הכתבה, מאת צור ארליך, הופיעה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בב' בניסן תשס"ו, 31 במארס 2006.
גורלה של עטרות ב-1948 מציץ מכל פינה בישראל של 2006. דרקון של אסוציאציות והקשרים, המקיף את הבית הישראלי מבחוץ – נועץ אצבע בחלון אחד, דוחף אף רושף אש בחלון שני, מותח טלף אל תוך הדלת, משרבב זנב אל האמבטיה דרך צינור הביוב. גורלה של עטרות, המושב החלוצי הפורח שבמשך 25 שנה ויותר נאחז בסלעי הרי בנימין, 11 קילומטרים מצפון לירושלים, עד שפונה בחטף, תחת אש, בליל הכרזת המדינה, תוקע בנו צמד עיניים כחולות ואדומות משלטי הבחירות הממליצים באותיות של שתיקה לעשות כך לעשרות יישובים נוספים, בהם היישובים שבאזור עטרות. פליטותן של 48 משפחות המושב, שנאלצו להתחיל את חייהן מחדש כשכל רכושן עולה מאחוריהם באש הבוזזים, ניבטת אף היא מעיניהם של חלוצים-עקורים עם פז"ם פליטוּת של שמונה חודשים.
אפילו חודשי טרום הנפילה של עטרות, חודשי המצור שבהם נחסם בפני יהודים כביש ירושלים-רמאללה שהוליך אל המושב, משתחזרים עתה באופן סמלי: קטע הכביש הקרוי כביש עטרות, שמקצר את דרכם של תושבי האזור אל עבר אזור השפלה, ושעובר סמוך לאתר המושב הנטוש ולאזור התעשייה הקרוי על שמו, חסום שוב לתנועת יהודים זה חודשים אחדים, שוב מטעמי ביטחון. שדה התעופה עטרות, הלא הוא שדה התעופה של ירושלים, הבנוי בחלקו על אדמות המושב לשעבר, מושבָּת זה חמש שנים וחצי, ואזור התעשייה עטרות, הפועל עדיין, מידלדל והולך.
אין פלא אפוא שאסתר שטרייט-וורצל חשה עקצוצי אקטואליה בעורף שעה שסיימה לפני כשנה את כתיבת רומאן הנוער החדש שלה, 'עטרות', שראה עתה אור. "אמרתי לעצמי", מספרת סופרת הנוער, המוכרת כנושאת נס המורשת של גיבור ספרה הפופולרי 'אורי' וחבריו בני התקופה הציונית-פורטֶה של המאבק בבריטים, "ריבונו של עולם, מה שאני רואה בטלוויזיה זה מה שכתבתי. מה שקרה לאנשי עטרות בתש"ח. הרגשתי נבגדת. כל כך כעסתי על שרון שבחרתי בו ופתאום שינה את דרכו. הלוואי שאולמרט יקרא את הספר הזה".
הספר, בהוצאת 'עמיחי', עשוי לחולל בתודעתם של ילדים שיקראו אותו את מה שיתקשו לעשות עשרות שיעורי מולדת; להתקין בה דיסק קשיח של אהבת הארץ, באמצעות שרשרת מרגשת של סיפורים אמיתיים על חיי הילדים והמבוגרים במושב שבהרי ירושלים, ועל מוראות מלחמת העצמאות שהביאו לבסוף לפקודה לנטוש אותו. במהלך העבודה על הספר נתגלה גידול בגופה של הסופרת. "חצי בטן הוציאו לי שם", היא מספרת. "לפני שעברתי את הניתוח הרופא אמר שהוא מקווה שאצא בשלום, אבל הוא לא מבטיח לי שום דבר. כשהחלמתי אמרתי בלבי שאולי אלוהים השאיר אותי בחיים כדי שאגמור את הספר. עד כדי כך זה היה חשוב לי. זו שליחות, לספר את הסיפור של הדור ההוא. החיים שלהם היו כל כך קשים, והם לא ידעו זאת אפילו. המוטו שבראש הספר הוא מביאליק, 'יהא חלקי עמכם, ענווי עולם, אילמי נפש... ממעטי דברים ומרבי תפארת' וכו'. הרגשתי שזה בדיוק הם, אנשי עטרות: הם כאלה, ולא הוגד להם".
אפילו חודשי טרום הנפילה של עטרות, חודשי המצור שבהם נחסם בפני יהודים כביש ירושלים-רמאללה שהוליך אל המושב, משתחזרים עתה באופן סמלי: קטע הכביש הקרוי כביש עטרות, שמקצר את דרכם של תושבי האזור אל עבר אזור השפלה, ושעובר סמוך לאתר המושב הנטוש ולאזור התעשייה הקרוי על שמו, חסום שוב לתנועת יהודים זה חודשים אחדים, שוב מטעמי ביטחון. שדה התעופה עטרות, הלא הוא שדה התעופה של ירושלים, הבנוי בחלקו על אדמות המושב לשעבר, מושבָּת זה חמש שנים וחצי, ואזור התעשייה עטרות, הפועל עדיין, מידלדל והולך.
אין פלא אפוא שאסתר שטרייט-וורצל חשה עקצוצי אקטואליה בעורף שעה שסיימה לפני כשנה את כתיבת רומאן הנוער החדש שלה, 'עטרות', שראה עתה אור. "אמרתי לעצמי", מספרת סופרת הנוער, המוכרת כנושאת נס המורשת של גיבור ספרה הפופולרי 'אורי' וחבריו בני התקופה הציונית-פורטֶה של המאבק בבריטים, "ריבונו של עולם, מה שאני רואה בטלוויזיה זה מה שכתבתי. מה שקרה לאנשי עטרות בתש"ח. הרגשתי נבגדת. כל כך כעסתי על שרון שבחרתי בו ופתאום שינה את דרכו. הלוואי שאולמרט יקרא את הספר הזה".
הספר, בהוצאת 'עמיחי', עשוי לחולל בתודעתם של ילדים שיקראו אותו את מה שיתקשו לעשות עשרות שיעורי מולדת; להתקין בה דיסק קשיח של אהבת הארץ, באמצעות שרשרת מרגשת של סיפורים אמיתיים על חיי הילדים והמבוגרים במושב שבהרי ירושלים, ועל מוראות מלחמת העצמאות שהביאו לבסוף לפקודה לנטוש אותו. במהלך העבודה על הספר נתגלה גידול בגופה של הסופרת. "חצי בטן הוציאו לי שם", היא מספרת. "לפני שעברתי את הניתוח הרופא אמר שהוא מקווה שאצא בשלום, אבל הוא לא מבטיח לי שום דבר. כשהחלמתי אמרתי בלבי שאולי אלוהים השאיר אותי בחיים כדי שאגמור את הספר. עד כדי כך זה היה חשוב לי. זו שליחות, לספר את הסיפור של הדור ההוא. החיים שלהם היו כל כך קשים, והם לא ידעו זאת אפילו. המוטו שבראש הספר הוא מביאליק, 'יהא חלקי עמכם, ענווי עולם, אילמי נפש... ממעטי דברים ומרבי תפארת' וכו'. הרגשתי שזה בדיוק הם, אנשי עטרות: הם כאלה, ולא הוגד להם".
כתיבת 'עטרות' – באופן דומה לכתיבת ספר מצליח קודם שלה, 'שחר' – החלה בבקשה שקשה לסרב לה. אז, ב'שחר', היתה זו אמו של שחר גיא, מפקד טנק שנהרג במלחמה ששטרייט-וורצל קוראת לה, באופן טבעי, מלחמת שלום הגליל. הסופרת נאבקה זמן רב עם הקושי שגורמת כתיבת רומאן על אדם אמיתי, ועם הקושי הנוסף שהסב לה הצורך "להרוג" את הגיבור בסוף הספר. התוצאה המודפסת של האתגר הכפול ההוא מחולקת עד היום, לעתים, לבוגרי קורס מפקדי טנקים. הפעם, ב'עטרות', היו אלה הפצרותיה רבות השנים של תלמידתה לשעבר רותי דנון – בת עטרות וכיום תושבת המושב בני-עטרות שהקימו יוצאי עטרות על אדמות המושבה הטמפלרית הנטושה וילהלמה, לא רחוק מנתב"ג (כנראה יש להם משיכה לשדות תעופה). דנון עוסקת זה שנים אחדות בתיעוד קורותיה של עטרות ובהנצחת נופליה. אחיה מיכאל שטראוס, שבספר קרוי באורח יוצא דופן בשמו הפרטי האמיתי, נפל במלחמת העצמאות בקרב על המושב הסמוך, נווה-יעקב, שאליו הגיע עם שאר מגיני עטרות שנדרשו לנטוש אותה.
פנייתה של דנון למורתה אסתר היתה טבעית למדי: אסתר שטרייט-וורצל, 74 בקיץ הקרוב, היא שם נרדף להרבצת ציונות בנוער בדרכי נועם, קרי בסיפורי הרפתקאות, חניכה ואהבה. היא כתבה כבר למעלה מעשרים ספרי נוער, רובם ככולם מחיי העם היהודי, היישוב היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל. לא כולם אמנם ספרי מורשת הרואית ציונית והתיישבותית – 'רגעי האור' או 'אדי מלך המסטולים', למשל, עוסקים בבעיות נוער עכשוויות כאלימות, סמים ופשיעה, ואחרים, 'מכתבים לצופיה' או 'בני דניאל', עיקר עניינם בנערים המגלים שהיו ילדים מאומצים – ובכל זאת, היא מזוהה במיוחד עם שני רבי המכר שלה, 'אורי' ו'אליפים', הראשון מחיי הנוער בארץ בשלהי ימי המנדט והשני מחיי נוער בפנימייה חקלאית. נראה ששני אלו הם התשובות שייתן כל ישראלי מצוי כשיתבקש לנקוב בשם רומאן הנעורים הישראלי הראשון שעולה על דעתו. ילדים מהסוג שצורך עדיין את חבילות הנייר הכרוך המלאות בסימני דפוס מוזרים שאין ביניהן אפילו (: או @ אחד, והקרויות בשם "ספרים", מרבים לקרוא את ספריה, וילדים רבים אחרים נתקלים בעיבודים הבימתיים והרדיופוניים שלהם.
גם 'אורי', היא מספרת, נכתב בתחושת שליחות. לאחר כתיבת חלק ממנו, בשנות השישים, היא התקשתה להשלים את הספר. ואז בא הוויכוח שלאחר מלחמת ששת הימים. "כשהשתחררו חלקי ארץ ישראל הייתי מאושרת שאני יכולה לבוא לראות את יריחו, חברון, את כל המקומות שידעתי עליהם מהתנ"ך – אבל עם התלמידים שלי, השמיניסטים שהייתי המחנכת שלהם, היו לי אז ויכוחים כל שעות מחנך. הם אמרו – להחזיר, להחזיר הכל. לכן חשבתי שאני חייבת לסיים את 'אורי', שהנוער יבין יותר מה אנחנו עושים כאן בארץ, ירגיש יותר. מתברר שזה לא עוזר. כל אחד מקובע בדעות שלו, ונאחז בהן גם כשהמציאות סותרת אותן. היו לי בשנתיים האחרונות הרבה ויכוחים על גוש קטיף. אני חיה בסביבה של אנשים שרחוקים מזה. בפינוי עצמו, כשהם ראו את הבכי, הם קלטו את הדבר הנורא שקרה לתושבים – אבל שכחו את זה מהר: הם לגורלם. אין להם בית, אין עבודה, הכל התערער להם. אמרתי תמיד לחברות, לחברים, אתם לא יודעים מה זה גוש קטיף. כמה יפה שם, כמה האנשים שם תרבותיים".
וזה, ממש זה, הוא הרקע לספר הבא שהיא מתכננת. מחברת 'נערי המחתרת' ו'אורי', האשה שהפכה דורות של ילדים ישראלים לפריקים של סליקים, לילדים שמילים כמו 'מנדט', 'מדינה עברית', 'כלניות' ו'פרבלום' שגורות על לשונם, התרשמה מהמאבק של הנוער הכתום, מן הנערות שנעצרו וסירבו לומר את שמן, ולא פחות מכך התרשמה לרעה מהדעות הקדומות שיש לסובבים אותה כלפי הנוער הזה. "כשהייתי נוסעת להרצות במה שנקרא 'התנחלויות' היו אומרים לי, תכתבי על הנוער שלנו – אבל הרגשתי, כאשה לא דתייה, שאני לא יכולה לרדת לעומק, להזדהות עד תום, להיכנס להווי וללשון. אבל עכשיו אני נורא רוצה לכתוב על הבנות האלו שנעצרו. אני חושבת עליהן הרבה. בחוגים החילוניים חושבים אותן לפושעות קטנות, לפורעות חוק, ולא מבינים את הצד האידיאליסטי שיש בהן. זה החלום שלי עכשיו, אם אתה שואל אותי. אני לא יודעת כמובן מה ייצא מזה. הרבה ספרים התחלתי ולא גמרתי, ופיזית קשה לי כבר לצאת לשטח כפי שעשיתי בתחקירים לספרים קודמים. אבל אני רוצה מאוד לנסות".
הרבה מהם מרגישות כמו בתקופת המחתרות. את מקבלת את ההשוואה?"כשאומרים לי שהם נאבקים נגד היהודים, לא נגד האנגלים, אני עונה שלמרות זאת הסיטואציה דומה. יצרתי קשר עם צעירה אחת, שהיתה בכפר-דרום, אבל אשמח אם יתקשרו אלי בני נוער נוספים. גם בנים, כמובן. אני שייכת לשכבה חברתית מסוימת, חילונית ובדרך כלל שמאלנית, ואני כל כך מבינה לנפש המתנחלים, כמו שקוראים להם – אז אני תמיד חושבת שאני יכולה אולי לתרום את חלקי הצנוע לאיחוד הקצוות. אולי זה קצת דון-קישוטי מצדי, אבל אולי אני דון-קישוט. בגלל מלחמת אחים הלא חרבה הארץ כבר פעם אחת. אלו לכאורה שני עולמות שונים, אבל אנחנו בני אותו עם, והפער לא כל כך גדול והתהום לא כל כך עמוקה".
פנייתה של דנון למורתה אסתר היתה טבעית למדי: אסתר שטרייט-וורצל, 74 בקיץ הקרוב, היא שם נרדף להרבצת ציונות בנוער בדרכי נועם, קרי בסיפורי הרפתקאות, חניכה ואהבה. היא כתבה כבר למעלה מעשרים ספרי נוער, רובם ככולם מחיי העם היהודי, היישוב היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל. לא כולם אמנם ספרי מורשת הרואית ציונית והתיישבותית – 'רגעי האור' או 'אדי מלך המסטולים', למשל, עוסקים בבעיות נוער עכשוויות כאלימות, סמים ופשיעה, ואחרים, 'מכתבים לצופיה' או 'בני דניאל', עיקר עניינם בנערים המגלים שהיו ילדים מאומצים – ובכל זאת, היא מזוהה במיוחד עם שני רבי המכר שלה, 'אורי' ו'אליפים', הראשון מחיי הנוער בארץ בשלהי ימי המנדט והשני מחיי נוער בפנימייה חקלאית. נראה ששני אלו הם התשובות שייתן כל ישראלי מצוי כשיתבקש לנקוב בשם רומאן הנעורים הישראלי הראשון שעולה על דעתו. ילדים מהסוג שצורך עדיין את חבילות הנייר הכרוך המלאות בסימני דפוס מוזרים שאין ביניהן אפילו (: או @ אחד, והקרויות בשם "ספרים", מרבים לקרוא את ספריה, וילדים רבים אחרים נתקלים בעיבודים הבימתיים והרדיופוניים שלהם.
גם 'אורי', היא מספרת, נכתב בתחושת שליחות. לאחר כתיבת חלק ממנו, בשנות השישים, היא התקשתה להשלים את הספר. ואז בא הוויכוח שלאחר מלחמת ששת הימים. "כשהשתחררו חלקי ארץ ישראל הייתי מאושרת שאני יכולה לבוא לראות את יריחו, חברון, את כל המקומות שידעתי עליהם מהתנ"ך – אבל עם התלמידים שלי, השמיניסטים שהייתי המחנכת שלהם, היו לי אז ויכוחים כל שעות מחנך. הם אמרו – להחזיר, להחזיר הכל. לכן חשבתי שאני חייבת לסיים את 'אורי', שהנוער יבין יותר מה אנחנו עושים כאן בארץ, ירגיש יותר. מתברר שזה לא עוזר. כל אחד מקובע בדעות שלו, ונאחז בהן גם כשהמציאות סותרת אותן. היו לי בשנתיים האחרונות הרבה ויכוחים על גוש קטיף. אני חיה בסביבה של אנשים שרחוקים מזה. בפינוי עצמו, כשהם ראו את הבכי, הם קלטו את הדבר הנורא שקרה לתושבים – אבל שכחו את זה מהר: הם לגורלם. אין להם בית, אין עבודה, הכל התערער להם. אמרתי תמיד לחברות, לחברים, אתם לא יודעים מה זה גוש קטיף. כמה יפה שם, כמה האנשים שם תרבותיים".
וזה, ממש זה, הוא הרקע לספר הבא שהיא מתכננת. מחברת 'נערי המחתרת' ו'אורי', האשה שהפכה דורות של ילדים ישראלים לפריקים של סליקים, לילדים שמילים כמו 'מנדט', 'מדינה עברית', 'כלניות' ו'פרבלום' שגורות על לשונם, התרשמה מהמאבק של הנוער הכתום, מן הנערות שנעצרו וסירבו לומר את שמן, ולא פחות מכך התרשמה לרעה מהדעות הקדומות שיש לסובבים אותה כלפי הנוער הזה. "כשהייתי נוסעת להרצות במה שנקרא 'התנחלויות' היו אומרים לי, תכתבי על הנוער שלנו – אבל הרגשתי, כאשה לא דתייה, שאני לא יכולה לרדת לעומק, להזדהות עד תום, להיכנס להווי וללשון. אבל עכשיו אני נורא רוצה לכתוב על הבנות האלו שנעצרו. אני חושבת עליהן הרבה. בחוגים החילוניים חושבים אותן לפושעות קטנות, לפורעות חוק, ולא מבינים את הצד האידיאליסטי שיש בהן. זה החלום שלי עכשיו, אם אתה שואל אותי. אני לא יודעת כמובן מה ייצא מזה. הרבה ספרים התחלתי ולא גמרתי, ופיזית קשה לי כבר לצאת לשטח כפי שעשיתי בתחקירים לספרים קודמים. אבל אני רוצה מאוד לנסות".
הרבה מהם מרגישות כמו בתקופת המחתרות. את מקבלת את ההשוואה?"כשאומרים לי שהם נאבקים נגד היהודים, לא נגד האנגלים, אני עונה שלמרות זאת הסיטואציה דומה. יצרתי קשר עם צעירה אחת, שהיתה בכפר-דרום, אבל אשמח אם יתקשרו אלי בני נוער נוספים. גם בנים, כמובן. אני שייכת לשכבה חברתית מסוימת, חילונית ובדרך כלל שמאלנית, ואני כל כך מבינה לנפש המתנחלים, כמו שקוראים להם – אז אני תמיד חושבת שאני יכולה אולי לתרום את חלקי הצנוע לאיחוד הקצוות. אולי זה קצת דון-קישוטי מצדי, אבל אולי אני דון-קישוט. בגלל מלחמת אחים הלא חרבה הארץ כבר פעם אחת. אלו לכאורה שני עולמות שונים, אבל אנחנו בני אותו עם, והפער לא כל כך גדול והתהום לא כל כך עמוקה".
הספר 'עטרות' משתדל להיצמד לאמת ההיסטוריות ולסיפורים ששמעה שטרייט-וורצל מהוותיקים – במידה כזו שלעתים הוא מעדיף את התיעוד המפורט והחי על פני אחדות העלילה. העיבוד הלשוני האמנותי נדחה אף הוא מפני יתרון חשוב אחר, הכרחי כנראה בספר שפונה לדור הצעיר מאוד: פשטות השפה והקריאוּת המפליאה של הספר. "קשה לכתוב ספר כשהאנשים שאתה מספר עליהם באים אליך בדמיון ו'מפריעים' לך כל הזמן", היא מספרת על חוויית הכתיבה. "אתה בונה את הדמויות ונזכר בדמויות בחיים. ותיקי עטרות הם מלח הארץ. זו חוויה לפגוש אותם".
תושבי בני-עטרות חיים עוד את זכר הגלגול הקודם של המושב? מבחינת התפלגות ההצבעה שם, עושה רושם שלא במיוחד."הסיפור שלהם הסתיים בכי טוב. תראה אילו וילות מפוארות יש להם. הבתים הטמפלריים האלה, בתים כל כך יפים. רותי דנון הפיקה סרט על המושב, ששודר גם בטלוויזיה, שבו רואים שאת דור הנכדים כבר לא מעניינת עטרות. אחת מיוצאות עטרות אמרה, 'אתם רואים, אפשר להסתדר, אפשר להשתקם, לא סוף העולם כשעוקרים אותך מביתך'. עם השנים הפצעים מתרפאים ואתה בונה לך בית ואוהב אותו. זה אולי המסר החיובי כאן, אני לא יודעת".
באחד הבתים הנאים הללו, ביום אדר מעולף חמסין ניסני, מספרים זיכרונות שניים שגדלו בעטרות כילדים וכצעירים, מיכה לוז (80) ואחותו רות סנדלר (77). בספר קרויים בני דמותם אמנון ודורית. אביהם, שבספר שמו הוא חסדאי, היה במציאות שבתאי לוז'ינסקי, דמות מרכזית בעטרות, שנהרג בתאונה באיטליה בעת שפעל מטעם המוסד לעלייה ב'. ספינת מעפילים ידועה קרויה על שמו.
מפיהם של השניים קולחים סיפורים שרבים מהם מצויים בספר; הם וחבריהם הרי אלו שסיפרום למחברת. הם מספרים על תולדות המושב שקם ב-1923 לאחר שקבוצות חלוץ שהו באדמותיו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, על ילדות במושב קטן, על קשרי הידידות עם השכנים הערבים והתקפות הטרור שלהם, על ההיבנות מחדש בווילהלמה, וגם על אירועים שנותנים לסיפור את הצבע. למשל – ריסוק הרגל של מיכה כאשר כנער צעיר השתחל למערה עמוקה שנראתה לו כמקור מים אפשרי למושב נטול אספקת המים, או סיפור הכלב של רותי דנון (בספר שמה רעיה), שהושאר במושב הבוער בבהלת הפינוי החטוף ועשה לבדו, במשך חודשים, את הדרך לבית ביפו שבו התגוררו המשפחות המפונות.
"נוער עטרות נחשב לנוער שמח", מספר לוז. "תנועות הנוער (מרחבי הארץ) נהגו להקים מחנות בחורשה שליד עטרות בחופשות; ההגנה לא יכלה לקיים שם אימונים, בגלל קרבתו של שדה התעופה. בבית הספר הכיתות היו מצורפות לכמה קבוצות גיל. בכל שולחן ישבו כמה ילדים בני אותו גיל, ובזמן שהמורה לימד שולחן אחד, בשולחנות האחרים עשו עבודה עצמית. המורה תרגם בעצמו את ספרי הלימוד לעברית". הוא זוכר חתונה שהשתתפו בה בכפר הסמוך קלנדיה, ומספר על נער ערבי שנהג לבוא עם חמורו למושב כדי לשחק איתם בגולות – "אבל הערבים המבוגרים אמרו לנו במפורש שאין מקום לשנינו: 'זה או אנחנו או אתם'. עטרות נחשבה על ידי הערבים לבלתי ניתנת לכיבוש ישיר. מאז כישלון ההתקפה הערבית בתרפ"ט ראו בה את השער הצפוני לירושלים היהודית".
השער הדרומי היה כידוע יישובי גוש עציון. בימים האחרונים של גוש עציון, בשל אי התאמה בתדרי הקשר של ההגנה, עברה התקשורת בין הנצורים בגוש לבין המפקדה דרך הקַשָרים של עטרות. כך היו אנשי עטרות הראשונים לדעת על טבח תושבי הגוש בידי הלגיון הירדני וערביי הסביבה. החשש שזה מה שיקרה גם להם היה חד משמעי. מצד שני, באותו יום, יום סיום המנדט הבריטי, הצליחו אנשי עטרות להשתלט על שדה התעופה הסמוך שהבריטים נטשו ועל נשק שהיה בו, ולכן הם קיוו שההגנה תשלח להם תגבורת. ההחלטה היתה אחרת, ומגיני עטרות – הנשים והילדים התפנו שבועות אחדים קודם לכן לירושלים, מתוך מחשבה שישובו במהרה למושב – נצטוו לסגת לנווה-יעקב הקרובה יותר לירושלים. לוז מסביר שלנווה-יעקב היה יתרון אסטרטגי נוסף – היא ישבה על הכביש הראשי, בניגוד לעטרות. הקרב היה אבוד מראש, בשל יחסי כוחות בלתי אפשריים. אנשי עטרות ונווה-יעקב שימשו בשר תותחים לצורך עיכובם החיוני של הירדנים במרוץ אל ירושלים.
עוד מספר לוז שבתחילת המלחמה דרשו הבריטים מאנשי המושב להתפנות מרצון, משום שהירי מהכפרים הערביים לעטרות שיבש את פעילות שדה התעופה. הבריטים, הוא אומר, הציעו שהעברת המשקים והרכוש תהיה על חשבונם. "אבל המדיניות היתה שלא מזיזים יישובים, וזה אפילו לא הגיע לידי דיון". האם הם חשו בימי ההתנתקות שההיסטוריה חוזרת? "זה שונה", אומרת רות סנדלר, "אנחנו עזבנו מתוך הכרח של המלחמה".
לוז, בנקודה זו, מנתח את פינוי גוש קטיף וצפון השומרון כתוצר הכרחי ומצער של המאבק בין המערב והאיסלאם, שבו "המערב-אירופים מוכנים לשלם לערבים בחיים שלנו". גם בקשר לעטרות הוא נשמע לרגע כתושב מצוי באחד היישובים הסמוכים בני ימינו – פסגות, נאמר, או בית-אל. הוא מספר על חייל אחד שהוצב לשמור בעטרות אמר לו פעם שאין לנו צורך במקום הזה, ועל התשובה שנתן לו, שכללה מחצית התנ"ך בערך: את קורותיו של גדליה בן אחיקם, שישב ביישוב מצפָּה שהתל שלו סמוך לעטרות, ואת מלחמות אסא ובעשא שהתנהלו בסביבה, ואת סיפורו של שמואל הנביא שישב ברמה, היא א-ראם שמעבר לכביש, וגם את דבר קיומו של היישוב המקראי עטרות-אדר.
אנשי עטרות איבדו בחורבן את כל רכושם, אבל האחים לבית לוז'ינסקי אומרים שיחסית לתקופה ההיא מצבם היה טוב. "התחלנו שוב מאפס, אבל היה לנו יתרון על פני מתיישבים חדשים, עולים חדשים, שגם הם התחילו אז מאפס – לנו היה כבר הניסיון המשקי וההיכרות עם הארץ".
הסוף האופטימי של סיפור עטרות, וההתחלה החדשה, עומדים בכל זאת בצלו של החורבן, ושטרייט-וורצל חוששת שהאסון, ואיתו גם מותם של כמה מהנערים בקרבות, מטילים על הספר עצבות שתקשה עליו להפוך ללהיט גדול. נכדתה שירה, שישיסטית (או, לצורך העניין, בָּטִיחית) עדינה שנכנסת לבקר את סבתא אסתר בתום יום לימודים קצר, קראה את 'עטרות' עוד בטרם ראה אור. היה לה מעניין, אבל יש לסבתא ספרים שהתחברה אליהם יותר. נגיד, 'תפילת הנזיר'. לשטרייט-וורצל חמישה נכדים, ילדיהם של בנה ובתה. בן נוסף שלה, אבי שמו, הוא צייר שמעצב את עטיפות ספריה ואת התפאורה להצגה 'אליפים', המוצגת עתה בתיאטרון 'מדיטק' בחולון. בעלה הוא הקרדיולוג ד"ר מרדכי וורצל.
יש לה סיבות ספרותיות טובות להשאיר בשמה את ה"שטרייט" של נעוריה, למרות הסרבול הצלילי שבשם המשפחה הכפול, המקשה על נמעניה הצעירים לבטא נכון את שמה המלא: אביה היה שלום שטרייט – סופר ובעיקר מבקר ספרות, שעם אחיו הבנקאי ישעיהו שטרייט גם סייע כספית לסופרים עברים מתחילים. בניין הדירות בפתח-תקווה שבו נמצאת דירתם של בני הזוג וורצל קרוי על שם האחים שטרייט, והוא בנוי במקום שבו עמד בית הוריה של אסתר בילדותה. "זה היה בית נדיב וחם ופתוח, שהתארחו ואף חיו בו עולים חדשים ולאחר מכן פליטי השואה", היא מספרת.
"חבריו של אבא היו הסופרים והמשוררים של הדור ההוא. ביקרנו אצלם והם ביקרו אצלנו. אשר ברש טיפל בנו אחרי מות אבי, כשהייתי בת 14, כמו דוֹד טוב. יעקב רבינוביץ, שופמן, למדן. עגנון היה ידיד המשפחה. כשאבא נפטר עגנון בא להלוויה, ושמע שאמא בוכה שמולי לא זכה אפילו שאביו יכניסו לבר מצווה בבית כנסת. עגנון, שבדרך כלל היה אדם ששמר על הזמן שלו, על הפרטיות שלו, אמר – תגידי לי שבועיים לפני תאריך הבר מצווה, ואני אבוא אליכם לשבָּת, ואכניס את הבן של ידידי שלום בעול מצוות. והוא קיים את הבטחתו. זכינו לשבת במחיצתו, ומאחר שהוא דיבר כמו שהוא כתב, זו היתה חוויה בלתי נשכחת".
כשהיתה בת כשנה, ב-1933, השתוללה בארץ מגפת פוליו, שיתוק ילדים. היא נפלה לה קורבן. "בהתחלה היה לי חום אימים והייתי משותקת לגמרי. נשארתי גוררת רגל אחת. עברתי ניתוחים. כילדה, כנערה, היו תקופות שהיה עלי להתמודד עם דברים לא קלים. אני בדרך כלל לא אוהבת לדבר על זה. ב'אורי' ישנה דליה, הנערה המשותקת. את כל האמפתיה שלי לנושא הזה הכנסתי בדמות של דליה. בגיל 14 או 15, לקראת מלחמת השחרור, שמעתי את החברות שלי מתלחשות, והבנתי שגייסו אותן להגנה. לחמתי מלחמת חורמה כדי שיגייסו גם אותי, אך סירבו, בגלל הפוליו. במלחמה הייתי בפתח-תקווה; מלחמת השחרור בזיכרון שלי זה הרבה לוויות. הרי אחוז אחד מהיהודים בארץ נהרג במלחמה ההיא".
היא קפצה כיתה ולצה"ל לא גויסה בשל המחלה, ולכן מצאה עצמה באוניברסיטה בגיל 17, לומדת פסיכולוגיה וספרות עברית. "בגיל עשרים גמרתי את הבי-איי והתחלתי ללמד. תוך כדי הוראה חיברתי כעשרה ספרים. או יותר. הראשון שכתבתי היה 'הבובה מהבית הקטן', בגיל עשרים. ידעתי שהוא טוב אבל לא העזתי להוציא אותו לאור. גם כשהוא הופיע, לא היה לו מזל. אני אוהבת את הספר הזה. הוא כתוב בנוסח של 'הנסיך הקטן' – בלבוש יַלדי אבל עם הרבה פילוסופיה. ספרי הראשון שהופיע היה 'מן המיצר', על אח ואחות בשואה, שאביהם נרצח ושהצליחו למצוא את אמם ועלו ארצה. כתבתי אותו בהשפעת משפט אייכמן: הוא החזיר אותי לזיכרונות מפליטי השואה שהיו ישנים אצלנו, שבלילות היו בוכים וצועקים ובימים שמעתי את הסיפורים המזוויעים שלהם".
'אורי' נכתב במשך שנים, בהפסקות ארוכות. באחת מהן, שנוצרה בשל פקק יצירתי חמור ב'אורי', כתבה את 'נערי המחתרת', העוסק באותה תקופה, שאליו, כך הבינה לאחר מעשה, ניקזה חומרים שהקשו עליה להתקדם. "התחלתי את אורי בגיל צעיר. ניסיתי כל מיני התחלות, אבל כנראה לא היה לי אז ניסיון מספיק כדי לכתוב רומאן כזה". מלחמת ששת הימים ותחילת התערערותו של האתוס הציוני בקרב הנוער זירזה כאמור את כתיבת הספר, וסיומה עמד בסימן מלחמת יום כיפור: "נפלו לי הרבה תלמידים, ומרוב עצב כמעט 'הרגתי' גם את אורי".
'אורי' ו'אליפים' הם הפופולריים ביותר בין ספרייך. את מרוצה מזה?
"יש בזה כמובן משהו מתסכל, שהרי אורי הופיע לפני 30 שנה ואליפים לפני 24 שנה. אני כל השנים כותבת, ואומרת – עכשיו הספר הזה ינצח את אורי. אף ספר לא ניצח אותו. אליפים במקום השני. עד היום ילדים אוהבים אותם וכותבים לי עליהם מכתבים בדוא"ל. ככה זה, כל ספר לגורלו, ואי אפשר לשער מראש את הגורל הזה. לאורי רציתי תחילה לקרוא 'באור נעורים'. זה ספר נעורים, שיש בו הרבה אור. יש שם תיאור של הימים ההם, ימי חלום. ימים קשים אבל אופטימיים. היום אנחנו לא אופטימיים. בימים ההם היתה אופטימיות. יש בספר התלבטויות של גיל נעורים, ואהבות של גיל נעורים, וחתירה לטוב ולנשמה ולדברים גדולים".
ולילדים של היום זה מדבר באותה מידה?
"כן. למרות הסגנון. כתבתי את זה בכוונה בסגנון של הימים ההם, וכשיצאה מהדורה חדשה לא שיניתי".
אין בדור הצעיר ציניות כלפי 'חלומות ודברים גדולים'?
"ציניות לחוד ואורי לחוד. כשהם קוראים את אורי הם נכבשים. תודה לאל. היום קוראים אותו בגילים צעירים יותר. אני חשבתי שזה לתיכון, ועכשיו קוראים את זה כבר בכיתה ה-ו, ובעיקר בגיל החטיבה. תמיד אני מבקשת מהם שכשיהיו גדולים יותר יקראו שוב. אבל גם אנשים מבוגרים מגיבים. אנשים שהספר נמצא אצלם ליד המיטה, והם חוזרים אליו עד היום כשיש להם מצב רוח רע. זה לוקח אותם לרגע לעולם שאין בו ציניות".
תושבי בני-עטרות חיים עוד את זכר הגלגול הקודם של המושב? מבחינת התפלגות ההצבעה שם, עושה רושם שלא במיוחד."הסיפור שלהם הסתיים בכי טוב. תראה אילו וילות מפוארות יש להם. הבתים הטמפלריים האלה, בתים כל כך יפים. רותי דנון הפיקה סרט על המושב, ששודר גם בטלוויזיה, שבו רואים שאת דור הנכדים כבר לא מעניינת עטרות. אחת מיוצאות עטרות אמרה, 'אתם רואים, אפשר להסתדר, אפשר להשתקם, לא סוף העולם כשעוקרים אותך מביתך'. עם השנים הפצעים מתרפאים ואתה בונה לך בית ואוהב אותו. זה אולי המסר החיובי כאן, אני לא יודעת".
באחד הבתים הנאים הללו, ביום אדר מעולף חמסין ניסני, מספרים זיכרונות שניים שגדלו בעטרות כילדים וכצעירים, מיכה לוז (80) ואחותו רות סנדלר (77). בספר קרויים בני דמותם אמנון ודורית. אביהם, שבספר שמו הוא חסדאי, היה במציאות שבתאי לוז'ינסקי, דמות מרכזית בעטרות, שנהרג בתאונה באיטליה בעת שפעל מטעם המוסד לעלייה ב'. ספינת מעפילים ידועה קרויה על שמו.
מפיהם של השניים קולחים סיפורים שרבים מהם מצויים בספר; הם וחבריהם הרי אלו שסיפרום למחברת. הם מספרים על תולדות המושב שקם ב-1923 לאחר שקבוצות חלוץ שהו באדמותיו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, על ילדות במושב קטן, על קשרי הידידות עם השכנים הערבים והתקפות הטרור שלהם, על ההיבנות מחדש בווילהלמה, וגם על אירועים שנותנים לסיפור את הצבע. למשל – ריסוק הרגל של מיכה כאשר כנער צעיר השתחל למערה עמוקה שנראתה לו כמקור מים אפשרי למושב נטול אספקת המים, או סיפור הכלב של רותי דנון (בספר שמה רעיה), שהושאר במושב הבוער בבהלת הפינוי החטוף ועשה לבדו, במשך חודשים, את הדרך לבית ביפו שבו התגוררו המשפחות המפונות.
"נוער עטרות נחשב לנוער שמח", מספר לוז. "תנועות הנוער (מרחבי הארץ) נהגו להקים מחנות בחורשה שליד עטרות בחופשות; ההגנה לא יכלה לקיים שם אימונים, בגלל קרבתו של שדה התעופה. בבית הספר הכיתות היו מצורפות לכמה קבוצות גיל. בכל שולחן ישבו כמה ילדים בני אותו גיל, ובזמן שהמורה לימד שולחן אחד, בשולחנות האחרים עשו עבודה עצמית. המורה תרגם בעצמו את ספרי הלימוד לעברית". הוא זוכר חתונה שהשתתפו בה בכפר הסמוך קלנדיה, ומספר על נער ערבי שנהג לבוא עם חמורו למושב כדי לשחק איתם בגולות – "אבל הערבים המבוגרים אמרו לנו במפורש שאין מקום לשנינו: 'זה או אנחנו או אתם'. עטרות נחשבה על ידי הערבים לבלתי ניתנת לכיבוש ישיר. מאז כישלון ההתקפה הערבית בתרפ"ט ראו בה את השער הצפוני לירושלים היהודית".
השער הדרומי היה כידוע יישובי גוש עציון. בימים האחרונים של גוש עציון, בשל אי התאמה בתדרי הקשר של ההגנה, עברה התקשורת בין הנצורים בגוש לבין המפקדה דרך הקַשָרים של עטרות. כך היו אנשי עטרות הראשונים לדעת על טבח תושבי הגוש בידי הלגיון הירדני וערביי הסביבה. החשש שזה מה שיקרה גם להם היה חד משמעי. מצד שני, באותו יום, יום סיום המנדט הבריטי, הצליחו אנשי עטרות להשתלט על שדה התעופה הסמוך שהבריטים נטשו ועל נשק שהיה בו, ולכן הם קיוו שההגנה תשלח להם תגבורת. ההחלטה היתה אחרת, ומגיני עטרות – הנשים והילדים התפנו שבועות אחדים קודם לכן לירושלים, מתוך מחשבה שישובו במהרה למושב – נצטוו לסגת לנווה-יעקב הקרובה יותר לירושלים. לוז מסביר שלנווה-יעקב היה יתרון אסטרטגי נוסף – היא ישבה על הכביש הראשי, בניגוד לעטרות. הקרב היה אבוד מראש, בשל יחסי כוחות בלתי אפשריים. אנשי עטרות ונווה-יעקב שימשו בשר תותחים לצורך עיכובם החיוני של הירדנים במרוץ אל ירושלים.
עוד מספר לוז שבתחילת המלחמה דרשו הבריטים מאנשי המושב להתפנות מרצון, משום שהירי מהכפרים הערביים לעטרות שיבש את פעילות שדה התעופה. הבריטים, הוא אומר, הציעו שהעברת המשקים והרכוש תהיה על חשבונם. "אבל המדיניות היתה שלא מזיזים יישובים, וזה אפילו לא הגיע לידי דיון". האם הם חשו בימי ההתנתקות שההיסטוריה חוזרת? "זה שונה", אומרת רות סנדלר, "אנחנו עזבנו מתוך הכרח של המלחמה".
לוז, בנקודה זו, מנתח את פינוי גוש קטיף וצפון השומרון כתוצר הכרחי ומצער של המאבק בין המערב והאיסלאם, שבו "המערב-אירופים מוכנים לשלם לערבים בחיים שלנו". גם בקשר לעטרות הוא נשמע לרגע כתושב מצוי באחד היישובים הסמוכים בני ימינו – פסגות, נאמר, או בית-אל. הוא מספר על חייל אחד שהוצב לשמור בעטרות אמר לו פעם שאין לנו צורך במקום הזה, ועל התשובה שנתן לו, שכללה מחצית התנ"ך בערך: את קורותיו של גדליה בן אחיקם, שישב ביישוב מצפָּה שהתל שלו סמוך לעטרות, ואת מלחמות אסא ובעשא שהתנהלו בסביבה, ואת סיפורו של שמואל הנביא שישב ברמה, היא א-ראם שמעבר לכביש, וגם את דבר קיומו של היישוב המקראי עטרות-אדר.
אנשי עטרות איבדו בחורבן את כל רכושם, אבל האחים לבית לוז'ינסקי אומרים שיחסית לתקופה ההיא מצבם היה טוב. "התחלנו שוב מאפס, אבל היה לנו יתרון על פני מתיישבים חדשים, עולים חדשים, שגם הם התחילו אז מאפס – לנו היה כבר הניסיון המשקי וההיכרות עם הארץ".
הסוף האופטימי של סיפור עטרות, וההתחלה החדשה, עומדים בכל זאת בצלו של החורבן, ושטרייט-וורצל חוששת שהאסון, ואיתו גם מותם של כמה מהנערים בקרבות, מטילים על הספר עצבות שתקשה עליו להפוך ללהיט גדול. נכדתה שירה, שישיסטית (או, לצורך העניין, בָּטִיחית) עדינה שנכנסת לבקר את סבתא אסתר בתום יום לימודים קצר, קראה את 'עטרות' עוד בטרם ראה אור. היה לה מעניין, אבל יש לסבתא ספרים שהתחברה אליהם יותר. נגיד, 'תפילת הנזיר'. לשטרייט-וורצל חמישה נכדים, ילדיהם של בנה ובתה. בן נוסף שלה, אבי שמו, הוא צייר שמעצב את עטיפות ספריה ואת התפאורה להצגה 'אליפים', המוצגת עתה בתיאטרון 'מדיטק' בחולון. בעלה הוא הקרדיולוג ד"ר מרדכי וורצל.
יש לה סיבות ספרותיות טובות להשאיר בשמה את ה"שטרייט" של נעוריה, למרות הסרבול הצלילי שבשם המשפחה הכפול, המקשה על נמעניה הצעירים לבטא נכון את שמה המלא: אביה היה שלום שטרייט – סופר ובעיקר מבקר ספרות, שעם אחיו הבנקאי ישעיהו שטרייט גם סייע כספית לסופרים עברים מתחילים. בניין הדירות בפתח-תקווה שבו נמצאת דירתם של בני הזוג וורצל קרוי על שם האחים שטרייט, והוא בנוי במקום שבו עמד בית הוריה של אסתר בילדותה. "זה היה בית נדיב וחם ופתוח, שהתארחו ואף חיו בו עולים חדשים ולאחר מכן פליטי השואה", היא מספרת.
"חבריו של אבא היו הסופרים והמשוררים של הדור ההוא. ביקרנו אצלם והם ביקרו אצלנו. אשר ברש טיפל בנו אחרי מות אבי, כשהייתי בת 14, כמו דוֹד טוב. יעקב רבינוביץ, שופמן, למדן. עגנון היה ידיד המשפחה. כשאבא נפטר עגנון בא להלוויה, ושמע שאמא בוכה שמולי לא זכה אפילו שאביו יכניסו לבר מצווה בבית כנסת. עגנון, שבדרך כלל היה אדם ששמר על הזמן שלו, על הפרטיות שלו, אמר – תגידי לי שבועיים לפני תאריך הבר מצווה, ואני אבוא אליכם לשבָּת, ואכניס את הבן של ידידי שלום בעול מצוות. והוא קיים את הבטחתו. זכינו לשבת במחיצתו, ומאחר שהוא דיבר כמו שהוא כתב, זו היתה חוויה בלתי נשכחת".
כשהיתה בת כשנה, ב-1933, השתוללה בארץ מגפת פוליו, שיתוק ילדים. היא נפלה לה קורבן. "בהתחלה היה לי חום אימים והייתי משותקת לגמרי. נשארתי גוררת רגל אחת. עברתי ניתוחים. כילדה, כנערה, היו תקופות שהיה עלי להתמודד עם דברים לא קלים. אני בדרך כלל לא אוהבת לדבר על זה. ב'אורי' ישנה דליה, הנערה המשותקת. את כל האמפתיה שלי לנושא הזה הכנסתי בדמות של דליה. בגיל 14 או 15, לקראת מלחמת השחרור, שמעתי את החברות שלי מתלחשות, והבנתי שגייסו אותן להגנה. לחמתי מלחמת חורמה כדי שיגייסו גם אותי, אך סירבו, בגלל הפוליו. במלחמה הייתי בפתח-תקווה; מלחמת השחרור בזיכרון שלי זה הרבה לוויות. הרי אחוז אחד מהיהודים בארץ נהרג במלחמה ההיא".
היא קפצה כיתה ולצה"ל לא גויסה בשל המחלה, ולכן מצאה עצמה באוניברסיטה בגיל 17, לומדת פסיכולוגיה וספרות עברית. "בגיל עשרים גמרתי את הבי-איי והתחלתי ללמד. תוך כדי הוראה חיברתי כעשרה ספרים. או יותר. הראשון שכתבתי היה 'הבובה מהבית הקטן', בגיל עשרים. ידעתי שהוא טוב אבל לא העזתי להוציא אותו לאור. גם כשהוא הופיע, לא היה לו מזל. אני אוהבת את הספר הזה. הוא כתוב בנוסח של 'הנסיך הקטן' – בלבוש יַלדי אבל עם הרבה פילוסופיה. ספרי הראשון שהופיע היה 'מן המיצר', על אח ואחות בשואה, שאביהם נרצח ושהצליחו למצוא את אמם ועלו ארצה. כתבתי אותו בהשפעת משפט אייכמן: הוא החזיר אותי לזיכרונות מפליטי השואה שהיו ישנים אצלנו, שבלילות היו בוכים וצועקים ובימים שמעתי את הסיפורים המזוויעים שלהם".
'אורי' נכתב במשך שנים, בהפסקות ארוכות. באחת מהן, שנוצרה בשל פקק יצירתי חמור ב'אורי', כתבה את 'נערי המחתרת', העוסק באותה תקופה, שאליו, כך הבינה לאחר מעשה, ניקזה חומרים שהקשו עליה להתקדם. "התחלתי את אורי בגיל צעיר. ניסיתי כל מיני התחלות, אבל כנראה לא היה לי אז ניסיון מספיק כדי לכתוב רומאן כזה". מלחמת ששת הימים ותחילת התערערותו של האתוס הציוני בקרב הנוער זירזה כאמור את כתיבת הספר, וסיומה עמד בסימן מלחמת יום כיפור: "נפלו לי הרבה תלמידים, ומרוב עצב כמעט 'הרגתי' גם את אורי".
'אורי' ו'אליפים' הם הפופולריים ביותר בין ספרייך. את מרוצה מזה?
"יש בזה כמובן משהו מתסכל, שהרי אורי הופיע לפני 30 שנה ואליפים לפני 24 שנה. אני כל השנים כותבת, ואומרת – עכשיו הספר הזה ינצח את אורי. אף ספר לא ניצח אותו. אליפים במקום השני. עד היום ילדים אוהבים אותם וכותבים לי עליהם מכתבים בדוא"ל. ככה זה, כל ספר לגורלו, ואי אפשר לשער מראש את הגורל הזה. לאורי רציתי תחילה לקרוא 'באור נעורים'. זה ספר נעורים, שיש בו הרבה אור. יש שם תיאור של הימים ההם, ימי חלום. ימים קשים אבל אופטימיים. היום אנחנו לא אופטימיים. בימים ההם היתה אופטימיות. יש בספר התלבטויות של גיל נעורים, ואהבות של גיל נעורים, וחתירה לטוב ולנשמה ולדברים גדולים".
ולילדים של היום זה מדבר באותה מידה?
"כן. למרות הסגנון. כתבתי את זה בכוונה בסגנון של הימים ההם, וכשיצאה מהדורה חדשה לא שיניתי".
אין בדור הצעיר ציניות כלפי 'חלומות ודברים גדולים'?
"ציניות לחוד ואורי לחוד. כשהם קוראים את אורי הם נכבשים. תודה לאל. היום קוראים אותו בגילים צעירים יותר. אני חשבתי שזה לתיכון, ועכשיו קוראים את זה כבר בכיתה ה-ו, ובעיקר בגיל החטיבה. תמיד אני מבקשת מהם שכשיהיו גדולים יותר יקראו שוב. אבל גם אנשים מבוגרים מגיבים. אנשים שהספר נמצא אצלם ליד המיטה, והם חוזרים אליו עד היום כשיש להם מצב רוח רע. זה לוקח אותם לרגע לעולם שאין בו ציניות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה