עם תחושה שהמחבר מצפה שיבין זאת לבד.

אולי זה ביטוי למאפיין כללי של הספר, כעיבוד של דוקטורט. אמנם ניכר שאידר השתדל להרחיק את הספר ממתכונתו המקורית כמחקר אקדמי, ולקרבו לקורא המשכיל המצוי. מתוך כך הוא אינו מעיק בהצגת תיאוריות ספרותיות מיותרות אלא נותן אותן על קצה המזלג, ואינו נכנס לניתוחים צורניים של השירים וכגון זה, אלא מעניק לקורא ספר קריא, מושך וממוקד. ובכל זאת נותר כאן שביב של איזו נוקשות. איזו שמירה קפדנית על גבולות, שבעולם האקדמי היא מבורכת אבל כאן היא נוטלת משהו מכוחו הפוטנציאלי של הספר.

כך, למשל, החלטתו של אידר לעסוק רק ברימון המוקדם הגיונית, ומשלימה ספר קיים של צבי לוז העוסק בשירתו המאוחרת של רימון – אבל הקורא נותר בסקרנותו. סבירה לא פחות, ובאותה שעה מתסכלת אף יותר, היא ההקפדה לעסוק בביוגרפיה של רימון רק כל עוד היא רלבנטית להבנת יצירתו. הקורא מתוודע לאביו של רימון, שהשפיע מאוד על הכרעתו האמונית, לאחיו המשורר, ולבנו שנאלץ לגדול כשאביו בגלות ושנקרא לא במקרה דוד – אבל מי היתה אשתו של רימון, שנשאה את חוליו? אין רמז.

מעורבותו הרגשית העמוקה של אידר במחקרו זה – הזדהותו עם המשורר ועם מה שסיפורו מסמל – ניכרת במאמריו הפובליציסטיים. דווקא בספרו על המשורר גזר אידר על עצמו איפוק. ואולי, למרות צערו של הקורא, טוב שכך; בגאולת זכרו של משורר משיחי נשגב ופורץ דרך כיוסף צבי רימון, טוב שיהיה לפני משיח בן דוד איזה משיח בן יוסף אקדמי-משהו שיכשיר את הקרקע המחקרית ואת הלבבות.


רומאן הסיפור הקצר: על 'אמן הסיפור הקצר' מאת מאיה ערד

אמן הסיפור הקצר
מאת מאיה ערד
חרגול ועם עובד, תש"ע, 453 עמ'

סקירה מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ט בטבת תש"ע, 15.1.10

מאיה ערד אינה קופאת על ז'אנריה. מי שנכנסה לזירה הספרותית עם רומאן בחרוזים במתכונת 'יבגני אונייגין', שהמשיכה במחזה מחורז שהוא עיבוד ישראלי-עכשווי למחזה רוסי קלאסי, שעברה לרומאן, ושזזה משם לקובץ נובלות, מתחדשת שוב: 'אמן הסיפור הקצר' הוא רומאן ששזורים בו תשעה סיפורים קצרים שכתב, כביכול, גיבורו. רומאן שהוא עם הסיפור הקצר, ועליו.

אני פותח בנקודה ה'מקצועית' כביכול של שאלת הסוגה, הז'אנר, מפני שבספר הזה שאלת הז'אנר היא עצם העניין, או לפחות המטפורה המרכזית. "סיפורים קצרים זה פאסה" – הטענה הנפוצה הזו, המגובה היטב במנהגי הקריאה והכתיבה של הישראלים, מועלית בלב הספר ועומדת בו למבחן. מאחוריה מסתתרת הנחה: ספרות היא עניין של אופנה. ומעליה רובצת מטפורה: האדם שחי לו מיום ליום משול לאוסף סיפורים קצרים, ואילו האדם שמצא את דרכו ואת ייעודו דומה לרומאן.

אמן הסיפור הקצר, הלא הוא הסופר בן הארבעים ומשהו אדם טהר-זהב, הוא גיבור הספר, והוא שצריך להתמודד עם טענת "סיפורים קצרים זה פאסה". טענה זו מוטחת בו ממאמרים בעיתון, מעמיתים, מקוראים, וגם מנבכי תודעתו שלו. לכן הוא תקוע, גם בכתיבה וגם בחייו האישיים. לעבור לרומאנים פירושו בשבילו להתמסד, וגם להתחדש. המשיכה שלו אל השינוי הזה תמיד דו-ערכית. הוא משתוקק לקשר זוגי, ואפילו לילדים, אבל מבועת כשהדבר מסתמן כמציאות; והוא מתאהב אנושות דווקא במיטל עינב, אותה חוקרת-ספרות צעירה שהֶחשִיכה עליו את יומו כשפרסמה מאמר המציג אותו כדוגמה לסופר שהפך פתטי רק משום שהוא כותב סיפורים קצרים.

למיטל יש הסברים מקוריים לירידת קרנו של הסיפור הקצר. לעומת זאת, את הטיעון העיקרי לצד השני, כלומר בזכות הסיפור הקצר, הסֵפר מספּק לא בדברים אלא במעשים: בסיפורים קצרים המובאים בו. אלו הם כאמור סיפורים שחיבר אדם, המופיעים בספר מפעם לפעם בתוך הקשר העלילה ומנהלים איתה מגוון יחסים של ניגוד והקבלה. סיפורים אלה הם הפנינים שבכתר הרומאן. ומאחר שהרומאן עצמו מבריק וקולח, מצחיק וסולח, משחקִי ומבושל, אז, בקל וחומר, מש"ל.

ערד מתגלה פה אפוא בעצמה כאמנית הסיפור הקצר מהשורה הראשונה. אפשר לדמיין שהספר התבשל אצלה כך: היא רצתה לכתוב הפעם קובץ סיפורים קצרים, שהרי בז'אנר הזה טרם התנסתה; היא שיערה שלא יקראו את זה, כי סיפורים קצרים זה לא מקובל היום; היא אמרה ובכן, נכתוב רומאן על כך שסיפורים קצרים אינם מקובלים היום ונשלב ברומאן הזה סיפורים; ולבסוף יצא לה רומאן קריא כמו ספר טיסה ואינטליגנטי כמו ההפך מספר טיסה. כי זה מה שתמיד יוצא לה. אולי זה הפתרון לחוסר הפופולריות של הסיפור הקצר: להגישו בתוך הקשר של סיפור ארוך. ואולי מספרה שלה עצמה תלמד ערד שבהלתה ממיתוס האי-פופולריות של הסיפור הקצר הייתה מוגזמת.

הסיפורים הקצרים משמשים, בתוך הרומאן, להארת פן חשוב בדמותו של מחברם, אדם טהר-זהב. מחוצה להם, ברומאן גופא שאדם טהר-זהב הוא גיבורו, אנו מכירים את אדם כסופר קצת סנוב, מתוסכל מאיבוד מעמדו לטובת כל מיני מספרי סיפורים, תפרני רומאנים ושפנפנות רבי מכר; איש קצר רוח, הנופל בקלות אל מלכודות האירוניה של המחברת שהמציאה אותו, ועם זאת מעורר אהדה והזדהות. ואילו בסיפורים שהוא 'כתב' הוא נחשף כיוצר עכשווי מאוד, מגוון מאוד (למעט פֶטיש לא מודע למחלות ממאירות) בעל רגישות מיוחדת למצבים בין-אישיים. כמו הרבה אמנים אחרים, גם אצל אדם טהר-זהב קיים אפוא פער בין הרגישות וכושר האבחנה שהוא מגלה ביצירתו, לבין דרך ניהולו את חייו שלו.

ברומאן עצמו אין לנו סגולותיו המרוכזות של הסיפור הקצר, אבל יש לנו החגיגה הקרנבלית שרומאנים יודעים זה דורות רבים לספק – ובלבד שהם כתובים בראש טוב ובשכל טוב גם יחד. עולם הספרות בישראל, ובעיקר האטמוספרה שסביבו, מדובָבים ברומאן הזה לפרטיהם הקטנוניים. מבחינה זו, לפנינו מעין הרחבה של הנובלה של ערדFail Better שהופיעה בספרה הקודם, 'תמונות משפחה'.

וכך אנו פוגשים את הערבים הספרותיים חסרי התוחלת; את ההַבְּלה (כך יש לומר, ולא "אהבלה" כפי שמופיע באחת מקצת-יותר-מדי הטעויות שלא נוכשו מהספר) המספרת שהיא לומדת באוניברסיטה "סַפְרות", ואת חברתה הדואגת לציין במחברתה איזו מבדיחותיה של המרצה היא "לא למבחן"; את משתתפיהן העילגים של סדנאות היצירה; את ה"אני מתה על הכתיבה שלך" של העורכת מהוצאת הספרים; והמון פרודיות על איך שכותבים היום אצלנו.

לא קל, אבל כן משעשע, לכתוב כפרודיה את סיפוריהם של כותבים גרועים. קל עוד פחות, ובעיקר הרפתקני וחשש-יומרני, לכתוב את סיפוריו של סופר בדוי המתואר כאמן כתיבה מן המעלה הראשונה, שהרי אַת מציבה פה לעצמֵך רף מוצהר ומפחיד. ערד עשתה בהצלחה את שני הדברים הללו, ועוד הרבה יותר (עלילה תפורה היטב, למשל), ברומאן מַחכים שהקריאה בו מהנה ושוטפת כל כך, שבסוף 453 עמודיו נדמה לך שזה היה חלום עובר, סיפור קצר.







ככה זה בספרות: על 'ככה נראית גאולה' מאת חיותה דויטש

ככה נראית גאולה
חיותה דויטש
ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2009, 239 עמ'

ביקורת מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בט"ו בטבת תש"ע, 1.1.10

אומרים הרבה דברים על דתיים לאומיים. גם דברים טובים. אומרים שהם מתנדבים יותר, תורמים יותר, מתגייסים יותר, קוראים יותר, מתיישבים יותר, מתפלגים יותר. על אלה נראה שאפשר להוסיף: מעניינים יותר. הקולנוען יוסף סידר אמר לי את זה מזמן, כשהוציא את סרטו 'מדורת השבט': אין כמו אורתודוכסים. כי כשהחיים עשויים גבולות ואיסורים והליכות על הסף, זה נעשה מעניין.

הדתיים הם מעניינים גם על פי קובץ סיפוריה החדש של חיותה דויטש, והפעם לא רק בגלל האיסורים והגבולות. הדתיים הלאומיים מאכלסים את רוב רובו של הקובץ, והם מעניינים בגלל האיסורים אבל גם בגלל כפל העולמות, כפל ההקשרים, כפל הנורמות, המלווה את חייהם, חיי המקף והסוגריים. הם מעניינים מפני שהתודעה שלהם מרופדת בתקרה אקוסטית המהדהדת אל חייהם טקסטים מן העבר. הם מעניינים כי הדתיוּת היא לחלקם נחמה ולחלקם פצע, נר תמיד של כאב או תסביך – ובדרך כלל היא להם גם וגם. עוד סיבה שהם מעניינים אצל חיותה דויטש היא שדויטש הינה אחת מהם. היא מכירה אותם ואת עצמה, והיא מתבוננת בהם מבפנים, ולכן מוצאת בקלות את היבלות ואת נקודות החן, את קצות העצבים ואת הוורידים הנכונים למחט המזרק.

לא שזה ספר על דתיים. זה ספר של מגוון סיפורים על קשת של אנשים, מצבים ומפגשים. זה ספר על החיים, אבל הספרות אוהבת לבחון את החיים ואת הערכים על פי מקרי קצה; וחיי קו-הקץ שלנו בישראל המפוגעת, וחיי על-הסף של הדתיים המודרניים, וחייהם עתירי הדילמות והפיקוח החברתי של דתיים בכלל, והחיים בצל חומת ההפרדה – כל אלה מספקים לסופרת עולם-גֶלם שכולו קצה; כולם הם השוליים הרכים הממסגרים את האמצע ה'רגיל' ומגדירים אותו.

קחו למשל את הסיפור 'עוזרת', הדן במושגי העלבון והנקמה. איזה סופר, באיזו תרבות, יכול למצוא נקמה מתוקה יותר, שטנית יותר, אסורה יותר, עדינה יותר, מתוסבכת יותר, בוּמֵרַנגית יותר, מהנקמה הנרקמת בסיפור הזה – נקמתה של הנערה הדחויה בכיתה במלכת המעליבות, שכאשר היא מוצאת עצמה לאחר שנים משמשת עוזרת וטבחת בביתה, היא מוסיפה לה בהסתר שמנת לתבשיל העוף?

הייתה תקופה שחיותה דויטש וחנוך דאום, שניהם תושבי גוש עציון, היו מהכותבים הבולטים ב'נקודה'. שניהם היו הסמנים האורתודוכסיים-מודרניים שם, הליברליים יחסית, הממורכזים יחסית. ההתבטאויות ה'שמאלניות' וה'ניאו רפורמיות' של ח"ד את ח"ד לא נשאו חן בעיני קוראים מהצד החרד"לי יותר, וזכור לי אחד ממכתבי תחזיקו-אותי-לפני-שאני-שוב-מבטל-מנוי שפורסמו שם, מכתב שהכריז בכנות כי "נמאס מכל החנוֹכים והחיותות". בחזית החנוֹך כבר נשרפו מאז עוד כמה גשרים ופיוזים, ואילו החיותה העמיקה מאז את מיתוגה כאשת הזרם האורתודוכסי מודרני וכיום היא עורכת כתב העת 'אקדמות'. שניהם, ח"ד וח"ד, הוציאו בשנה ורבע האחרונות את ספריהם בהוצאת ידיעות ספרים, אבל ספרה של דויטש לא אמור לעורר את הסערה המגזרית שעורר זה של דאום. סערה לא, אדווה רוגשת אולי כן.

ואכן, בעיתון 'בשבע', ברשימה אוהדת בעיקרה על הספר החדש של דויטש, התלוננה עפרה לקס על כך שלכל אורך הספר הדמויות המייצגות את הזרם התורני, או סתם את הצד הדתי יותר בעלילה, הן תמיד "פלקטיים, שליליים או סתמיים": הישיבניק האטום שכל מה שמעניין אותו דקה לאחר שרבין נרצח הוא אם הוא אמר וידוי, הרב המסרב לדרוך בבית הקפה שאשתו חלמה להקים, ועוד. זה לגמרי לא מדויק, וכמה מהדמויות הללו, למשל רב היישוב בסיפור 'שים בארון שופרות' או החרדי ב'שירי הלב שאין כמותם', הן דמויות מורכבות ומתלבטות – ועדיין אפשר להבין מהיכן באה תלונתה של לקס.

אולם נראה שהמדובר לא בהעדפת ה'מודרני' על פני ה'תורני', אלא יותר בהעדפת היחיד על פני הקולקטיב ומוסכמותיו. מה לעשות, ככה זה בדרך כלל בספרות: זו ההעדפה הטבעית שלה. ועם זה, דויטש מתרחקת ממסרים ברורים ופשטניים לכיוון כלשהו. שוב: כי ככה זה בדרך כלל בספרות טובה; כי ככה נראית אמנות. הגאולה בסיפוריה, גאולת נפשו של היחיד, אינה בהכרח שחרור מכבלי דת או קבלה עצמית של חוטא. לא תמיד הגאולה הזו לוקחת את הנגאל לצד כלשהו של המתרס.

ככה נראית אמנות, ובסיפוריה היפים של דויטש יש עוד סממנים אמנותיים המעשירים את חוויית הקריאה. כל סיפור הוא מרקם מחושב לפרטיו, משל היה סיפור בלשי (וכמה מהסיפורים באמת בלשיים; לדויטש חובבת הקולנוע זיקה תימטית אל המשטרתי והפלילי). הפרטים המתחברים לפתע מעוררים חדוות גילוי, והקורא נרמז שעליו לחפש גם את הסמלים שמאחורי הקשרים. בסופו של הסיפור 'תאונה', למשל, מתגלה לפתע תפקידה המיוחד של גיבורה צדדית ושמה יעל, והגילוי הופך את הסיפור על פיו; ואז נזכר הקורא שגם תחילתו של סיפור בְּיעל הייתה. יעל עם זקן וארבע רגליים וגם זנב קטן ממדבר יהודה.

משובב נפש גם מנהגה של דויטש לשלב גיבור של סיפור אחד כדמות משנה בסיפור אחר. אולי זה תכסיס ישן, אבל דויטש משתמשת בו היטב וזה כיף. הלכידות ניכרת גם בסגנונם של הסיפורים, האחיד למדי. באחדים מבין 19 הסיפורים רף האיכות מתרופף מעט, בייחוד משום שדויטש מרגילה את הקורא לחפש פואנטה, וכשפתאום אין אז קצת עצוב. או אולי זו בדיוק הפואנטה: שלפעמים אין פואנטה בסיפור, כמו שהגאולה באה קמעה קמעה.

יום שישי, 5 בפברואר 2010

הפוסט-אורתודוכס הראשון: עם יואב שורק על התחדשות יהודית והסרת כיפה

יואב שורק, הילד השובב של הפובליציסטיקה הישיבתית, הוריד את הכיפה ונשאר דוס. התורה, הוא מסביר, צריכה להתנתק מהמגזריות, מהגלותיות ומהקיפאון ולהתחבר לעם, לגאולה ולמציאות. הסוד הוא חילון וחזרה בתשובה. התבלבלתם? הוא לא

צור ארליך
הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בז' בשבט תש"ע, 22.1.2010


*
וקודם, תגובתי להערות אחדות שהושמעו לאחר פרסום הכתבה.
מערכת 'דיוקן' החליטה לשלוח אותי לראיין את יואב שורק לא מפני שהוא איש מקור ראשון, אלא אף על פי שהוא איש מקור ראשון. המחשבה הייתה שמבחינה ציבורית ועיתונאית הסיפור חשוב, ועליו להיות מטופל גם במוסף מגזיני פופולרי ולא רק במדורים עיוניים המגיעים לקהל מובחר ומצומצם. אין הצדקה להעניש את יואב שורק, ואת הציבור כולו, רק מפני שאיתרע מזלו לעבוד בבמה המרכזית של הדיון היהודי והציוני בישראל כיום, 'מקור ראשון', ולהגלותו ממנה.
יואב לא היה מעורב בהכנת הכתבה יותר ממרואיינים אחרים שלי. אם יש בכתבה נימה אוהדת, זו אשמתי הבלעדית.
הטענות שהעלו קוראים דתיים בדבר חוסר החשיבות של הנושא רק ממחישות את חומרת מצבה של החברה הדתית-לאומית בישראל, הנתונה בהסתיידות עורקים אך טומנת ראשה בחול (או שמא בקודש).


שמעת? לחש מכר לרעהו, יואב שורק הוריד את הכיפה.
מה, ישאל הרֵעַ הנרעש, הוריד את הכיפה? שבר את הכלים? חי-לו-ני?
לא, יחזיר לו הראשון, נראה לך? הוא סתם דוס פלסף. לך תבין.
האיש פונדמנטליסט, יאמר קורא שלישי. הוא רוצה לחזור לדיני תורה שבטלו עוד לפני ימי הביניים.
הוא ניאו-רפורמי, יאמר הרביעי. מה ניאו-רפורמי, רפורמי ממש. הוא חושב שיש לשנות הלכות.
והחמישי, שיקרא עד הסוף, ינסה להסביר: הוא חילוני מאמין ושומר מצוות; הוא דתי פוסט-אורתודוכסי.
אה, יאמרו השאר בהקלה. הבנו.

ובכל זאת, יואב שורק הוא מהדתיים הכי פחות מתוסבכים שמסתובבים כאן. יש לו משנה ברורה, מקורית, מאתגרת, שהוא פורס זה כעשור וחצי במאמרים על פני מבחר במות, ובתוכן מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' שהוא עורך. בלבה עומדת האבחנה ששיבת ציון ותקומת מדינת ישראל הן שלב חדש בתולדות היהדות, המחייב אותה להתחדש – כפי שידעה לשנות את עצמה לפני אלפיים שנה, כשאבדה הריבונות היהודית. עליה לאסוף אל חיקה את חיי המעשה, את החולין, כפי שעשתה עד החורבן. הציונות הדתית כשלה בהבנת השינוי הזה, ומבחינה תיאולוגית נותרה חרדית. ואילו הציונות החילונית בחרה בְּניתוק בִּמקום בְּשינוי. הגיע הזמן ליהדות ישראלית, יהדות של עם בארצו, לתורה שאינה תוחמת עצמה למגזר ואינה מסמנת עצמה בכיפה.

"בָּעיקרון", הוא מסביר שבועות ספורים לאחר גילוי הראש, "הציונות החילונית צדקה: צריך להמיר את אורח החיים הדתי הגלותי באורח חיים יהודי חדש, של עם המכונן חברת מופת בארצו. ואילו בפרטים, האורתודוכסיה צדקה: אי אפשר לבנות עם בלי הלכה, בלי מחויבות עמוקה שיש לה ביטוי יומיומי בעולמו של היחיד ובעולמה של הקהילה. כלומר אני חילוני – בהכרעה הציונית-חילונית, המתבטאת בגילוי הראש ובהזדהות עם המפעל הציוני החילוני; ושומר מצוות – בחיים הממשיים, מצוות שעוד צריכות כמובן ללבוש פנים שמתאימות יותר להכרעה הציונית חילונית, ועוד חזון למועד".

שורק, בן ארבעים, יליד רחובות, בוגר שנות ישיבה רבות ומתכנת מחשבים בהכשרתו, רמז לראשונה על הצעד הסמלי במאמר מקיף שפרסם לפני כשנתיים בכתב העת האורתודוכסי-מודרני 'אקדמות'. הוא הציע שם שרבנים יעמדו בראש קהילות מעורבות דתיות-חילוניות, וכסימן לעל-מגזריות יוותרו על חבישת הכיפה. "כל בן תורה של היום", כתב, "אם יערוך ניסוי מחשבתי קטן ויבחן את האפשרות הזאת ברצינות – שהוא יתחיל בקרוב להלך ללא כיפה לראשו – יחוש, כמדומני, תחושת בטן חזקה, מזעזעת, שתבהיר את עומק הקפיצה שיש כאן, את עומק השחרור מקונספציות מגוננות וההיפתחות אל שיח יהודי חדש, שמבקש באמת להשיב את התורה אל האומה".

אחרי חודש ראשון עם כיפת-שמיים הוא מאשר ש"יש בצעד הזה גם משהו משחרר, מגניב. צד שאומר, אני יכול לנקות את האמונה שלי, את הקשר שלי עם מה שאני מאמין בו, את השייכות שלי לעם ישראל, את עבודת ה' שלי, איך שלא תקרא לזה – כי זה מסיר את האוטומטיות, החמה אבל המרדימה. הסרת הכיפה היא כמו לקפוץ למים: מפחיד אבל מרענן, פותח. מכריח אותך לעמוד מול הדברים. למרות שזה צעד קטן וחסר משמעות הלכתית".

הוא מסביר שעל פי חלק נכבד מהפוסקים כיסוי ראש לגברים הוא רשות, אפילו בתפילה. לתפילות במניין הוא בא עם כיפה, אך כשהוא מתפלל ביחידות ראשו גלוי. "התפילה בלי כיפה מונעת ממני לומר מילים לא נכונות. בכיפה, תחת המחויבות הדתית, אנחנו יכולים להתפלל באופן שמנותק מהחוויה הקיומית, כי זה הנוסח שכתוב. להתפלל למשל על שיבה לירושלים, שכבר שבנו אליה. חז"ל בנו את התפילה על ערכים שהאומה הייתה זקוקה להם אז, באין גאולה – ובאותו אופן, הדור שלנו צריך לבנות תפילה על הערכים שהאומה זקוקה להם בחיים הגאולים. תאר לך איזו תפילה משמעותית הייתה אם בתפילת שמונה עשרה כל יום היינו אומרים ברכות העוסקות באבני היסוד של קיומנו כחברה – חינוך נכון, מערכת חוק ראויה, חוסן לאומי, סולידריות חברתית".

עכשיו אני פשוט ישראלי

בינתיים הוא צובר חוויות של דתי בעור חילוני. "יום אחד מצאתי עצמי במאה שערים – הייתי צריך לקנות ציוד לחנוכייה – וכל הזמן פחדתי שאם אכנס לאיזו חנות יאכילו אותי טרפות, כי יאמרו, הגוי הזה... וכשהגיע זמן מנחה אמרתי, אם אעמוד פה ואתפלל בלי כיפה יסקלו אותי. עמדתי בפינה צדדית והשתדלתי לא לעשות תנועות של מתפלל. ילד שעבר שם עם אמו שאל אותה בבהלה, מה קרה לאיש הזה? כנראה נראיתי מסכן. אתה פתאום קולט כמה קשה לעשות פעולות דתיות בלי הדֶגל הדתי.

"או דוגמה בכיוון ההפוך: אני לא קונה ברשת AM:PM על אף שנוח וקרוב לי, כי זו רשת שמייצגת את חילול השבת. פעם לא נכנסתי לשם כי דתי לא נכנס לשם; עכשיו זה כי אני לא רוצה. בעבר תמיד חשתי בחנויות כמי שמייצג משהו. לא סתם לקוח אלא דתי. עכשיו אני צריך להזכיר לעצמי שאין לי שלט על הראש. מותר לי להתעניין בכל דבר, ואני צריך להתנהג בנימוס מסיבות מהותיות, ולא כנציג המגזר העומד מול החברה ה'רגילה'. אני חלק ממנה עכשיו. זה הולך ומחלחל בי, זו חוויה מאוד מעניינת. עד הסרת הכיפה לא חשתי כמה השייכות לחברה הדתית הייתה משמעותית בכל צעד שלי. עכשיו אני מרגיש".

אתה מתחיל להתגעגע?

"האמת היא שאני מרגיש לגמרי שייך. אולי אני משלה את עצמי, אבל לי יש תחושה שגילוי הראש הוא סוג של אופציה גם בחברה הדתית, או בשוליה. אני מרגיש שייך ובה בשעה אחר, וזה בהחלט נותן איזה מרחב טוב. האמת היא שבינתיים מבחינת הדימוי העצמי שלי יש לי כיפה על הראש. אני צריך להזכיר לעצמי שזה שמולי לא רואה אותה. זה יוצר מחשבות משעשעות כל הזמן, בעיקר כשאני לא בסביבה דתית".

האם תישבר הדיכוטומיה? האם הצעד של דמות מוכרת וכותבת, כיואב שורק, ושל בעלי השקפות קרובות המתגבשים סביבו במה שמתכנה עתה בשם הזמני 'התנועה העברית', יהפוך לחלק ממהלך חברתי גדול יותר לפירוק המחיצה, המלאכותית לעתים קרובות, בין "דתי" ו"חילוני"? האם מתקרב היום שהגבר הישראלי לא יצטרך עוד להיות מזוהה חיצונית, מעצם מראה ראשו, עם מחנה זה או אחר – דתי או חילוני? בהיבט האידיאולוגי שורק כבר עתה אינו לבד, כאמור; ואפילו בצעד הסמלי, של הורדת כיפה בלי לוותר על האמונה והמצוות, קדמו לו בשנים האחרונות כמה אנשים. שלא לדבר כמובן על דורות קודמים, שבהם לא בכל הקהילות הדתיות נהגה הכיפה.

על התחושה של ניעור האוטומטיות הדתית כתב לפני כמה שבועות במוסף 'שבת' הרב נתן לופז-קרדוזו, במאמר בכותרת "אני מוריד את הכיפה". אבל אצל שורק זה חלק ממהלך שהוא הרבה מעבר לרענון הרגש הדתי האישי. "אני מרגיש שבהורדת הכיפה יש אמירה של 'אני סתם ישראלי'. זה קצת מצחיק, כי החברה התפוררה למגזרים – ועדיין, להיות עם כיפה, לפחות אצל אשכנזים, זה כמו להגיד 'אני ישראלי, אבל'. 'אני ישראלי, אבל אני מחויב לדברים אחרים'. ואילו אני חושב שאין זהות יהודית משמעותית יותר מלהיות ישראלי, כי הריבונות היהודית היא הביטוי העיקרי של הזהות היהודית בדור הזה".

ואולי היא גם טשטשה את הזהות היהודית הזו?

"נכון שהזהות הזו הולידה במקרים רבים דבר שטוח-שורשים לגמרי. ונכון שלחינוך הדתי, היחיד היום שמחנך לאידיאליזם ולמגע חי עם המקורות היהודיים, יש הרבה כלים שאין לאחרים להתמודד עם הבעיה הזאת; אבל זו בעיה שלנו, הישראלים, לא בעיה 'שלהם, החילונים'. יותר מכך: הכישלון של החברה הציונית הלא דתית להעמיד דור חדש עם שורשים עמוקים נובע מכך שלכתחילה היא נטלה על עצמה אתגר גדול ומשמעותי – העברת היהדות לעידן חדש, של ריבונות בארץ. הציונות הדתית לעומת זאת ויתרה על הסיכון – אבל ויתרה בכך גם על הסיכוי להיות רלוונטית. החוכמה עכשיו היא לעשות את המהפך – אבל בלי להתנכר אל מקור האנרגיה היהודי שלנו".

ואתה חושב שבלי כיפה, אבל עם כל המטען הדתי שלך וסדר היום התורני שלך, לא תיתפס כסוכן דתי בתחפושת?

"אם העתיד של עם ישראל נמצא באותם תכנים קדושים של הציונות הדתית, אז שם הוא נמצא, גם אם זה בעייתי מבחינה שיווקית. אבל אני לא משווק ציונות דתית רגילה. כי השינוי שאני מצפה שהציונות הדתית תעבור הוא לא קוסמטי. הורדת הכיפה היא רק סמל לחשיבה מחדש על הכול שצריכה להיעשות. לצורך לעבור ממגזר לעם. זה סממן שהוא רק קריאת כיוון; במה מתבטא הכיוון הזה, אני עדיין לא יודע. הכול פתוח מבחינתי. לא אני אקבע בעצמי אילו פנים חדשות תקבל המסורת. את זה צריך לברר בית מדרש שיעסוק בדברים באופן יסודי ומקיף. זה החלום שלי.

"אני לא מנסה לעשות שינוי בתוך החברה הדתית", הוא מוסיף. "אם הייתי רוצה לעשות זאת, ודאי שלא הייתי מוריד את הכיפה. מה שאני מנסה לקדם שייך לחברה הישראלית, המנותקת היום מתורה. החזון שלי, בעצם, הוא תנועת תשובה משמעותית. אבל לא לצרף 'אותם' למחנה 'שלנו', אלא לבנות יהדות ישראלית במקום שכל כך זקוק לו".

תקועים במלחמות גלותיות

יחסית לדתיים אחרים, לך קל לעשות את הצעד הסמלי הזה, כי אתה דמות מוכרת ולא יחשבו שהתפקרת.

"אני מסכים. בחברה שאני יושב בה אני אדם מוכר ותולדות חיי עד היום דוסיות, ולכן אני לא 'חשוד'. אבל זה לא אומר שבעיני אנשים זה לא מוזר או מפריע. זה כן. וזה גם לא מאוד נעים. אם הייתי חושב שזה יגרום לכך שהבן שלי ייזרק מהישיבה התיכונית וישים סימן שאלה על החברות שלי ביישוב שאני גר בו, עפרה, אני מניח שלא הייתי עושה את זה. לשמחתי הרבה היישוב שלי מספיק סובלני. גרים בו אנשים בלי כיפה, שהולכים לבית הכנסת בשבת ושולחים את הילדים לחינוך דתי. היישוב הבין שאפשר להכיל אנשים שרוצים להיות יהודים גם אם הם לא בדיוק כמוך. וזה מה שיפה בו. התחליף מבחינתי למגורים בעיר, בחברה מעורבת דתית-חילונית, הוא לפתוח את היישובים הדתיים שמסוגלים לכך לחברה מסורתית. לחברה שמכבדת שבת וצניעות בסיסית מסוימת, אבל לא מודדת את אורך החצאית וכיסוי הראש.

"עפרה מתייחדת גם בכך שהרב שלה, אבי גיסר, מתייחס לתפילה ככזו שצריכה לבוא מתוך המציאות. לכן הוא אומר למשל בראשי חודשים 'מי שעשה נסים לאבותינו ולנו וגאלנו מעבדות לחירות' ולא רק 'מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם'. שאלתי אותו פעם מה עם תפילות המוספים של החגים, שבהן בולטת מאוד התחינה 'שתעלינו בשמחה לארצנו ותיטענו בגבולנו', וההבטחה שאם רק נעלה ארצה מיד נקריב את הקורבנות – דברים שהם בבחינת כפיות טובה ובעצם גם שקר. הוא השיב לי, 'ודאי שצריך לשנות, אלא שעל דברים קטנים יותר לא הודו לי (לא קיבלו את דבריי), בוודאי שעל זה לא יודו לי'. במילים אחרות: כרב המכבד את רבותיו, כמי שהוא חלק מהמערכת האורתודוכסית, אני לא יכול לשנות.

"אני לא מזלזל בתשובה הזאת. היא נכונה, ולעתים גם נכון להקריב את האמת של התוכן כדי לשמור על מסגרת קדושה. אבל מה נעשה שרוב עם ישראל כבר מזמן לא במסגרת הזאת? מבחינתי זו הייתה המחשה בהירה לפינה שלתוכה הדתיות הכניסה את עצמה, פינה שבה היא מונעת מעצמה להיות עבודת ה' כנה ואמיתית, להיות רלוונטית לחיים הישראליים".

בטח כולם שואלים מה עם אשתך, מה עם הילדים.

"אשתי לא מתלהבת מהשיגעון החדש שלי, למרות שהיא מבינה ובמידה מסוימת מזדהה עם מה שעומד מאחוריו. היא בת של רב (הרב בנימין הרלינג, שנרצח בהר עיבל) ובאה עם חינוך קצת שונה מהבית, אבל מבחינתה אני הפוסק בבית בענייני הלכה ואם זה מה שנראה לי נכון, היא לא תעמוד בדרכי. זה יפה מאוד, כי במובן מסוים היא משלמת על זה מחירים.

"לגבי הילדים, בעיניי זו שאלה של חינוך. גם בלי הורדת כיפה. אף פעם לא הייתה בבית לנו דתיות שבלונית, אוטומטית, שהיא פונקציה של שייכות חברתית. זה תמיד משהו שאנחנו מחפשים איך לעשות אותו יותר טוב, או לפעמים אחרת. כבר כמה שנים שאנחנו אופים יחד מצות בערב פסח בצהריים. שזה מצד אחד מצווה גדולה, ומצד שני בדרך כלל מאוד מפחדים מזה, פן יחמיץ. זה מלמד אותם גם לא לפחד וגם להשקיע".

וההורים? כאן יש לו אבחנה מעניינת. "אני חושש שחמותי תקבל את זה אחרת מאיך שקיבלו את זה הוריי, כי היא ילידת הארץ והם ניצולי השואה. אלו שבאו מהגולה ומהשואה, האתגר הגדול שלהם היה הקמת מדינת ישראל, והשותפות בה חשובה להם יותר מכול, גם במחיר העלמת עין מאכזבות. החשיבה שלהם ממלכתית יותר. לעומת זאת אנשים שגדלו פה, בתוך החברה הדתית הקטנה והנרדפת למדי שהייתה פה בראשית המדינה, האתוס המכונן שלהם היה המאבק הדתי-חילוני, הרצון לשמור שאף אחד מילדינו לא 'יוריד את הכיפה'. דבר ראשון שהם ישאלו על אדם שהם שומעים עליו יהיה אם הוא דתי או לא דתי.

"בכלל, דתיים שחיים בעיר, בחברה מעורבת, לוקחים את זה מאוד קשה: בלי כיפה מה נשאר? מה מזהה אותך? ככל שהחיים שלך דומים יותר לחיים החילוניים אתה מתבצר ב'אני דתי', בכיפה, כי בלי זה מה נשאר. ואילו ביישובים למשל, כשכולך בתוך הבועה הזאת, אז כיפה לא כיפה פחות מעניין. אנשים שהביוגרפיה שלהם היא המאבק הדתי-חילוני, או שהזהות הדתית שלהם מאוימת, לוקחים את זה קשה. הרב בני אלון, שאני גם תלמידו, לקח את זה כשובבות קלילה, בוודאי לא ככישלון חינוכי".

שורק הוא עוזרו של אלון בקידום התוכנית המדינית שלו, 'היוזמה הישראלית'. "הכול קשור", הוא אומר. "הציונות של הרב בני היא בדיוק הציונות שאני מדבר עליה. הוא מבין שבדור הזה צריך לעסוק בפוליטיקה וצריך לפתור את השאלות האסטרטגיות. מפתיע אותי כמה הוא לבד בדור הזה, בין המנהיגים והרבנים, שבאמת חווה את שיבת ציון באופן כזה. זה נוגע גם לקשר שלו עם האוונגליסטים: תקומת ישראל ובניינה היא מעשה שיש לו משמעות אוניברסלית, ואנשים פה תקועים עם המלחמות הגלותיות ועם המחשבה שיש המון נוצרי צמא דם שרוצה לנצר אותו. מי שחווה את שיבת ציון דרך המפגש עם אנשים בעולם שרואים בה מימוש דבר ה' בהיסטוריה, מקבל פרופורציות. אתה נהיה מקראי, תנ"כי".

הגאולה שבחילון

"אני באמת מרגיש שהמחויבות הדתית שלי ברמה העמוקה ביותר באה מהמקום הציוני", הוא ממשיך. "ההתגלות של דורנו היא הציונות, לא משהו אחר. אם הייתי נולד לפני מאתיים שנה, ייתכן שהייתי מתקשה להתפלל 'ותחזינה עינינו בשובך לציון' אחרי מאות שנים שמבקשים את זה ושום דבר לא זז. אבל ברוך ה' זכיתי לגדול בדור שראה בעיניו איך זה קרה, בדרכים אנושיות אבל בפלא ונס. וזו בעיניי נקודת המוצא. אנחנו אומרים שהתורה שבכתב אומרת לנו להאמין בתורה שבעל פה, והאמת היא הפוכה: אנחנו יודעים שספר התורה הוא ספר קדוש כי כך התורה שבעל פה מספרת לנו. באותו אופן, אני שומר מצוות בגלל הציונות, לא הפוך. אני שומר מצוות כי שיבת ציון הראתה שיש שכינה בעולם. ששכינה שוב אינה משהו מופרך".

על ההשלכות התיאולוגיות וההלכתיות שאמורות להיות לסיום הגלות עמד שורק במאמרו הגדול הראשון, 'תורת ארץ ישראל ותורת חוץ לארץ', לפני 12 שנים וחצי בכתב העת 'תכלת'. הוא היה אז מלגאי במרכז שלם, המוציא את 'תכלת' לאור, וזו הייתה גם שנתו האחרונה בישיבת בית-אל (והתשיעית בשנותיו בישיבות גבוהות). הוא לא התכוון שתהיה האחרונה, אך פרסומיו המהפכניים, בהם מאמר זה וחוברת על הצורך בחידוש התורה ושמה 'חזרו וייסדום', גרמו לראשי הישיבה להבהיר לו שמקומו אינו שם. "אני גאה להיות אחד המעטים בדורנו שעפו מישיבה בגלל אידיאולוגיה", הוא מחייך.

"המאמר ב'תכלת'", הוא מסכם, "הראה כמה ההלכה שאנחנו חווים תפורה נקודתית למציאות של עם ישראל בגלות, ושונה בכל המהות שלה מהתורה כפי שאנחנו פוגשים אותה במקרא ובמהות הבסיסית שלה – שהיא איך לבנות חברת מופת שיש בה שכינה. כל ההלכה שאנחנו מכירים היא על בסיס ההנחה שאין שכינה בעולם הזה, שהיא הסתלקה ממנו, ושעכשיו העניין הוא לשמר את המצוות כדי שיום אחד נוכל להשתמש בהן. התורה הזמנית הזו עבדה טוב, ועם ישראל שרד בזכותה – ודווקא משום כך אנחנו לא מצליחים להשתחרר ממנה עד היום, אף על פי שהגענו למקום אחר, שבו אפשר לחזור לתורה שמממשת ערכים – והדחף הזה הניע גם את הציונות החילונית".

מאז ועד לסדרת המאמרים ב'שבת' של 'מקור ראשון' ולמאמר הפרוגרמטי ב'אקדמות' עברו כמה שנים. "הציונות הדתית ויתרה על היומרה ליצור אורח חיים יהודי חדש", כתב באקדמות. "היא חיה ברוחה ובחינוכה את התפיסה התנ"כית, התפיסה של עם הנושא ברית עם אלוהיו ומממש אותה בהיסטוריה, תפיסה של שייכות למאמץ האנושי הכללי, תפיסה של כבוד לעולם הזה והעמדת ערכים מוסריים ואנושיים כשיא המימוש הדתי – אבל בחיי המעשה והמצוות אין לכך ביטוי".

רק בשנתיים האחרונות התעוררת לפרץ כתיבה, לצעד האישי של הסרת כיפה, ולגיבוש גרעין לתנועה שתפעל בכיוון הזה. למה לקח לדברים כל כך הרבה זמן להגיע לכלל מעשה?

"כשהייתי בישיבה ניסיתי לבנות תנועה שתקדם דבר כזה, בצורה נאיבית קצת, ואז הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה. שמתי את זה בצד ועשיתי לביתי, והנחתי שאם הדבר נכון, מישהו גדול ממני יצליח לקדם אותו. בשנים האחרונות חשבתי שוב. ראיתי כיצד החברה הדתית רק מתחרדת והולכת – שזה בעיניי המשך טבעי לבחירה שלה להישאר בתפיסה ההלכתית החרדית, האורתודוכסית, הגלותית, זו שמתעלמת מהתמורות העמוקות שחלו בחברה, בתרבות, באורחות החיים ובתפיסת האדם את עצמו. ראיתי שהבשורה הזאת צריכה להיאמר, וכיוון שאינה נאמרת – עליי לומר אותה.

"עוד סיבה להמתנה הארוכה היא שעם השנים השתנה אצלי גם משהו בתוכן. ראשית, הבנתי שהרבה דברים שהציקו לי בהלכה היו תוצאה של קריאה דוגמטית שלה; שהרבה פעמים הבעיה אינה בהלכה, אלא בדרך שקוראים אותה. ובעיקר, התחוור לי בשנתיים האחרונות שהחילון היה חלק בלתי נפרד והכרחי מהתהליך הציוני; שהמימוש של התורה הוא לחלן אותה במידה מסוימת, לתת לחול הרבה יותר מקום והרבה יותר משמעות".

היכן למשל?

"הנחת העבודה של התפיסה הדתית הגלותית היא שהעבודה אינה חשובה. התרומה שלך לחברה במסגרת העבודה שלך אינה אתגר משמעותי בחייך (אלא אם אתה עובד במשהו שנחשב ערכי ואידיאולוגי). זה פרנסה וצריך לעשות את המינימום והשאלה העיקרית היא כמה אתה משקיע בתורה ובמצוות. ברגע ששבים אל תורת ארץ ישראל, אל רצון לממש ערכים בתוך החיים ולא לייצר מרחב 'דתי' מחוץ לחיים, עולם העבודה צריך להיות ערך שניתן להעמידו מול ערכים דתיים אחרים. ואז, למשל, לא תמיד תפילת מנחה תנצח את הישיבה החשובה בעבודה".

הקדושה שבמגזר התפר

אולי הישועה תבוא ממה שאתה קורא לו מגזר התפר, אנשים שמסתובבים בין הדתי לחילוני?

"נכון. הורדת הכיפה היא אולי סוג של הצטרפות למרחב המגוון הזה. אני מצטרף אליו כדתל"ש שומר מצוות, או איך שתקרא לזה. מדובר באנשים שהמשותף להם הוא שהם חושבים שהזהות היהודית היא העיקר, שהיא שצריכה להנהיג אותנו – ומצד שני מבינים שהנוסחה הדתית האורתודוכסית היא לא זו שתושיע אותנו. אלו אנשים שלא קונים את עסקת החבילה הזו, מכל מיני סיבות. חוזרים בתשובה, יוצאים בשאלה, ביאליקיסטים מאחרוני המוהיקנים, יוצאי מכינות מעורבות, ועוד ועוד. כל החבורה הזו היא בעיניי קדושה, כי שם נמצא המפתח. בחיבור הזה.

"אלא שהחבורה הזו אמורפית. היא שטה. כל אחד עם הצירוף שלו. מה שחסר זו תפיסת עולם בנויה שיכולה לחולל מחויבות, שיכולה להצמיח תהליך חברתי מעבר לדברים המעניינים שיכולים לצאת מכל אחת מהדמויות. וזאת השליחות שאני רואה לעצמי, התנועה שאני מנסה לבנות. אין לי לא היכולת ולא הרצון להקים זרם חדש. השאיפה שלנו צריכה להיות להתחבר לתהליכים קיימים ולכוחות קיימים ולתת להם כלים שאין להם".

שהם?

"כשאני פוגש אנשים שקרובים לי ברעיונות, אני מרגיש שאם יכולה להיות לי תרומה ייחודית, זה היעדר ההרגשה שאני צריך לשבור משהו כדי ללכת לאן שאני הולך. אני בא משושלות של רבנים, ואוהב אהבת נפש את המשא ומתן של הפוסקים במהלך הדורות, שעמלו לברר את דבר ה', ומרגיש שמה שצריך היום לעשות הוא להמשיך את המפעל הזה. ואת זה אפשר לעשות במקום שאני מדבר עליו, ולא בדיונים העיוורים לחלוטין למה שנעשה מסביב, שמתקיימים ברוב בתי המדרש. ואני מרגיש שזאת המשכיות, מסורתיות. שֶפֹּה יִראת השמיים. אני מרגיש שהרבה אנשים עומדים באיזה קרע בין הדתיות שלהם לבין הדברים האחרים – ואני לא".

יש גם זרמים קיימים שיושבים על התפר: המסורתי-מזרחי והמסורתי-קונסרבטיבי.

"מה שנכון במודל המסורתי הוא שבתורת-עם יש שתי רמות. יש מה שחייבים, ויש שכבה גבוהה יותר של מה שתעשה אם אתה רוצה להשקיע בצד הדתי שלך בחיים. כך זה נראה בחברה המזרחית, וזה המודל הנכון לעתיד לבוא. באופן מסוים המודל הזה קיים בהלכה, רק שהוא מטושטש. 'שולחן ערוך', ואפשר להוכיח את זה בכמה מקומות, כתוב לתלמידי חכמים, לאנשים שרוצים ברמה רוחנית גבוהה, וברור שלא הכול בו נועד להיות מחייב את כולם. למשל, כתוב שם שצריך להיות מהעשרה הראשונים בבית הכנסת. איך כולם יהיו מהעשרה הראשונים? ברור שזה מכוון למי שרוצה לקיים מידת חסידות.

"הבעיה היחידה במסורתיות המזרחית היא שהיא מאוד שמרנית. היא מבקשת לשמר את הדת כפי שהייתה בגלות. היא אומרת, אני רוצה שיהיה מודל דתי אידיאלי מאוד אורתודוכסי, ואני אקיים רק את חלקו. מבחינתו של המסורתי, שלא יבוא משיח אף פעם, אל תחדש לי חידושים, אל תמציא המצאות".

והמודל הקונסרבטיבי? האגף ההלכתי יותר של התנועה הזו לכאורה קרוב אליך, רק שבעיניו נקודת המפנה היא לא הציונות אלא המודרנה.

"אני קורא לכיוון שלי פוסט-אורתודוכסיה. חזרה למה שהייתה היהדות לפני האורתודוכסיה. מבחינה הלכתית, הפסקים של הרב דוד גולינקין, הנציג הישראלי של אנשי ההלכה בתנועה הזו, הם פסיקה אורתודוכסית. לטוב ולרע. גם הוא לא חושב, להערכתי, שהגאולה הגיעה. אין לי בעיה להזדהות עם הרבה תכנים של מה שמכונה האגף הימני של התנועה הקונסרבטיבית. אני נרתע, לעומת זאת, מתפיסות הלכתיות המחפשות יהדות שלא מזיקה יותר מדי, שלא מפריעה לחיים המודרניים, תקינה פוליטית. מזה אני סולד.

"הבעיה עם התנועה הקונסרבטיבית היא במנגינה ולא בתוכן. היא יוצרת קונוטציה לא טובה, ובחלק מהמקרים היא קנתה את זה בצדק. אבל בכל מקרה, אני חושב שבמשבר הדתי של היום, שבו האורתודוכסים הם מיעוט בעם ישראל, שגם אחראי לחלק מהעיוותים של האופן שבו התורה מתממשת במציאות, אין להם זכות להוציא אחרים מחוץ לתחום".

אולי הרצון שלהם הוא לא שהתורה לא תפריע לחיים המודרניים, אלא שהיא לא תסתור ערכים נוספים המקובלים עלינו, ערכים הומניסטיים?

"אני לא מקבל אוטומטית את המוסר המקובל כעדיף על מוסר התורה. לדעתי הוא הוכיח את עצמו עד היום הפוך. אני בכלל לא בטוח שלא צריכים להיות קורבנות בבית המקדש שיקום במהרה, ואני כן בטוח שרוב הקונסרבטיבים – והרבה אורתודוכסים מודרנים – ייפלו מהכיסא אם תציע להם בית מקדש עם קורבנות. אני חושב שאנחנו צריכים לחתור לחדש את הלכות טומאה וטהרה, לא לבטל. לא להקטין את התורה כמה שיותר, אלא לפעמים גם להגדיל אותה במקומות שהיא לא נמצאת בהם היום".

למה לחדש את הלכות טומאה וטהרה?

"הן הלכות שמסדירות את היחס אל עולם הדומם. הן היו אחד העיסוקים הדתיים המרכזיים של ימי בית שני. יש בזה סוג של דתיות עמוקה שאנחנו לא מכירים היום, שחסרה לנו".

ההלכה צריכה, לדעתו, לחזור למסלול ההתפתחות האיטית שאפיין אותה עד שהוקפאה כשהחלה האורתודוכסיה – למעט מה שקשור בנקודת המפנה ההיסטורית של תקומת ישראל בארצו, שעליו לעבור שינוי קרדינלי; "וזה לא רק הלכות מדינה, אלא גם היחס אל הגוף, והיחס אל העבודה, והיחס לזמנו של אדם ועוד המון דברים".

כשיורדים לדוגמאות, שורק זהיר עד קמצן. את דוגמת תפילת מנחה הזכרנו. אני מציע לו את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות: האם דמי הביטוח הלאומי אינם גלגולה הריבוני הראוי, ההוגן והיעיל של מצוות המעשרות – מצווה חברתית במקורה, המקוימת כיום כמסגרת נטולת תוכן, השחתת פירות גרידא, ומוטלת על החקלאים בלבד? שורק מסתייג. מצווה הנעשית באהבה, הוא אומר, עדיפה על מס שנתפס כעונש.

אבל "יש משהו נוירוטי כמעט במציאות הדתית היום", הוא מסכים. "והאמת היא שהדור הצעיר בחברה הדתית יודע קצת להשתחרר מזה. יותר בוחר, יותר מתחבר. ועם זאת, לוותר על הלכות בקלות יהיה חוסר אחריות".

יום רביעי, 3 בפברואר 2010

המוכרת היא מתרגמת והתלמוד בעשרים שקל: מסע בחנויות ספרים עצמאיות

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של עיתון 'מקור ראשון' בכ"ט בטבת תש"ע, 15.1.2010.

חנויות ספרים עושות לי את זה. כמו חנויות בגדים לרבות מאיתנו, כמו חנויות כלי עבודה לאחדים. אבל איך אפשר להשוות? באילו חנויות אתה יכול לדפדף בסחורה, לטעום, להתעכב, אפילו לצרוך במקום בלי תשלום? באילו עוד חנויות מוצעים למכירה, שורות שורות, עולמות מלאים? מחשבות, חלומות, רעיונות, דמיון, ידע? איפה עוד יוצאות לך העיניים לא רק כי אין לך די כסף, אלא כי אף פעם לא יהיה לך די זמן?

אבל אתם רוצים מסר, לא פואזיה. אז הנה מסר. כבר בהתחלה, במבצע. אחד פלוס אחד. קנה מסר, קבל חינם כתבה (הזול מביניהם). המסר: לכו לפעמים לחנויות ספרים עצמאיות, אלו שאינן שייכות לרשתות הענק. מבצעים זה נהדר, לפחות מבחינת הצרכן, ומי שמדבר נגד ארבעה ספרים במאה שקל בשם כבודה של הספרות הם בדרך כלל אנשים שגם אין להם בעיה להוציא 200 שקל על בקבוק יין. אבל שתי רשתות גדולות המחליטות לבדן מי יעלה על השולחן ומי יישכח במדף מאובק ומי יישאר בחוץ, מי במבצע ומי לא במבצע, מי יישפל ומי ירום, מה תקראו ומה לא תקראו, מה תחשבו ומה לא תחשבו, זו סכנה לנשמתה של החברה שלנו. וחמור מכך, זה משעמם.

*

לרשת סטימצקי כ-140 חנויות בישראל. לרשת צומת ספרים כ-80. כל ההערכות הן שהשתיים שולטות ברובו המוחלט והמכריע של שוק הספרים בישראל. במהלך העשור האחרון חברו שתי הרשתות להוצאות ספרים גדולות. סטימצקי יצרה שותפות עם הוצאת כתר, אך השותפות התפרקה עד מהרה. סטימצקי נמכרה לקרן ההשקעות מרקסטון. הבעלות על צומת מתחלקת פחות או יותר בשווה בין אבי שומר, תאגיד הוצאות הספרים הגדול בישראל כנרת-זמורה-ביתן-דביר, והוצאת מודן.

כללי המשחק שבין הרשתות הגדולות להוצאות הספרים משונים: ההוצאות, שהן לצורך ענייננו הסַפּקים, מקבלות מהרשת אחוז קבוע מהפדיון על כל ספר; בדרך כלל סביב חמישים אחוז. כאן גם נעוצה הבעייתיות במבצעי ההוזלה של שתי הרשתות הגדולות. שכן יוצא שההוזלה היא על חשבון ההוצאה, על חשבון הסופר והעורך והמתרגם. מכאן נובע הניסיון לקדם את חקיקת 'החוק הצרפתי' – חוק דרקוני בפני עצמו, שיאסור מתן הנחות על ספרים בשנתיים שלאחר הופעתם.

החנויות אינן כופות על ההוצאות להשתתף במבצעי ההוזלה הדרסטיים שלהן, אבל זו הצעה שכמעט אי אפשר לסרב לה, בשל התחרות עם הוצאות ספרים אחרות – ומשום שבסופו של דבר, הרבה יותר אנשים יקנו את הספר אם יהיה זול. וכך אפשר למצוא הוצאות ספרים המחרימות את המבצעים, כמו למשל, עד לא מזמן, ידיעות ספרים, ולעומת זאת כאלו המתחננות להשתתף בהם.
חנויות הספרים העצמאיות, לעומת זאת, מקיימות עם ההוצאות יחסי סחר מסורתיים יותר. בדרך כלל הן רוכשות מההוצאות את הספרים במחיר שההוצאות קובעות. לכל היותר הן יכולות לבקש מההוצאה הנחה. כל הנחה נוספת לצרכן תהיה על חשבון החנות.

האגדה המקובלת מספרת שנותרו בכל הארץ רק שלושים חנויות ספרים עצמאיות (הכוונה לחנויות שעיקר עיסוקן מכירת ספרות יפה וספרי עיון בעברית – להבדיל מחנויות לספרי לימוד, לספרי קודש, לספרים ברוסית ולספרים משומשים בלבד). זו אגדה; המציאות אינה קשה עד כדי כך. החנויות העצמאיות נעלמות מהערים הקטנות, ומתמעטות בערים הגדולות, ועדיין יש בארץ יותר ממאה כאלו. גם בקריטריונים מחמירים, המשמיטים את החנויות המשתייכות לרשתות קטנות כגון תמיר, דיונון ואקדמון ואת החנויות המתמקדות בספרים מיד שנייה, מדובר בכמה עשרות טובות.

זה בסדר. קְנו גם בסטימצקי ובצומת. כשאתם בעיר שדה או בשכונה היקפית. כשאתם רוצים ארבעה רומאנים מהשנה האחרונה. כשאתם קונים מתנה למישהו מעיר אחרת, ורוצים לאפשר לו להחליף. כשאתם תקועים בקניון או בתחנה מרכזית. אבל אל תשכחו, לפחות לפעמים, לרדת מהאוטוסטרדות לכבישי הנוף הצדדיים. לאלו שלהלן – או לכל אחד אחר; החנויות שנסקרו פה אינן בהכרח טובות מחנויות עצמאיות אחרות, והן משמשות פה רק כדוגמה.

*

המוֹכרת ב'ירדן' הערב היא, בשאר שעות היום, מתרגמת נכבדה של ספרות אנגלית. תרצה גור-אריה (לאחרונה: 'למי צלצלו הפעמונים', המינגוויי). לזה קוראים שיק. אולי כך חשבו גם שתי הקשישות שנכנסו לקנות חוברות סודוקו. או לא.

ירדן, מול כיכר ציון בירושלים, היא חנות לספרים חדשים. כונניות העץ מבהיקות כמעט כמו הכריכות. בשולחן המרכזי מבצע, שני ספרים בשישים שקל. תרצה מתוודה על צביטה בלב: אנשים קונים מהמבצעים, ולא מסתכלים על היתר. כעבור כמה ימים תכתוב קבוצת סופרים בכירים מכתב באותה רוח לשרת התרבות, ותקבול על כך שבחירתם של הקוראים מתומרנת על ידי המבצעים.

סבא של רמי מאיר, הבעלים והמוכר בשעות הבוקר והצהריים, הקים את החנות הזו בשנת תרפ"ט. רמי פה 29 שנה. נוסטלגיה יש ויש: "מרכז ירושלים היה אז הרבה יותר נגיש. העיר הייתה הרבה יותר פלורליסטית. כמות הספרים שהופיעו הייתה הרבה יותר קטנה, וכתוצאה מזה חיי המדף היו ארוכים יותר. היום ספר חייב להיכנס לאחת מרשימות רבי-המכר – של סטימצקי, של צומת או של העצמאיות – אחרת הוא נועד לכישלון".

כלומר אנשים מכוונים את קניותיהם לפי רשימת רבי המכר?

"חלק גדול. חלק ייכנסו וישאלו מה חדש ומה כיף, אבל הרבה ילכו אחרי הרשימות והמבצעים של ההוצאות הגדולות".

איך אתה שורד?

"אני מציע מבצעים אחרים מהרשתות. בסך הכול, גם ההוצאות לא רוצות להישלט על ידי שתי רשתות. אני בוחר מתוך רשימות הספרים את מה שאני רוצה להכניס למבצע, על פי הטעם שלי – אבל אני חייב גם ללכת על רבי-מכר. אין ברירה. עוד דבר שמציל אותי הוא שאני בדמי מפתח. אם הייתי צריך לשלם את שכר הדירה המטורף שיש היום במרכז ירושלים לא הייתי שורד".

אתה מספיק ליהנות?

"כן. האנשים נחמדים, ולעתים קרובות מגיעים לפה סופרים ירושלמים. בוא נגיד בעדינות שרוב המאיר שלֵו שאני מוכֵר חתומים בידיו".

*

המכונית הלבנה החבוטה שנראתה נוסעת לאטה הלוך ושוב ברחוב הפלמ"ח בירושלים, בייאוש שהולך ונעשה מופגן, הייתה המכונית שלי. האבדה, חנות ליברטו, נמצאה לבסוף רק בסיור רגלי דקדקני. בחוץ ארגזי ספרים משומשים בחמישה שקלים. בפנים אור צהוב, ארונות-ארונות של פיתויים מסודרים לפי נושאים, שולחנות תצוגה עם כל המטעמים החדשים שלא ראיתם בסטימצקי. והרבה חיים: דוכן עם 'נושא החודש', ספרי קולנוע, בכותרת "חיים בסרט", ועוד מדף עם פתקית "חמלצות של חיים". על מה חיים חמליץ חפעם? 'החברה הפתוחה ואויביה' של קרל פופר, למשל.

חיים הוא חיים לויצקי. מחנך, שליח סוכנות בדימוס, יינן, לשעבר מנהל חנות ספרים רוסית – וזה כמה חודשים מנהל החנות הזו. "בהתאם לאזור, זו חנות יחסית סנובית, אינטלקטואלית. כשהגעתי הייתה פה הטיה אידיאולוגית די מובהקת. 'מטעם', 'עיתון הנכבה', כאלה. לא סילקתי או החבאתי אותם, אבל אני מנסה לתת גם אלטרנטיבה. ספרי מרכז שלם למשל, שלא היו פה קודם, או 'היפופוטם' של סטיבן פריי, שהוא מניפסט ניאו שמרני, או הספרים של הוצאת טובי. מתחילים כבר לצחוק על זה פה".

לא שהימין הקים מאחז ברחוב הפלמ"ח. במדפי התצוגה הנושאיים, עם המלצות הבית, מככבת למשל נעמי קליין. "אבל יש גם הצד השני. על הטרור האסלאמי, למשל". עוד התמחויות: חיבה להוצאות ספרים קטנות, המתקשות לחדור לרשתות, והדגשת תחומים החביבים על תושבי הסביבה – ידיעת הארץ, יהדות, פילוסופיה, שירה, ספרים באנגלית. כשליש מהספרים בחנות הם יד שנייה. האם החנות רווחית? בקושי, הוא אומר.

'ליברטו' היא אחותה הצעירה של 'ספרים ברחביה'. שתיהן שייכות לזוג עולים מארצות הברית, משפחת לינדן. "הם עלו לפני שבע שנים, והקימו את החנות ברחביה. אחר כך פתחו גם את זאת. שם אזור יותר סטודנטיאלי, ואילו פה אזור עם הרבה מבוגרים, דוברי אנגלית". שתיהן פתוחות עד תשע בערב. זה הזמן שאנשים באים בו. במרכז העיר סוגרים בשבע. לקוחות קבועים: אהוד אולמרט, יעקב אחימאיר.

זוג מבוגר חייכני, דובר אנגלית, מגיע עם עגלות יד. "אתם רוצים למכור?" – "לא. לתת", הם אומרים ופורקים את הסחורה. כאן, באגף המשומשים בחנות, מתחבאות ההפתעות הגדולות. לפעמים חינם. מערמת ספרים משומשים לחלוקה, שאין להם דורש, לקחתי את 'חמסין וציפורים משוגעות' של גבריאלה אביגור-רותם. פרי ההילולים של הספרות הישראלית מתחילת העשור. בבית פתחתי ומצאתי הקדשה בכתב ידה של המחברת.

כל מי שנכנס הערב הוא או סופר או סיפור או ספרותניק. חוקר הספרות פרופ' דן לאור נכנס ראשון. גר בסביבה. אנחנו מכרים, עליי להודות, והפגישה האקראית משמחת. חנויות כאלו הן מרחב המחייה שלו. הוא מספר על מוסד ירושלמי ידוע בתחום, 'בית הלל' של חוה סלוצקי, שנסגר ונפתח בכיכר המדינה בתל-אביב, ועל הסגירה פה והפתיחה שם עצוב לו כנראה כמעט באותה מידה. הוא בא לחפש את 'הדוד מלניץ', הרומאן המעולה של צ'רלס לווינסקי על משפחה יהודית בשוויצריה. אשתו קראה והחליטה מיד שהם צריכים לקנות שניים, למתנות. צודקת. גם אני כתבתי על הספר בהשתפכות הנפש במוסף 'שבת'.

והנה נכנס מיכאל דק. הסופר, העיתונאי ומתרגם ספרי אריך קסטנר. קפץ מהבית, שם על עצמו בגדי עראי מכל הבא ליד שכולם איכשהו אדומים. לו וללאור יש דעות להחליף בענייני הספרים שעל השולחן.

דק (מימין) ולאור בליברטו. צילום: צ"א. להגדלת התמונה, עד כדי יכולת לקרוא את שמות הספרים, הקליקו עליה.

דק בא לשאול ספר ללילה: 'ירושלים ביצירת הדורות'. גם זה אפשרי בחנות הזו. "טוב שאתה כותב על חנויות ספרים עצמאיות. בעיקר אלה שמחזיקות משומשים. רק בהן אתה יכול למצוא ספר שיצא לפני שנה, שלא לדבר על יותר משנה. בירושלים שווה לדבר עם שתי אושיות: משה בר מ'הגלריה לספרות', ומוטי, שמחזיק שלוש חנויות משומשים: 'מופת', 'בוק-סטור' ו'ילקוט'".

*

ליורם יש קסקט ודעות ברורות וקול רם, ועכשיו גם כל התלמוד הבבלי, שישה כרכים מוקטנים, בידיו – תמורת 24 שקל. כשהוא שילם נכנסתי ל'ילקוט', מאחורי המשביר. כבר יצא לי להיכנס בדלת הזו כמה פעמים, ולצאת ממנה עם עשרה כרכים של שלונסקי שספריית בית ספר בעמק הירדן ויתרה עליהם, כרכים כבדים של טשרניחובסקי ושל תרגומים לטרגדיות שקספיר, לקט הטורים השיריים של ל' דני מידיעות אחרונות של שנות החמישים, ועוד מציאות – טיפה או שתיים מִיַם האותיות והאפשרויות שיש שם.

"הבעיה של ספרים בעברית היא שהם מופיעים במהדורות קטנות מדיי, אוזלים, ולא נדפסים עוד", מסבירה אורה ציפורי המוכרת. לא צעירה, בת לדיפלומט מפ"מניק ותומכת חד"ש, שופטת כל חברה אנושית על פי היחס לנשים בתוכה, בעלת סיפור חיים פרוגרסיבי לתקופתו שלא ביקשתי אישור מפורש לפרסמו – אתם כבר מבינים: דיברנו על הא ועל דא.

בחור נכנס וחיפש את אגדות ארץ ישראל של זאב וילנאי. אבינועם, על פי עדותה של אורה קַניין גדול וידען ענק, איש שיבה עם קסקט וצקון לחש, נכנס ולא יצא. על השולחן ספרים חדשים, כולם בעשרים אחוז הנחה מהמחיר הקטלוגי. שאר החנות יד שנייה. על הדלפק כרך מעריב לנוער משנות השישים מתחנן שנקנה אותו בשישים שקל.

אורה סיפרה על קניית ספריות ביתיות מאנשים; לאחרונה, למשל, אלף ספרים מביתו של מלומד שעבר אירוע מוחי. אצל אוהבי ספרים, היא אומרת, הבעיה היא המקום בבית. הם לא מוכנים להיפרד מספרים, "וכל המריבות בין זוגות הם על אחסנת ספרים. הייתה אישה שרבה עם בעלה על זה כל השנים. אחרי שנפטר באה לפה בנַגלות עם 9,000 ספרים בספרדית, אנגלית, צרפתית ועברית".

הדלת של ילקוט, וקצת ממה שמאחוריה. צילום: צ"א. להגדלה התמונה שתאפשר קריאת הטקסטים שבתוכה הקליקו על התמונה.

קלף הג'וקר של החנות, על פי אורה: קְנה חדש, החזר אותו לאחר הקריאה, וקבל חצי מחירו בחזרה; קנה משומש, החזר, וקבל 65 אחוז ממה ששילמת. "אנחנו עובדים ותיקים, וזוכרים מה יש ומה אנשים מזמינים. אבל בעל הזיכרון הגדול הוא מוטי".

מוטי בלום, אתה איתמר לוי של ירושלים? מאתר ספרים?

"המילה איתור מצחיקה. מישהו הכניס אותה ללכסיקון, אבל זה קשקוש. הכול בין כה מבוסס על זיכרון. אם מישהו רוצה ספר, אתה רושם את זה ומצליב בראש. הבעיה היא לא להשיג ספרים, אלא להשיג ספרים טובים. ולא להשיג מוכרים, אלא להשיג קונים. אנשים קוראים פחות".

הוא מוסיף שהצורך בחנויות פחת משום שהאינטרנט יעיל יותר לאיתור ספרים, ומשום שאנשים נוסעים יותר לחו"ל. "גם אנחנו מוכרים את הספרים הנדירים לא בחנות, אלא באינטרנט". מספר החנויות, הוא אומר, נשאר יציב, אך הדבר משקף ירידה בהתעניינות: "הרי האוכלוסייה גדלה, והמספר צריך היה לגדול".

אתה מאשים גם את בריחת החילונים מירושלים, את התחרדות העיר?

"חרדים הם חלק גדול מהקהל שלי. קונים הכול. קונים החמישייה והשביעייה, קונים בלשים באנגלית, קונים ספרי קריאה. לקראת תשעה באב, כשהם לא קונים, אנחנו די מובטלים".

*

ילקוט וליברטו ביחד היו נבלעות ב'הגלריה לספרות' שברחוב ש"ץ ולא ייוודע כי באו אל קרבה. משה בר, הבעלים, אומר שזה עוד כלום: מאחורי הדלתות שבקצה מרתף ההרפתקאות הענק שלו שוכנים עוד 60 אלף ספרים מקוטלגים. במרתף הסדר מופתי. סצנות חנות הספרים המשומשים בסרט 'ברוריה' צולמו כאן; עמנואל הלפרין החליף לרגע את משה בר.

באמצע המרתף ערוכים כיסאות בסגנון רוקוקו או המלך לוּאִי הכך וכך. במוצאי שבתות יושבים עליהם כמה חבר'ה לדבר על ספרות ואמנות. פורום קבוע, אבל פתוח לכול. ליד פתח החנות עוד פתח לחנות-לוואי. בלי מוכר, בלי שומר, מבחן כבוד: קח ספרים בחמישה שקלים, ושלם ליד, בחנות הראשית. אויבו הגדול של בר הוא הארנונה, לא התחרות עם ההוזלות ברשתות. "בגלל השטח הגדול של המחסנים שלנו פה, הארנונה דרקונית. במרכז העיר אין עוד כמעט חנויות על שטח כזה".

חשוב לך להיות במרכז העיר?

"בוודאי. כי או שמרכז העיר ירושלים יתקיים או שלא תהיה ירושלים".

אל תגיד לי שאתה מפסיד כסף רק בגלל פרינציפ.

"כן, כן. אם הייתי מעתיק את החנות לתל-אביב הייתי עושה הרבה יותר כסף. אני פטריוט של ירושלים. היה כאן לידנו בית ספר בצלאל, והחזון הגדול של בוריס ש"ץ, המייסד, היה שכל האזור הזה יעסוק בתרבות, באמנות, בהוצאת ספרים. ירושלים צריכה להיות אחרת. היא צריכה לקבל עדיפות בכל מה שקשור לתרבות. פה צריכות להיות מכללות, אוניברסיטאות, חנויות ספרים, גלריות, בתי מלאכה לאומנות. כאן צריך לייצר רוח, ופטור מארנונה למוסדות תרבות הוא אחת הדרכים לכך. לא פעם ולא פעמיים היינו על סף פשיטת רגל. אבל התגברנו, לקחנו הלוואות, הגענו להסדרים עם הבנק ושרדנו".

איש דברים הוא משה. "בתל-אביב בשנות העשרים והשלושים היו עשרות חנויות ספרים. זו הייתה עיר בסדר גודל של אופקים היום. יש הרבה עיירות בארץ בסדר גודל של מה שהייתה אז תל-אביב, ואין בהן חנות ספרים אחת. תראה איזו הידרדרות. ואם לא נשים מעצור לבורות היא תשתלט עלינו. זה עובד כמו יבלית. איפה שלא מפרים, איפה שאדם לא יוצא עם אבא שלו לחנות ספרים וממשש את הספרים, הוא לא יידע מה זה. הוא יהיה בלי".

*

אז עשיתי למשה בר דווקא, ופניתי לתל-אביב. הכי רחוק: לצפון. רמת-אביב, רחוב ברודצקי. חיים דותן מנהל את בוק-שוק זה 32 שנה. בעיקר משומשים, וגם חדשים. "אנשים שמחפשים ספרים ישנים, ספרי ילדות, זה הרבה יותר מעניין מלמכור ספרים חדשים", הוא מנמק. "את החדשים אני מביא כי אנשים רוצים; עכשיו פחות מעוניינים בזה, בגלל המבצעים ברשתות – ועדיין, אנשים יודעים שכאן אמליץ להם על ספרים חדשים על פי ההיכרות שלי עם הטעם שלהם, ולא על פי הוראות המכירה של ההנהלה".

גם שוק המשומשים כבר איננו מה שהיה פעם: "באים אליי אחרי שניסו באינטרנט ולא מצאו. רוב הסיכויים שהספר יימצא אצלנו, אבל אני גם מחפש בשטח". סיפור: "לפני כמה שנים מישהו חיפש ספר של השחקן גראוצ'ו מרקס. לא היה לי ואמרתי שאשיג לו. שנתיים אחר כך הייתי בפאריס, בשוק פשפשים, ופתאום ראיתי את הספר. קניתי, הבאתי לכאן, טלפנתי לאיש ואמרתי לו, 'לא תאמין איפה מצאתי לך את הספר. בפאריס'. הוא בא, לקח את הספר, ואמר לי, 'אתה יודע לאן הספר הזה הולך? אני נוסע לפאריס, לאח שלי, חיפשתי את הספר בשבילו".

אם אבוא אליך עם שניים שלושה ספרים שגמרתי לקרוא, תקנה ממני?

"אם זה לא משהו יוצא דופן, אתן זיכוי לקניית ספרים אחרים אצלי. ברוב הספרים פשוט אין לי צורך; בשוק הספרים המשוגע של היום, של מבצעי ארבעה במאה, אנשים באים לפה עם ערמות ספרים שהם קנו במבצע ואפילו לא פתחו. יש חטיבה בצה"ל שפעם-פעמיים בשנה אני שולח לה משאית. אנשים פשוט לא רוצים. קשה למצוא אנשים שירצו אפילו לקחת ספרים חינם".

בספרים חדשים אתה מצליח להתחרות במחירי הרשתות?

"לא. אני לא מקבל מהוצאות הספרים את ההנחות שהרשתות מקבלות. מה שאני מציע במקום זה הוא ספרים חדשים יד שנייה בחצי המחיר, וכן זיכוי על חצי מחירו של ספר שקנית ואתה מחזיר. חדש או ישן. אז מי שרוצה ספר רק כדי לקרוא, שווה לו. אם הייתי צריך להסתמך רק על מכירת ספרים חדשים, לא הייתי יכול לעמוד בתחרות עם הרשתות. הייתי סוגר את העסק".

*

חלון הראווה של 'לוטוס', חנות לחדשים ולמשומשים ליד הכניסה לעיריית תל-אביב, מחייה נפשות. מוצגים בו ספרים חדשים ב-40 שקל החתיכה, בלי זיקה לרשימת רבי המכר ובזיקה הדוקה לרשימת רבי הערך. 'היסטוריה של הכישוף' מאת ראסל ואלכסנדר; 'גוסטב מאהלר – חיים במשבר: ביוגרפיה'; 'פסוקי השטן'; חנה ארנדט, 'אייכמן בירושלים'; 'מאוחר מדי' מאת צבי ינאי. בתל-אביב שתי חנויות-אחיות ששמן לוטוס; האחות הבכירה היא דווקא זו שבאלנבי. והבעלים-מנהלים הם שני האחים חן.

אמיר חן, אחד מהם, אומר שהם מתבייתים על מבחר מצומצם של ספרים שבעיניהם הם המיטב, ומרכזים סביבם את המאמצים לקבל הנחות מההוצאות. "הבעיה העיקרית של תקופתנו היא קוצר הזמן, שצריך להתחלק בין הרבה עבודה לבין הרבה עיסוקים המתחרים על הפנאי. לכן אם כבר קוראים, כדאי שזה יהיה דברים טובים. אנחנו לא אומרים קנה אחד פלוס אחד ולא קנה ארבעה במאה, אלא קנה ספר אחד, אבל קנה ספר טוב, וקנה אותו מוזל".

אתה מספיק לקרוא את כל הספרים שמופיעים? איך אתה יודע מה טוב?

"אני מעל שלושים שנה במקצוע. אני קורא לא מעט. הרבה ספרים אני מתחיל – ואת חלקם אני יודע להניח מהיד. אני לא חוסם את כניסתם של ספרים לא טובים, אבל אני מעמיד אותם על המדף במחירם המלא, ומה שקורה להם תואם בדרך כלל את איכותם. אליי באים לכתחילה לקנות דברים יותר מיוחדים; אנשים יודעים שאם חשקה נפשם ברב-מכר חדש הם יכולים לחכות חודש-חודשיים ולקנות אותו בזול ברשתות הגדולות".

אתם ממשיכים להרוויח, או שקשה לשרוד?

"לא עובדים לשם שמיים. אבל אלו זמנים אחרים. פעם מעמד הספר היה שונה. יוצאים הרבה יותר מדי ספרים, בהרבה פחות מדי סלקציה. זה מעמיס גם על הקהל שצריך לברור ספרים טובים, ומבלבל אותו".

*

על לוח המודעות ב'תולעת ספרים', רחוב מלכי ישראל, בין ארונות התצוגה לשולחנות הקפה והקריאה: שתי מודעות על מופעי מחול, ומודעה בדבר רסיטל לצ'מבלו; קליניקה להשכרה, מתאימה גם לקבוצות, בנאות אפקה; ימי עיון של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה; תוכנית לימודים של הפורום הבינלאומי לשדה הלקאניאני; קבוצות קריאה בפרויד ולאקאן; הזמנה לערב לרגל הופעת הספר 'ואלקירי', שנערך בחנות; מסיבת סופשבוע בלב מדבר, בחאן שחרות.

הרבה ספרי פסיכותרפיה יש בחנות הזו, שאף מחזיקה בהוצאת ספרים מיוחדת למטרה זו. וקיר שלם של ספרי אדריכלות, עיצוב ואמנות. כוננית פילוסופיה, שולחן שירה, שלל ספרונים של רסלינג. כל הספרים חדשים, והמחירים מלאים, או עשרים אחוז הנחה מהמחיר הקטלוגי, למעט שולחן אחד של ספרים בחצי המחיר. לא נורא; בשכר שעה טיפולית אפשר לקנות חמישה ספרים במחיר קטלוגי.

בין זגוגית חלון הראווה לבין הספרים מוצגים לראווה אורחי בית הקפה עצמם. לבושים נכון ומסופרים עדכנית. למי שמעדיף שקט – כלומר, כרגע, המפוחית של בוב דילן – מחכים שולחנות בעומק החנות, בחלק הנסתר. הרבה מהסועדים יושבים בזוגות – עם בן זוג אנושי, או בדרך כלל בזוגיות עם מחשב נייד. שלהי בוקר.

נכנס רפי וייכרט, מו"ל ומתרגם של שירה. מסַפר חדשות חטופות לפאני הבעלים והמוכרת. יש לו מטרה מוגדרת: להציץ בספר החדש על יונה וולך, 'שחררי את חרצובות לשונך, אישה' מאת צפרירה-לידובסקי כהן. מה החליט? קנה או לא? לא עניינכם.

זו חנות של שתי נשים. פאני הרשנזון ואליענה יידוב. הן הקימו אותה, מספרת יידוב, לפני 26 שנים בדיזנגוף סנטר, עם התמחות באדריכלות ובאמנות. עליית שכר הדירה העבירה אותן לרחוב באזל כשעוד היה שם שוק. בבאזל הקימו השתיים את ההכלאה עם בית הקפה. "והיה מותר לקחת ספרים מתוך החנות ולקרוא. אבל אז האזור נהיה מתחם באזל והעלו מאוד את שכר הדירה, ונאלצנו לעבור שוב". הן הגיעו למקומן הנוכחי, ליד כיכר רבין, והתחדשו שוב, הפעם בהתמחות נוספת, פסיכולוגיה.

עוד ספציאליטה שלהן, עוד מהימים בדיזנגוף, היא ערבי השקה לספרים, אחת לשבוע. הן המציאו את זה, כך אומרים, "אבל היום כולם עושים, גם צומת וסטימצקי, וכיוון שכולם מעדיפים השקות לספרות יפה אנחנו מתמקדות עכשיו בערבים לכבוד ספרי עיון". ומה סוד השרידה שלהן אל מול פני המלחמה החזקה עם הרשתות? "כולם שואלים את זה. אני חושבת שהסוד טמון בהבדל בין קנייה לחוויה".