יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

סוף עשור: איך סוכמו עשורים בעיתונות הישראלית, ולמה העשור נגמר רק עכשיו

העשור הראשון של המאה (והאלף) ייגמר רק מחר, 31.12.2010. זה יוסבר בפסקה הראשונה של הכתבה שלהלן, שפורסמה במוסף 'יומן' של 'מקור ראשון' לפני שנה, ב-1.1.2010.
אבל עיקר הכתבה הוא סקירה של סיכומי-עשורים מן העבר בעיתונות הישראלית. כיצד סיכמו במעריב, ידיעות, הארץ ואחרים את שנות החמישים, השישים, השבעים, השמונים, התשעים. כלומר, איך נתפס כל עשור במחצית השנייה של המאה ברגע סיומו. במבט לאחור, מעומק שנות האלפיים, זה מרתק במיוחד. אני מבטיח.  

יום שני, 20 בדצמבר 2010

יורם בגוב העריות

פתאום שמעתי שיורם כהן נמצא בווילה של התוכנית 'האח הגדול'. את יורם שלנו לא שואלים יותר מדי שאלות. תמיד הוא יצוץ לך היכן שלא חשבת. ירחף במצנח, יבנה יקב יוקרתי בחצר, יאבך מקטרת, יקרא לילדים שלו שמות כגון תניא ואחר כך עוד יקרא על שמם יינות, יזרוק לך משפט שאין לך מושג מאיפה הוא בא לו, יוציא ספר של פרוזה פיוטית, יתלווה אליך בדרך מבית הכנסת בעפרה למדרגות היורדות לבית הוריך ולא ירמוז לך שבעוד שבוע הוא ייכלא מרצון עם מיטב השרלילים של ישראל וכל שמנה וסלתה של גלקסיית ערוץ 2 תדע מי זה יורם כהן. רק יורם כהן יודע איך לשבת בתוך הגועל הזה בלי להקיא, איך לשבת בין כל היפות האלו כשיש לו רשות להשתמש בהן אבל מותר לו לראותן בלבד.
כמחווה לאיש עם הקסקט הנה בית מתוך טור שלי שהופיע לאחר שנמסר שמיליון איש צפו בתוכנית הזו, לפני שנתיים ורבע. הטור במלואו הופיע בעיתון מקור ראשון בכ"ה בתשרי תשס"ט, 24.10.2009.

בְּזוּזִים מֵהַבָּאז וּזְבוּבִים מִזִּמְבּוּר,
מַחֲצִית הָעִתּוֹן וּשְׁבִיעִית הַצִּבּוּר

דָּנִים עַד זֹב תֵּיקוּ
עַל דְּבַר יוֹשְׁבֵי וִילָה,
עַל אֵיךְ הוּא פִּהֵק לוֹ
וּמָה הוּא הֵבִיא לָהּ,
וְאֵיךְ הָאֶחָד מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם,
וְאֵיךְ הַשְּׁנִיָּה אוֹתוֹ זְמַן יְשֵׁנָה עִם,
וְאֵיךְ הַפּוּסְטֵמוֹת אָכְלוּ שָׁם פַּסְטְרָמָה,
וְאֵיךְ הַפּוּסְטֵמִים אָכְלוּ גַּם, מִסְּתָמָא,
וּמָה מַצָּבָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת בּוּבְּלִיל
(זֶה כָּךְ, בְּמִלְרָע?), וּמָה עוֹד רָץ בַּבְּלִיל,
וּמָה שָׁם הָיָה, וּמָה הָיָה שׁוּם,
וְכַמָּה וְלָמָּה וְכָל מָה שֶׁכְּלוּם,
וּמִי טִפְטֵף טוֹפוּ וּמִי יָצָא פִיטִים
(צָפִיתִי בָּזֶה, וַדַּאי שֶׁצָּפִיתִי,
קָשַׁטְתִּי עַצְמִי, כִּי תָּבְעוּ כָּךְ חֲזָ"ל,
וְהֶחְזַקְתִּי דַּקָּה כִּי הֶחְזַקְתִּי חָזָק).

יום שישי, 26 בנובמבר 2010

הדוסומטר: עם חנן מוזס על פלגי הציונות הדתית

מה משותף לקצוות התורניים והליברליים של הציבור הדתי-לאומי? כמעט כלום. מחקר מקיף של חנן מוזס בדק מה באמת חושבים מתחת לכיפות ולמטפחות, ואיפה נמצא הרוב הדומם
איור: אלעד יעקובוביץ'

יום שלישי, 23 בנובמבר 2010

שלום, שמי חן ישראל ואני כותב שירים כי אני סירוב להיגמר


הציור על העטיפה: פאול קליי, קומפוזיציה קוסמית
אינני יודע כמה זמן יעבור עד שיימצאו המבקרים, המבשרים וקובעי הטעם שיעמדו על משמעות הדבר שקרה החודש לשירה העברית. הספר של חן קלינמן לא נאכל בסכין ומזלג, לא מתכרסם בעמידה, לא מתעכל בקלות. הוא שוצף וקוצף וחוצף. הוא אוקיינוס. הוא שירה חדשה, אחרת, מתיימרת, מפעפעת, מציפה, ממלאת, מכוננת. נדמה לי שהספר המעז הזה, הממלל את הבריאה והבורא מילון, הוא השירה הכי מז'ורית שנראתה פה מאז אורי צבי גרינברג. זה ספר החיים, ספר על הכול, ספר שירה על-ז'אנרי ועל-סגנוני, ספר של גאונות חסרת בושה כל כך, עד שכפסע בינה לבין מגאלומניה - וחכמי הקריאה יצטרכו להגדיר את הפסע הזה. היה לי הכבוד לעמוד על ערישתו כנקדן-מגיה, או כמי ש"דקדק והביא אל המוגמר" כלשונו של המשורר (אבוי, אני מעלעל בו עכשיו, טרי טרי מהדפוס, ומוצא בלמעלה מ-300 עמודיו שתי שגיאות ניקוד שחמקו ממני כשהספר היה קובץ וורד). לכן נטל הביקורת וההערכה יצטרך ליפול על גורמים אובייקטיביים ממני.
הספר הופיע בהוצאת כתב העת 'עמדה', אבל אין להיבהל מכך: הוא נמצא הלאה, הרבה הלאה, מהמודרניזם הסגפני השנות-חמישימי שתלמידי גבריאל מוקד מקפידים עליו כל כך בדרך כלל. גם הרבה הלאה מהפוסט-מודרניזם של תלמידי-תלמידי מוקד ומהפכותיהם שבשלולית. המהפכה של חן קלינמן פשוט מקפצת בחן על גבי כל אלה וטסה אל הגדול, אל הענק, אל השמיים, אל מלוא מוטת הבריאה, אל האמונה שיש בריאה, אל הידיעה שיש מלוא. אני מדפדף בו עכשיו, פטור מעול נוקדנות נקדנית, שותה את השותת, מותח זרועות כדי להגיע אל הקצוות, נבהל ונדהם. ההכרה, קודם כול ההכרה ורק אחר כך תת ההכרה הלא מעובדת, היא שנפתחת בו כמו מניפה. איזה שיר להעתיק פה, כדוגמה? יש דוגמה מייצגת? יש פה שירים של נביא בן זמננו, יש פה שירים של שפת סתר שיגעונית, יש פה שירים של עלם ביישן שמתפוצץ אל העלמות המתעלמות ממנו, יש פה פילוסופיה שזוללת את העולם. אינני יודע מה יכול לשמש פה נציג. אדביק את שיר הפתיחה של גוף הספר (לפניו, לפני העמודים עם שם הספר והקרדיטים, יש עוד שיר פתיחה, 'רצועה נסתרת' בלשון הדיסקים), שיש בו איזה מין אני מאמין של המחבר. הוא נראה חסר פרופורציות, הוא נשמע פומפוזי, אבל כל צעד מצעדיו הפיליים נקנה בכסף מלא של שירת אמת.

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

יום שישי, 12 בנובמבר 2010

אנא יאהודי: על יאהודי1, מעצמת ההסברה וההידברות בערבית של רוני


כל הערבים שונאים את ישראל? אם תיכנסו לאתר 'יאהודי' ולקבוצות הפייסבוק בערבית שמתפעל בעמל רב ישראלי המכנה עצמו 'אהרן רוני', תגלו שרבים מעבר לקווים מחבבים אותנו, כמו למשל ג'עפר הסעודי הטוען שהוא ציוני. איך יוצרים את ההזדהות הזו? "חושפים אותם להיסטוריה היהודית. זה מה שמפעים אותם. לא העובדה שיש פה חופש ומצעדי גאווה"

מאת רן פרחי וצור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"א בחשוון תשע"א, 29.10.2010, עמ' 16-20

יום שני, 8 בנובמבר 2010

בעצם יש כאן שני רנסנסים: עם יאיר שלג על הגל ה"יהודי"

לאחר ששרטט בתחילת העשור את קווי המתאר של 'הדתיים החדשים', מרחיב הפעם יאיר שלג את היריעה לעבר 'היהודים החדשים' – אלה הנוהים אחר התרבות היהודית, וגם אלה המחפשים דווקא את הרוחניות החווייתית שביהדות – ומברר מדוע כל הרנסנס הזה מתרחש דווקא בזמננו

יום חמישי, 4 בנובמבר 2010

גם ארבעה בנובמבר וגם י"ב בחשוון: לרגל יו"ט אחרון דחג המסית השנתי

פורסם לראשונה ב'מקור ראשון' בי"ד בחשוון תשס"ב, 31.10.2001.

צור ארליך
שתי פעמים בשנה

עוֹשִׁים שְׁנֵי יְמֵי הוּלֶדֶת
לֶחָבֵר שֶׁלִי מֵהַגָּן.
גַּם אַרְבָּעָה בְּנוֹבֶמְבֶּר
וְגַם י"ב בְּחֶשְׁוָן.

קוֹלְעִים לְרֹאשׁוֹ זֵרִים
וְעוֹטְפִים לוֹ יָפֶה מַתָּנָה
וְזוֹכְרִים כִּסֵא לְהָרִים
שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.

שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה
הַזֵּר עַל ראשׁוֹ צוֹמֵחַ
וְשׁוֹלְחִים לַעֲמֹד בַּפִּנָּה
אֶת מִי שֶׁאֵינֶנּוּ שָׂמֵחַ.

וְאוֹפִים לוֹ עוּגָה מְשֻׁקְלֶדֶת
עִם נֵרוֹת וּמִלּוּי שֶׁל פֵּרוֹת
וְשָׁרִים לוֹ "שָׁלוֹם, יוֹם הֻלֶּדֶת",
וְשׂוֹרְפִים אֶת חַדְרוֹ בַּנֵּרוֹת.

וְחָבֵר שֶׁלִי בֶּאֱמֶת
לֹא מֵבִין לָמָּה זָכָה
שֶׁכָּל חֲבֵרָיו שׁוֹכְחִים שֶׁהוּא מֵת
וְרוֹקְדִים סְבִיבוֹ בְּשִׂמְחָה.

מַדּוּעַ הֵם כְּבָר שׁוֹכְחִים,
הֵם שֶׁהוֹסִיפוּ לִחְיוֹת,
וְלָמָּה כֻּלָּם מַרְוִיחִים
עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שַׂקִּיּוֹת.

הוּא בֶּאֱמֶת לֹא מֵבִין. וְהוּא מֵת.
וּשְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה
הוּא, עִם זֵר עַל הָראֹשׁ, עוֹמֵד
וּבוֹכֶה לְבַדוֹ בַּפִּנָּה.

יום שני, 1 בנובמבר 2010

ילדים טובים ליברפול: קצת על הביטלס, ועוד קצת על פול מקרטני

ד"ר עודד הייבלרונר: "מוטיבים של מרד הצעירים כמעט לא עניינו אותם. רוח 68' פסחה עליהם לגמרי. בסמים, למרות כל הדיבורים וכל העניין שעשו מזה, הם נגעו מעט מאוד. לנון יותר, מקרטני פחות. סיפורי שערוריות המין שלהם הם בעיקרם המצאה של לנון בראיון שנתן לאחר פירוק הלהקה, כשרצה להפגין ריחוק ממנה"

פרופ' נפתלי וגנר: "יש איזו אמביוולנטיות בתיאור הדמות המוסיקלית של מקרטני בתוך הביטלס. מצד אחד מנגידים אותו ללנון, כאילו לנון הוא שהביא את כל המוזרויות והראש המקורי, הפסיכדלי, בעוד מקרטני הוא המוסיקה היותר יפה, קונוונציונלית, מלודית. מצד שני אנחנו יודעים שדווקא מקרטני הוא שהתעניין באוונגרד"

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ח באב תשס"ח, 29.8.2008


יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

המלחמה הבדווית בייעור הנגב: התמונות שלא תראו בטלוויזיה

ראו כאן מצגת עגומה על השחתת יערות צעירים בנגב בידי בדווים הלוחמים בקרן הקיימת ובמדינת ישראל.
קראו כאן עדכונים.

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

היהודי שבתוכי, אויב העם: משירתו של ריצ'רד צ'ס


אני והחבר'ה (קדישא): שלום הגר מסביר מה לקולנוען בבית הקברות

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בל' בתשרי תשע"א, 8.10.2010, עמ' 24–28, בכותרת "חיי בבית החיים".

'מושך'. 'מרתק'. 'כיף'. המילים הללו להטיותיהן עולות בכל משפט שני היוצא מפיו של שלום הגר. זו דרכו של דיבור, להבדיל מכתיבה: מילים אחדות משתלטות עלינו, מדיחות מהדרך מילים מדויקות יותר וגם מילים מערפלות יותר. תחומי העניין של שלום הגר מושכים אותו, מרתקים אותו, כיפיים לו. וזה יפה שתסריטאי ובמאי מתסרט ומביים מה שמרתק אותו ומושך אותו וכיף לו. הרי זו הדרך הטובה ביותר לרתק ולמשוך ולכייף גם את הצופים. השאלה היא אם זה נכון גם כאשר מה שמרתק ומושך אותו הוא מוות, גופות, בתי עלמין וחדרי טהרה.
התאמן בנעילת סנדלים וגרביים. קייס נאשף ב'תכריכים'

יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

קורבן אישה: על אורגיית השנאה שטרם נרגעה

האם השתייכות לשמאל הופכת אדם לאדם רע? ודאי שלא. אבל קשה להסביר באופן אחר מדוע גם היום, 15 שנה לאחר רצח רבין, כל הקולות הנשמעים מהכיוון הזה ממשיכים לתמוך בהרשעתה של מרגלית הר-שפי בסעיף המוקרץ של אי-מניעת פשע, אף שראשי השב"כ - הגוף שסיפק את ה'הודאות' להרשעתה - כבר הודו בגלוי שהיא הורשעה שלא כדין ושלא הייתה יכולה לדעת שעמיר ירצח את רבין.  
הקפיצים הדרוכים פעלו כמצופה מהם, שעות ספורות לאחר פרסום יוזמת הזיכוי המאוחר. הוד קרנפותה ציפי לבני אצה רצה להתרצות בפני דליה רבין, להדביק שוב את אשמת הרצח בכל מי שחושב שאין מקום למאסרי שווא ולמשפטי ראווה, ולהבטיח את מקומה בצד הנכון, זה שרדף אותה, אותה ממש, בעוון תמיכה ברצח רבין, בימים הלא רחוקים שהיא הייתה חברת הליכוד. וכל היואל חסונים והנחמן שיים, שלא לדבר על האיתן כבלים, הזדרזו אף הם לשטוח בפני המצלמות את טלפיהם שוסעות השסע ולהוכיח שכשרים הם.
האם לא נזכה לשמוע מהצד השמאלי של המפה הפוליטית קול צלול אחד שמעדיף את הצדק והיושר על פני הרדיפה והשנאה?
הנה הטור שפרסמתי בתחילת העשור, לאחר דחיית ערעורה של הר-שפי בבית המשפט העליון:

יום ראשון, 10 באוקטובר 2010

קונצ'רטו לסנטר: על הזקן ועל מי שמגדל אותו

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"ב באדר תש"ע, 26.2.2010.

העוד נותרה פה חלקת צוואר גברית לרפואה? לחי גבר מגולחת, מישהו ראה? וסנטר, סנטר של זכר ישראלי בוגר, סנטר בלי הסתר? פתאום כולם בקטע של זקן, חצי זקן, צללית זיפית דוקרנית שאיכשהו מרככת. כולם, כמו דוד בבורחו מפני שאול, "במדבר זיף, בחורשה". או לפחות הצעירים, המקושרים, האופנתיים, היפים והיפות, הזיפים והזיפות. גדל זקן, והיית צעיר.

יום שני, 27 בספטמבר 2010

תפילת פרא: עם עודד זהבי על השופר

המלחין פרופ' עודד זהבי יצא לחפש את סוד ההישרדות של המוזיקה הכי יהודית והכי לא מוזיקלית: תקיעת השופר. הוא חקר את השופר בעיניים של מוזיקאי, ומצא לתדהמתו כלי שאינו מציית לשום חוק אקוסטי, שקורא תגר על התרבות האנושית, ושמשאיר את המאמינים להתמודד עם שאלה ללא מענה. "אין לי אלא להגדיר את זה כפרוע", הוא אומר

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בערב ראש השנה תשע"א, 8.9.10

מתחת לחלון הגדול של הסלון הקטן נמתח רחוב ארלוזורוב. זה שהולך בקול רעש גדול מהרכבת אל ים תל-אביב. סאון מנועים. טיסת אופנועים. צופרים עצבניים. שירת הסירנה. זאת מוזיקת הרקע של עודד זהבי. כאן יושב אל הפסנתר המלחין, המעבד ומייסד החוג למוזיקה באוניברסיטת חיפה, וכותב את היצירות שלו. "אני אוהב את הרעש הזה", הוא צוהל במענה לתהייה המתבקשת. "הוא עוזר לי להתרכז". עכשיו מובן מה לו, למלחין המעודן, ולקול השופר. מה מלהיב אותו כל כך בצליל המחוספס, הטורדני בהגדרתו. בשנה האחרונה חקר פרופ' זהבי את המוזיקולוגיה של השופר. בקרב יבוא התוצר: מאמר ארוך או ספר קצר. בינתיים מברכים אצלו בבית בעיקר "לשמוע קול צופר".

יום רביעי, 22 בספטמבר 2010

כאילו כלום: לאן נעלמה מלחמת ראש השנה

1,190 נרצחים, 7,500 פצועים, 106 פיגועי התאבדות, 5 שנים של פחד לצאת מהבית, חומת הפרדה אחת. היום לפני עשר שנים פרצה מלחמת הטרור של הרשות הפלשתינית שזעזעה את חיינו עד היסוד – ובשיח הישראלי אין לה כמעט זכר, ואפילו לא שם מוסכם. איך ולמה נמחקה מהתודעה הטראומה הלאומית הקשה בתולדות ישראל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' ערב ראש השנה תשע"א, 8.9.10

יום שישי, 17 בספטמבר 2010

גמרחה תימטובה, בבוקשה מאוקראינה


הברכה "גמר חתימה טובה" הולכת ותופסת לה טריטוריות חדשות, ונשמעת היום עוד לפני ראש השנה ועד אחרי החגים ממש. שכיח גם שמטעימים את ההברות "גמר" ו"מה" (במילה חתימה), והמילה "טובה" נשרכת אחריהן כזנב בלא הטעמה, ואז זה נשמע כמו שם של איזו אוקראינית או רוסייה כפרית מספר של גוגול, דוסטויבסקי והחבר'ה.
אחרי השיר גמרחה תימטובה מופיע כאן שיר שפורסם יחד איתו בטור שלי בערב יום כיפור לפני שלוש שנים. שיר שהיה יכול להיכתב ולהתפרסם גם היום: השמות השתנו, והיום היינו מדברים לא על קים ג'ונג איל וקונדוליסה רייס אלא על מחמוד אחמדינז'אד וברק אובמה, אבל המציאות אותה מציאות. מה גם שמלך הכבוד מהבית הראשון ומהבית האחרון לא התחלף.
השירים הופיעו בעיתון 'מקור ראשון' בט' בתשרי תשס"ח, 21.9.2007. בשניהם כל חרוז רחוק ארבע שורות מבן זוגו, לידיעת מי שמחפש.

גמרחה תימטובה! לכולכם.

יום שבת, 11 בספטמבר 2010

רומאן בהשגחה פרטית: עם חיים באר על יאקים קדושים וידיים מכוונות

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ז באלול תש"ע, 27.9.2010

הרשו לי, קוראים נאמנים, להתעלם מהנוהג המגזיני ולצלול אתכם ישר אל תוך הסֵפר. דמותו של המחבר, חיים באר, תשתקף לנו בחדות מרבית דווקא מתוך כך. ואת הספר הרי במילא תקראו תכף. מה לעשות: 'אל מקום שהרוח הולך', ספרו החדש של חיים באר, הוא המהנה בספריו, עניין לא פעוט לכשעצמו, ואולי גם המהנה בספרים שהופיעו פה בתקופה האחרונה. לא אמרתי החשוב מכולם, המעמיק, המשכיל או הפרוע, אף שיש בו משהו מכל אלה. אמרתי המהנה.

יום שני, 30 באוגוסט 2010

מלחמה על האוטו: ענבל עמרם וטרור גניבת הרכב

פסק הדין של בית המשפט היום העלה שוב לכותרות את רצח ענבל עמרם לפני ארבע שנים בידי הערבי שבא לגנוב את רכב המשפחה שלה. החצים מופנים היום כלפי המשטרה ואטיות תגובתה, אבל כדאי לזכור שהיה פה גם איזה מישהו שרצח. והמהדרין יזכרו שהמישהו הזה שרצח היה חלק מתופעה רחבה, טרור גניבת הרכב. תופעה שיזמה תחילה הרשות הפלשתינית, עד שיצאה משליטתה ונעשתה אמצעי טרור של כל דכפין. לאחר שהרצח פוענח, חודש לאחר שהתבצע, פרסמתי את הטור שלהלן (מקור ראשון, ט' בניסן תשס"ו, 7 באפריל 2006).

מלחמה על האוטו


עִנְבָּל שֶׁנִּרְצְחָה. שֶׁמּוֹרַשְׁתָּהּ רַבָּה הִיא:
שֶׁלֹּא לְהִשָּׁבֵר. לִהְיוֹת עוֹד נְכוֹנִים
לַמִּלְחָמָה הַזֹּאת, שֶׁבָּאָה עַד הַבַּיִת.
זֹאת מִלְחָמָה עַל בַּיִת. עַל הַמְּכוֹנִית.

עוֹד טְרוֹם הַמִּתְאַבֵּד הָיָה גַּנַּב הָרֶכֶב.
מִיּוֹם קוּם הָרָשׁוּת זֶה נֶשֶׁק מְקֻבָּל.
וּמַטְרָתוֹ טֶרוֹר. זֶה לֹא מַסָּע שֶׁל רֶכֶשׁ.
אִם אֵין אָנוּ מוּלוֹ, כִּי אָז מוּלוֹ עִנְבָּל.

לוֹמַר שֶׁהִיא קָרְבָּן שֶׁל אוֹסְלוֹ? נוּ, יָדוּעַ.
לוֹמַר הִלָּחֲמוּ בָּהֶם? עִנְבָּל אָמְרָה.
הִיא קָמָה עֲלֵיהֶם. וְהִיא נָפְלָה. וְדוּ"חַ
שֶׁל מִשְׁטָרָה יִסְגֹּר אֶת תִּיק עִנְבָּל עַמְרָם.

יום ראשון, 22 באוגוסט 2010

פראיירים של השיח: על דיונים ציבוריים מפוספסים

מאת צור ארליך
הופיע בעיתון 'מקור ראשון' בכ"ו באב תש"ע, 6.8.10

פראיירים של השׂיח

הַזֶּה שֶׁאוֹמֵר לֹא לְגָרֵשׁ יְלָדִים,
הַהוּא שֶׁלּוֹחֵשׁ כֵּן לְגָרֵשׁ יְלָדִים וּמַאְדִּים,
הַהִיא שֶׁצּוֹעֶקֶת לָמָּה מְגָרְשִׁים יְלָדִים,
הַזּוֹ שֶׁמַּסְכִּימָה וּמוֹסִיפָה שֶׁזֶּה מַדְאִים –
כֻּלָּם פְרָאיֶרים שֶׁל הַשַּׁקְרָן מְסַפֵּר הַבַּדִּים,
שֶׁנָּטַע פֹּה אֶת הַשִּׂיחַ עַל גֵּרוּשׁ יְלָדִים.
הֲרֵי דּוֹחִים מִסְתַּנְּנִים עִם מִשְׁפַּחְתָּם, וְהַוִּיכּוּחַ
הוּא אִם יֻתַּר לָהֶם שִׁמּוּשׁ בְּיַלְדֵיהֶם לְשֵׁם אִזְרוּחַ.

הַזֶּה שֶׁאוֹמֵר בְּרֶטֶט נְחִיר שֶׁטּוֹב שֶׁיֵּשׁ 'תַּג מְחִיר',
וְהַהוּא שֶׁמַּסְבִּיר לוֹ שֶׁאַלִּימוּת אֵינֶנָּהּ צֵ'ק סָחִיר,
וְהַהִיא שֶׁהִכְתִּימָה הַמַּסְבִּירָה לַהוּא שֶׁהִשְׁחִיר
שֶׁפֹּה מְבִינִים רַק כֹּחַ, וּמוּטָב כֹּחַ בָּכִיר –
כֻּלָּם פְרָאיֶרים שֶׁל הַבִּרְיוֹן הַנּוֹכֵל
שֶׁהָגָה אֶת 'תַּג מְחִיר' לְהַבְאִישׁ אֶת הַמִּתְנַחֵל.
וּבִמְקוֹם לְהָעִיף אֶת מְנֻוְּלֵי תַּג מְחִיר לַיָּרֵחַ,
הַמִּתְיַשְּׁבִים רַק מִתְוַכְּחִים עַל טַעַם וְעַל רֵיחַ.

הַזֶּה שֶׁאוֹמֵר שֶׁחַם וְשֶׁזֶּה מְעַצְבֵּן,
הַהוּא שֶׁאוֹמֵר שֶׁחַם וְזֶה גּוֹרֵם לוֹ לְקַמְבֵּן,
הַהִיא שֶׁמֵּצִיקָה שֶׁיְּכַבּוּ אֶת הַמַּזְגָן כִּי הִיא לֹא בֵּן,
הַזֹּאת שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁחַם וְהִיא עוֹמֶדֶת לְהִתְאַבֵּן –
גַּם אֵלֶּה, כֻּלָּם פְרָאיֶרים שֶׁל הַשִּׂיחַ הֶעָקָר,
הַשִּׂיחַ הַכּוֹזֵב, הַמְיֻבָּשׁ, הַקַּר,
הָאוֹמֵר חַם חַם חַם, בְּמֵצַח נָחוּשׁ וּמַזִּיעַ וּבוֹטֵחַ,
בִּמְקוֹם לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת: לוֹהֵט, שׂוֹרֵף, רוֹתֵחַ.


יום שישי, 13 באוגוסט 2010

מסתנן: עם אדריאן פן-דיס על אירופה והזרים

אפשר להיות סופר אירופי מוכר, לפעול בעד זכויות האדם ונגד האפרטהייד, לזעוק את זעקתם של המהגרים האפריקנים והאסייתים – ועדיין, הפלא ופלא, להבין את חששותיו של המערב, לזעום על הג'יהאד ואפילו לחבב את ישראל. אדריאן פן-דיס מעבר לקווים

צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ט באב תש"ע, 30.7.2010


אדריאן פן-דיס בפריז. צילום: טסה פוסטהומה דה-בר

יום ראשון, 8 באוגוסט 2010

רגע דל: פסטיבל הכלייזמרים

פסטיבל הכלייזמרים בצפת יתחיל מחרתיים. מומלץ לכל אוהבי הפופ. אבל אם אתם מתכננים לבוא לשם ולזכות בהתעלות הנפש, תצטרכו לחפש מחט בערמות השחת. אל תגידו שלא הזהרתי. את הטור שלהלן כתבתי לאחר שהצצתי ונפגעתי - בפסטיבל לפני ארבע שנים, דקה וחצי לפני מלחמת לבנון השנייה. הוא הופיע ב'מקור ראשון' בי"ח בתמוז תשס"ו, 14.7.2006.

רגע דל

שִׁבְעַת הָרְקִיעִים – מַסָּךְ שֶׁל פְּלַזְמָה.
זוֹ צְפַת בַּלַּיְלָה. פֶסְטִיבַל הַכְּלֵזְמֶר.

הָרַמְקוֹלִים, חֻמְרָה מִבֵּית שַׁמַּאי הִיא,
קוֹרְעִים בַּווֹלְיוּם שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.

וְהַתָּפֵל וְהַפּוֹפִּיסְטִי נֶטוֹ
עוֹלִים מִיְּעָרוֹת שֶׁל קְלָרִינֶטוֹת.

צְלִילֵי עַלְמָא דְּשִׁקְרָא. הֶבֶל חַם בָּם.
הַשְּׁמָאלְץ הִשְׁטִיחַ אֶת הַיַּבַּבַּמְבָּם.

בָּרַחְתִּי אֶל הָאוֹטוֹ. נַחֲשׁוּ מָה
מָצָאתִי בַּבָּגָאז'? אֶת הַנְּשׁוּמָה.

בַּיּוֹם, בְּלִי פֶסְטִיבָל, בִּצְפַת יִהְיוּ לִי
גַּם מִסְתּוֹרִין וְגַם מִסְתּוֹר מִיּוּלִי.


יום שישי, 30 ביולי 2010

סבאים בני מאה: יום הולדת משותף לסבא מצד האב ולסבא מצד הלב

הם נולדו בפולין בהפרש של יומיים והקדישו את חייהם לתקומת ישראל בארצו. אחד היה חקלאי וקצת משורר, אחד היה משורר וכמעט חקלאי, ושניהם היו אופטימיים חסרי תקנה. צור ארליך חוגג יום הולדת מאה לשני אנשים שעיצבו את זהותו – סבא אברהם ונתן אלתרמן
מאת צור ארליך.
פורסם במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בה' באב תש"ע, 16.7.2010, בכותרת "סב לאין קץ".

יום חמישי, 22 ביולי 2010

החומה: תרגומים משירי פינק פלויד

ב-2 ביולי 2005 נערך מופע איחוד חד-פעמי של 'פינק פלויד'. לטור השירי שלי בעיתון מקור ראשון, שהופיע ערב המופע (בכ"ד בסיון תשס"ה, 1.7.2005), ,תרגמתי קטעים מתוך שיריהם. ציינתי שם שכל קישור לאירועי התקופה בישראל הוא על אחריות הקוראים.

יום שישי, 16 ביולי 2010

הרצל אומר: עם יו"ר אם תרצו רונן שובל

מאת צור ארליך
הופיע ב'דיוקן', מוסף 'מקור ראשון', בי"ג בתמוז תש"ע, 25.6.2010

רונן שובל מכוון גבוה. הוא מאמין שהוא וחבריו יוכרו, במבט לאחור, כמחולליה של המהפכה הציונית השנייה. גם התנועה שייסד, 'אם תרצו', הולכת בגדולות. היא מטיחה את ראשה בקירות האימתניים ביותר בישראל, אלו המחזיקים במונופול על החוכמה, על המחשבה ועל זכות הביטוי. והקירות מתחילים להיסדק.

הרדמה מלאה: על עייפות רופאים מתמחים

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ' בתמוז תש"ע, 2.7.2010

בשעות הקטנות באה העייפות הגדולה. לפנות בוקר, כשאתה על הרגליים עוד מהבוקר הקודם, לא פשוט להיות רופא מתמחה בתורנות בבית חולים. וגם להיות חולה לא כל כך טוב. אם פנית לבית חולים ישראלי בשעות הלילה המאוחרות או בשעות הבוקר המוקדמות, דע לך שגם הרופא המטפל בך, זה שגורלך בידיו, חולה. חולה במחלת העייפות הקשה.

יום חמישי, 8 ביולי 2010

זִמרת ארליך: תווים ראשונים

בתנו השלישית נולדה ביום שלישי זה, בשעה שלוש בבוקר, במשקל, בטח התכוונתם לשאול, שלושה קילוגרמים.

זמרת ביום הולדתה, כ"ד בתמוז תש"ע

יום שישי, 2 ביולי 2010

נשארים: על היישובים שמעבר לקווי 47'

מאת צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון', במוסף החודשי 'עמדה', גיליון תמוז תש"ע (הופיע בכ"ט בסיוון תש"ע, 11.6.2010), שעסק בשאלת הישארות יהודים ביהודה ושומרון במקרה של נסיגה עתידית. כתבה זו ביקשה לתת זווית היסטורית.

עשרת אלפים תושבים יהודים ב-32 יישובים בארץ ישראל מצאו עצמם במוצאי שבת, י"ז בכסלו תש"ח, כ"ט בנובמבר 1947, מתגוררים בשטח המיועד למדינה הערבית. תושבי הגליל המערבי, הרי ירושלים, השפלה הפנימית ומישור החוף הדרומי. עקרונית, לא הייתה להם סיבה מיוחדת לדאגה. תוכנית החלוקה של ועדת אונסקו"פ הניחה שבין שתי המדינות החדשות, ישראל והמדינה הערבית, ישררו יחסי רעות, ואף הציעה שמטבע אחד ישמש את שתיהן – ובהתאם לכך קבעה שיהודי המתגורר בשטח המדינה הערבית יוכל להיות אזרח המדינה היהודית, ולהפך.

איומי האלימות מצד הערבים לא הותירו מקום לאשליות רבות. כמעט לכולם היה ברור שגם אם חזון שתי המדינות יתגלה יום אחד כבנו המצליח של חזון 'וגר זאב עם כבש', ההתחלה תהיה קשה. ובכל זאת, לרובם המכריע של המתיישבים באזורים שמעבר לקווים, מחניתה בצפון עד בית-הערבה במזרח ועד כפר-דרום, וגם למוסדות המדינה שבדרך, היה ברור: נשארים.

יום שבת, 26 ביוני 2010

רמזים דיפלומטיים מאירופה: תמליל של מערכון משובח מבית לאטמה


בתוכנית 'הנקודה היהודית' בקול ישראל, בשבוע שעבר, שאל המגיש בני טייטלבוים את מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר לדעתו על הקריאה הציבורית להפוך את 'מהדורת השבט' של אתר לאטמה לתוכנית הסאטירה של ערוץ 1. שקלאר הפתיע ואמר שמזה זמן מתנהלים מגעים בנושא.

השיחה לבשה גוון מביך מעט לאחר ששקלאר אמר שהמהדורה תצטרך לעבור התאמות לפורמט טלוויזיוני, ורמז לבעייתיות של תוכנית שמקורה בגוף בעל אוריינטציה מסוימת. טייטלבוים הזכיר שגם תוכניות סאטירה אחרות, ובהן 'החמישייה הקאמרית' של הערוץ הראשון, באו מבתי יוצר בעלי אוריינטציה ברורה, רק הפוכה. שקלאר התחמק מתשובה ובמקום לענות נזף בטייטלבוים, הכפוף לו, על שאינו מקשיב לו, שהרי הוא כבר אמר שמתנהלים מגעים להעלות את לאטמה. ניכר היה ששני המשוחחים מסכימים שהגיע הזמן שגם סאטירה פרו-ישראלית תוצג בטלוויזיה, אך ניכר גם ההבדל בין שקלאר הפוחד מהשמאלנים שיתפסו אותו במילה לבין טייטלבוים המחויב להעלאה אמיצה של השאלות הקשות.

כמדי שבוע, הציגה לאטמה מהדורה משובחת גם בשבוע האחרון. במרכזה הופעה של "שלושת הטרורים". על משקל שלושת הטנורים עולים לבמת האופרה אסד, אחמדינז'אד וארדואן ומבצעים את "פוניקולי פוניקולה" במילים חלופיות, בשבחי הטרור וטיפשו העולם. באנגלית, עם כיתוביות עבריות מחורזות גם כן. מבריק, מצחיק, בן חדש במשפחה של 'אנחנו מרמים את העולם'. אחריה, לצד הידיעות הקצרות העוקצניות, בא מערכון אולפן משובח. טל גלעד, תסריטאי מהדורת השבט (לצד יהודה ספרא), שלח לי באדיבותו את התמליל שלו.

רונית (מגישת המהדורה): פולין הודיעה כי תסגיר בקרוב לגרמניה את הישראלי החשוד בהשגת דרכון מזויף לאחד ממחסלי אל-מבחוח. כמו כן אירלנד מגרשת דיפלומט ישראלי כצעד מחאה על כך שהמחסלים השתמשו גם בדרכון אירי. לאן עוד תידרדר ההסתבכות בפרשה זו? שלום לכתבנו לענייני דמורליזציה, צר-לי שמש.
שמש: שלום.
רונית: צר-לי, עם כמה מדינות עוד נסתבך? למה הכנסנו את עצמנו לבוץ הזה?
שמש: אני לא יודע, רונית, אבל מה שכן – קיבלתי עכשיו ידיעה בענין זה, גילוי מפתיע שלא היה ידוע קודם לכן לאיש בעולם.
רונית: מה?
שמש: אל-מבחוח היה מחבל.
רונית: באמת??
שמש: כן כן. מחבל, רוצח, פושע. בן אדם שהיה מעורב בהרבה פיגועי טרור.
אלחנן (המגיש הנוסף): אז אם הוא מחבל, למה הוא היה במלון בדובאי ולא במערה בפקיסטן?
שמש: או. כאן יש לנו עוד תגלית מעניינת. בדובאי – הם ערבים.
רונית: ערבים??
אלחנן: הם יודעים על זה?
שמש: כן, כן, הם יודעים. ועוד תגלית מעניינת –הערבים לא אוהבים יהודים.
רונית: די! אני לא מאמינה!
שמש: ומסתבר שבמדינות ערב נותנים למחבלים שרוצחים יהודים להסתובב באופן חופשי, כי מבחינתם זה בסדר.
אלחנן: רגע, אבל אם האיש הזה הוא מחבל ורוצח, למה האירופים כועסים שהמוסד כנראה חיסל אותו?
שמש: אז זהו, שגם אני שאלתי את עצמי  אותה שאלה. פניתי לנשיאות הפרלמנט האירופי ו – (מוציא ניירות) אני אקריא לך את מה שהם ענו לי, זה קצת מעורפל – (קורא מהדף) "לא אכפת לנו שהורגים ישראלים, כי הישראלים חארות. אבל לישראלים אסור להרוג מחבלים ערבים, מאותה סיבה – שהישראלים חארות והלוואי שיתפוצצו כולם."
רונית: (לא באירוניה) למה הם הולכים סחור-סחור? הם לא יכולים לתת תשובה קצת יותר ברורה?
שמש: (לא באירוניה) ככה זה בדיפלומטיה, הם מעדיפים להגיד את הדברים במרומז בלבד.
אלחנן: אני קצת מרגיש מרוח התשובה, שאולי יש להם איזו דעה קדומה נגד ישראל.
רונית: למה?
אלחנן: לא יודע, משהו בניסוח. אולי זו סתם תחושה.
שמש: האמת, גם לי היה איזה חשד עמום, והפניתי אליהם את השאלה הזו. הם ענו ככה... רגע, איפה הנייר... (קורא מהדף) "כן, אנחנו שונאים ישראלים ויהודים בכלל, כי יש להם יותר מדי כסף וגם אף ארוך. מהערבים אנחנו מפחדים, כי הם חומים ועצבניים. לכן אנחנו דופקים את הישראלים, אבל את הערבים לא."
רונית: איך אפשר להבין מזה משהו?
שמש: הם תמיד מעורפלים.
רונית: אם אני מצליחה לקרוא בין השורות, הם רומזים שהם חשו אי נעימות משימוש בדרכונים שלהם בתקופה רגישה מבחינה פוליטית-כלכלית?
שמש: בדיוק מה שגם אני חשבתי. שאלתי אותם, אז הם אמרו ככה... (מחפש בניירות) הנה זה – "לא מעניין אותנו הדרכונים. אנחנו סתם לא סובלים אתכם ולא רוצים שתצליחו לחסל מחבלים או שתצליחו במשהו בכלל, אבל אנחנו כן רוצים שהערבים יהרגו אתכם. ועכשיו תפסיק להטריד אותנו, יהודי נודניק."
רונית: זה מה שאני אומרת תמיד – הם ידידים נאמנים שלנו, ורק חשים אי נוחות מסויימת ממדיניות הממשלה.
אלחנן: צר-לי, אולי נפנה אליהם שאלה פשוטה – למה מטריד אותם זיוף הדרכונים, ולא זה שמחבלים-רוצחים מסתובבים חופשי ומקבלים יחס של אח"מים?
שמש: אי אפשר לשאול אותם דבר כזה.
אלחנן: למה?
שמש: זה לא דיפלומטי.

כל הזכויות למערכון שמורות לאתר לאטמה.

יום שישי, 25 ביוני 2010

מוחקת עצמי מצד לצד: עם רנה לי על כתיבה עברית באמריקה

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ט בסיוון תש"ע, 11.6.2010.

רק קרוב לסוף היא מסירה את משקפי השמש הגדולים שסככו עליה שעה ארוכה בבית הקפה הירושלמי המוצל, ושולפת את זוג העיניים שלה, שתי פיסות צלולות של שמֵי צהריים ישראליים. "שתי איגרות אוויר תכלכלות", כאמור בעניין אחר באחד משיריה האחרונים; שתי איגרות אוויר תכלכלות ששלחו אלינו, דרך כל העשורים שעברו בינתיים, הפנים הצעירות, הנאות להפליא, המתנוססות על גב ספרה הישן 'מסע אל רגע החסד'. כאלה הן עינינו: הן צולחות רעננות את כל שנותינו, "שבע השנים הטובות, ושבע השנים הרעות, וכל שאר השנים שהן ככה-ככה, ואותן שהן יותר ככה מאשר ככה", כלשונו של עוד אחד משיריה החדשים. ו"בלילה בלילה על מיטתי, בחשכת הגיגים על מיתתי" הן מקבלות גימ"לים, פטור מחרדת הכיליון, ולבדן ישנות שנת יופי. עכשיו הן נשלפות. שתיהן. רִנה לי, בת 78, מישירה מבט.


זה קורה כשאני אומר לה שהרבה מקוראינו יגידו לה בלבם: עם כל הכבוד לשירייך, ועם כל הכבוד למחקרייך הספרותיים על עגנון והזז, ועם כל היקר לביקורייך הרבים בישראל – ירדת מהארץ עם בעלך לפני ארבעה עשורים ואת מתגוררת בניו-יורק, ולזה קשה לנו להתייחס בסלחנות; מה יש לך לומר להגנתך?

"אני לא צריכה להצטדק על משהו", היא משיבה. "בעבודתי בארצות הברית, בהוראת הספרות העברית והלשון העברית באוניברסיטה העירונית של ניו-יורק, אני חושבת שעשיתי לא מעט למען הארץ ולמען העברית. יש הרבה תלמידים שחיבבתי עליהם את השפה, את הספרות, אולי אפילו השפעתי עליהם שיחשבו לבוא לארץ, כך שאני לא חושבת שמבחינה זו עשיתי פחות מאיזו אישה שיושבת פה בבתי קפה אבל גרה כאן. שירתי בצבא שנתיים, בעלי לחם במלחמת השחרור, נאלצנו לנסוע בגלל התנהגות לא כל כך יפה של חברה ישראלית שהותירה אותו מחוסר עבודה. נכון, יכולתי לחזור ארצה קודם, ולא עשיתי זאת. אני חוזרת לשיעורין, וזו בעיה, אבל בעיה שלי, הפסד שלי.

"אם אני צריכה להיענש, אז נענשתי בנושא הנכדים שיש לנו בארצות הברית. לא מצחיק. הם נהדרים, והם אוהבים אותנו ואנחנו אוהבים אותם, אבל באיזשהו מקום קורט הזרות שהם חשים כלפי הסבא והסבתא האלה, שאין להם בדיוק המבטא הנכון ובדיוק העולם שלהם – זה כואב מאוד. זה לא פשוט לעקור. אבל אני לא חושבת שעקרתי. אני חיה על אדמת העברית. אני מבינה גם את הביקורת. ואני מרגישה ענווה עמוקה בפני חברים שלי בארץ שילדיהם בצבא".

"לְפֶתַח כִּיסי כחטאת רובץ הדרכון", כתבה ד"ר רנה לי במחזור שיריה 'שירי ערער'. "מעמיד פני תם,/ כמו לא יידע כמה שהוא מוכתם". הוא מוכתם מרוב שהוא מוחתם, היא רומזת בלשון הכפָלים המאפיינת את שירתה, ודרכון, כנראה, הוא במקרים כאלה גם דרקון. וגם, בשיר 'ספר חיי', על חיי משוררת עברייה בגולה-מרצון: "בניו-יורק רבּתי,/ כאיזה טקסט עברי הווה ומתהווה,/ אני מושכת תו אל תו/ תיבה אל תיבה גוררת/ ותמיד במרוצה בכיוון ההפוך/ משאר המון-אדם/ השועטים עָטים מנגד (...) ספר-חיי הולך ונכתב/ מימין לשמאל ומשמאל לימין –/ אך פעמים יכֵּני פחד/ שבלי דעת, אט אט,/ הוא מוחק עצמו מצד אל צד/ ומשני הקצוות גם יחד".

- את חושבת שהחמצת הזדמנות להיות משוררת מרכזית מפני שאת אינך פה?

"אני לא יודעת. גם כשעוד גרתי פה לא הייתי נדחפנית, ולא שייכת לשום סיעה, ולא שיחקתי את המשחק של שמור לי ואשמור לך. לכן אני לא יכולה לומר מה היה לו נשארתי בארץ. כשאתה בוחר באפשרות אחת בחיים, האפשרויות האחרות יוצאות מהמשחק. אני מניחה שהיה יותר טוב לו נשארתי כאן מבחינת שמירה על קשר עם העברית החיה. זה כן".

- השירים שלך באנגלית באמת מוחקים את השירים בעברית, ולהפך, כמו שכתבת בשיר?

"החשש הזה נוגע יותר לחיים מאשר לשירים. את הנטייה שלי למשחק בשפה ולהשתעשעות במכמניה תראה גם בשיריי באנגלית. אבל בעברית אני יכולה ללכת למקורות העמוקים יותר, ושם לא. אני לא יכולה לומר באנגלית כל דבר שאני רוצה לומר בעברית, אבל אני יכולה למצוא לו צורה אחרת".


 רנה לי


מבחר מקיף מששת קובצי השירה העבריים של רנה לי, בתוספת שירים חדשים, הופיע עכשיו בהוצאת כרמל, בכותרת "...והים אנה ילך?". מהכותרת אפשר ללמוד הרבה על אופי שירתה. הנדיבות המופלגת בסימני הפיסוק ההבעתיים אופיינית למובָנות המופגנת של השירים: שפע סימני שאלה והסברים בגוף השיר, קצת יותר מדי. מי שמבקש שירה מהורהרת וגבוהה, אבל כזו שלא תשאיר אותו מבולבל ומפולבל, יכלך לו אצל רנה לי.

ועם זה, המילים "והים אנה ילך?" הן גם המשך מרומז לפסוק "כל הנחלים הולכים אל הים" – וגם זה אופייני: מתחת כל אבן שאתה הופך בשירים הפשוטים כביכול האלה, אתה מגלה מעיין, מקור קדום שהיא משלחת לכיוון חדש. כשמצטרף לכך משחק צלילים, החגיגה שלמה. אם אפשר לקרוא חגיגה לפתיחת השיר 'קינה לשאול': "בְּכֶינָה בָּנוֹת בְּכֶינָה/ אַל תִּשְׁאַלְנָה עוֹד לְשָׁאוּל –/ קָשָׁה כִּשְׁאוֹל קִינָה". לא מסובך, אבל בהחלט מומלץ להכיר קודם את קינת דוד ואת הפסוק "קשה כשאול קנאה", ולהצטייד באוזניים מחודדות.

לי הוא קיצור של ליפשיץ, שם נעוריה, שנולד לצורך חתימה על שיריה הראשונים. רשמית קוראים לה רינה קופמן, כשם משפחתו של בעלה אבשלום. היא בת ארבע יבשות: נולדה בפולין, גדלה בארץ, שהתה כמה שנים בניגריה ובקניה, ולבסוף התמקמה בארצות הברית, שם גם פנתה לראשונה ללימודי ספרות עברית.

השליטה המלאה ששיריה מפגינים בכל אוקטבות הפסנתר של המקורות היהודיים – לא רק התנ"ך אלא גם משנה, תלמוד ותפילה – מרמזת נכון לרקע האישי שלה: "גדלתי במשפחה מאוד מאוד יהודית. אמי לוטה הייתה שומרת מצוות. אבא היה בשלב מסוים בחייו דתי. אחר כך היה, במקום זה, צמחוני מאוד. עד שבא למסקנה שהצמחונות עשתה אותו שונא אדם, כי הוא הסתכל מלמעלה על כל אוכלי הבשר, אבל, כל הזמן, דתי או לא, הוא היה יהודי עד לשד עצמותיו. למד בקביעות גמרא, היה שומר את החגים, צם כמו אני לא יודעת מה".

- הצמחונות של אביך הובילה אותך לכתוב את 'עגנון והצמחונות'?

"לא. זה התחיל מהזמנה לכנס בהיברו יוניון קולג' על הקשר בין יצירתו של סופר לקורות חייו. אף פעם לא עסקתי בזה, כי תמיד, כמנהג החוקרים בני דורי, התייחסתי ליצירה עצמה. מה שנתן לי את הרעיון היה הסיפור 'כיסוי הדם' של עגנון, היצירה שבה הוא מדבר על השואה באופן החשוף ביותר, המתרחשת בחלקה במשחטה. כאן הזדקר לעיניי הקשר בין חיו לבין מה שמתבטא ביצירתו, שכן הוא היה צמחוני והרבה להתבטא בנושא הזה. מכאן התחלתי מחקר, שחשבתי שיהיה קטן, אבל הוא הלך והסתעף ונמשך לי עשר שנים".

- כי את מטפלת שם באשכול של דברים שמתקשרים לטעמך לצמחונות. ריסון באכילה לעומת זלילה, הרב קוק, מה שקראת לו 'צמחונות תורנית', תפיסת הגאולה אצל עגנון, היחס לבעלי חיים.

"נכון. כי ברגע שהתחלתי ללמוד את זה, דבר הוביל לדבר: נחשפתי להשפעה הרבה של הרב קוק, בעל 'חזון הצמחונות והשלום', על עגנון, לדרכו המיוחדת של עגנון בצמחונות, למעמד המיוחד של בעלי החיים בסיפורי עגנון, לקישור הסמוי שהוא עושה ב'שירה' בין אכילת בשר ותאוות בשרים, ועוד ועוד".

- ולחייך שלך הצמחונות קשורה?

"כשעבדתי על המחקר הזה, זה כמעט קרה. כי כשנחשפתי לחומרים, לתיאורים הספרותיים של השחיטה, התחלתי לקבל בחילה מזה. אבל יש לי מגבלות בריאות די רבות בנושא האוכל, ואם הייתי מוסיפה את המגבלה הזו זה היה עושה את חיי קשים ביותר. אז הכרחתי את עצמי לא להפוך לצמחונית. כך שאם יש לי זיקה ביוגרפית לצמחונות, זה רק דרך אבא.

"אבי היה מורה דגול. ישראל ליפשיץ. הוא לימד אותי מתמטיקה ופיזיקה בגימנסיה הרצליה. הוא היה רגיש לכבודם של מורים אחרים; אם היה רואה ביומן הכיתה שמישהו הסתלק מהשיעור שלפני השיעור שלו, נגיד שיעור ציור, הוא היה אומר – לא היית בשיעור ציור? לא תהיה גם במתמטיקה. פעם הוא ראה שלא הייתי בשיעור הקודם, הראשון. זה היה שיעור של מורה שלא הכניס מאחרים. אבא שלי אמר, 'ליפשיץ?! לא היית בשיעור הקודם!'. עניתי לו, אבא שלי לא העיר אותי בזמן. הוא כל כך צחק, לא היה יכול להמשיך את השיעור. שלוש שנים למדתי את המקצועות הריאליים עם אבי, ומבחינה מסוימת הוא היה יותר ספרותי מהמורה לספרות".

- בואי נלך להתחלה.

"נולדתי בפולין, בביאליסטוק. אבי היה ליטאי, אמי מגליציה. אתה יודע מה זה נישואים בין ליטוואק לגליציאנר? משהו סוער מאוד. בת שלוש, ב-1935, הביאו אותי ארצה. הוריי ידעו עברית עוד שם, אבל פה קשקשתי בפולנית בלי סוף. גדלתי בתל-אביב. שני הוריי היו מורים, והיה להם קשה למצוא עבודה. אמא שלי הייתה מורתי בכיתות א-ב בבית ספר 'עתיד', בית ספר באלנבי על יד שדרות רוטשילד שלא היה לו לא עתיד ולא עבר. משם הלכתי אחרי אבי, לאן שהוא לימד. הוא לימד כמה שנים בבית ספר של הייקים. למדתי שם כיתה ד', שהייתה הגרועה בכיתות שלי. אחר כך אבא התקבל להורות בגימנסיה הרצליה ולקח אותי איתו, ושם למדתי מה' עד הסוף.

בצבא הייתה בעתודה האקדמית; היא הגיעה לשירות עם תואר שני במשפטים, ושירתה כסגנית של מאיר שמגר שהיה קצין ייעוץ וחקיקה. תקופה עמוסה של מעבָר לחוק השיפוט הצבאי, אבל היה גם מעניין; עשינו פעם משפט מבוים לצורכי חינוך. הייתה בתקופה ההיא תופעה של מכות אלימות לטוראים, ועשינו משפט על פי הספר 'זעקת הקרב' של לאון יוריס. חיים טופול מלהקת הנח"ל גילם את אחד הנאשמים. הוא נורא הצחיק, אי אפשר היה לחקור אותו. הייתי השופטת, וזיכיתי את הנאשמים בכמה פרטים, כי אמרתי שבצבא יש הרבה דברים לא נורמליים, גיוס בנות למשל, אז האלימות היא פרי של מציאות לא נורמלית. טוב, זה לא היה מאורע חשוב בקריירה הספרותית שלי".

- הקריירה הספרותית הזו החלה כשנעשית משוררת?

"כן, עוד כשהייתי פצפונית ממש. הספר הראשון הופיע ב-60', כשהייתי בת 28, אבל עוד בתיכון פרסמתי שירים בעיתון 'במעלה'. עוד בתיכון. כך שהמעבר מעולם המשפט לעיסוק בספרות לא היה חד. פשוט אבא שלי היה יהודי מודרני מעשי, והוא אמר שהוא רוצה שלבת היחידה שלו יהיה מקצוע, ולכתוב שירים זה לא מקצוע – אז תלמדי משהו שתוכלי להתפרנס ממנו, ותכתבי שירים בלילה. למה בחרתי משפטים? כי רפואה לא היה בשבילי, הרי אפילו מתיאורים ספרותיים של דם אני כל כך נבהלת, גם מדעי הטבע לא, ואילו בתלמוד ¬– פעם זה היה מקצוע משמעותי גם בחינוך הממלכתי – הייתי חזקה, אז חשבתי שאולי זה מתאים. התקופה באוניברסיטה בירושלים הייתה נהדרת".

היא נישאה לאבשלום, מהנדס בניין. מדינת ישראל הייתה נשואה אז נישואים קצרים לאפריקה המתעוררת, ושלחה אליה מדריכים ומהנדסים לרוב, וכך קרה שהמשפטנית המשוררת יצאה בעקבות בעלה המהנדס לניגריה הנבנית. החוויה האפריקנית התחילה כבר בשדה התעופה. "כשנחתנו, בעלי לא היה לקבל אותי ואת בננו הבכור התינוק. ראיתי מבטי רחמים של אנשים מסביב. איכשהו מצאתי מישהו מהחברה שיוביל אותי לבית שלנו. שם התברר שהמברק על בואי הגיע שבוע אחריי. על התקופה שלנו בניגריה כתבתי ספר, 'אויבּו אויבּו'; פירוש המילה בשפה המקומית הוא 'מקולף'; כך כינו שם אנשים לבנים.

"בניגריה ילדתי את בני השני. לידה בתנאים די נוחים. הבעיה שם הייתה הקדחת. היה צריך לקחת תרופה יום יום. והילדים לפעמים לא בלעו אותה, אז הם קדחו. כמעט חזרתי כי הגדול היה מאוד חולה. אבל מעבר לזה היה נוח; הייתה שם קהילה ישראלית די גדולה, ואני לימדתי את הילדים שהיו בגימנסיה".

הם שבו לישראל לארבע שנים. "התחלנו להתבסס פה, ולבעלי היו המון הבטחות לעבודות, והכול נראה ורוד, ואז בא המיתון של 66' והרס את כל התקוות. בנקודה הזו חברת בת של מקורות הציעה לו לצאת לקניה, לבנות דרכים להובלת עלי תה מהמטעים לבית החרושת. באותו זמן כבר היה לנו תיק בשגרירות האמריקנית, כי בעלי תמיד חמד את הרעיון לעבוד באמריקה, ואילו אני מאוד לא רציתי; הייתי חולמת חלומות מבהילים על מדרגות נעות מגורדי שחקים אל התהום. לכן שמחתי מאוד על ההזדמנות של קֶניה, שזו עבודה מטעם חברה ישראלית.

"נסענו לקניה, וזה היה המקום הכי קרוב לגן עדן שהייתי בו בחיי. אחוזה גדולה, איילות בדרך, סנאים, אוויר נהדר, הר קניה בחלון. זו הייתה בשבילי התעוררות בלתי רגילה. אבל נוצר מתח אישי בין בעלי למנהל חדש שהגיע לשם, ונאלצנו לשבור את החוזה באמצע. לא היה לאן לחזור, כי הדירה הייתה מושכרת, היה אמצע שנת הלימודים, עבודה לא הייתה – ונסענו לאמריקה. חשבתי שניסע לשנתיים, ובינתיים חלפו ארבעים וכמה שנים. כמו הבדיחה על האיש שאמרו לו לשבת ואמר אני לא רוצה, בפעם האחרונה שאמרו לי לשבת ישבתי בבית סוהר 18 שנה.

"אז אני לא אגיד שאני מתחרטת על הכול. הרי לו באמת רציתי יכולתי אלף פעמים לחזור. אלא שאיכשהו נהייתי מעורבת בחיים שם. למדתי, הילדים גדלו והתחתנו שם, וכשאתה מגיע לחשוב אתה כבר שם. איפה אני מרגישה יותר בבית? אני חושבת שבתל-אביב. יש לי שירים שמבטאים את זה. וזה אמיתי, לא התחזות. בייחוד למי שהשפה כל כך חשובה לו".

- עד שפרשת לגמלאות לימדת ספרות עברית באוניברסיטה העירונית של ניו-יורק. מיהם הסטודנטים שבאים היום ללמוד ספרות עברית באמריקה? יהודים?

"תלוי. היו לי קורסים שהספרות העברית נקראת בהם בתרגום אנגלי, ואליהם באו גם הרבה סטודנטים לא יהודים. אבל הקורסים של קריאה בספרות עברית במקור – היה לי קורס על עגנון, וקורס על ביאליק, ועוד, וגם קורסים בלשון עברית – בהם רוב התלמידים היו כנראה יהודים".

- יש לך חברים דוברי עברית שם?

"כמעט ולא, מאז סגירת 'ההסתדרות העברית', הארגון שפעל בארצות הברית לקידום התרבות בשפה העברית. היום, הצד החברתי העברי קיים בשבילי כמעט רק בביקורים בארץ. בשבילי הארץ היא קודם כול אנשים. כשבאתי לאמריקה היה עיתון 'הדואר', ביטאון ההסתדרות העברית של אמריקה. אני לא יודעת אם רבים קראו אותו, אבל רבים חתמו עליו. היה גרעין של שוחרי עברית. 'הדואר' היה שבועון, אחר כך דו-שבועון, אחר כך ירחון, אתה מכיר איך דברים מזדלזלים. לפני כמה שנים הוא שבק חיים. הייתי חברת המערכת, ובכל הישיבות דיברו על התקציב, כמה שאין. לַכול יש תקציב ליהודי אמריקה, אבל לא לעברית. כל כך התאכזבתי".

התרבות העברית שגשגה בארצות הברית בראשית המאה הקודמת, ולרגע היסטורי אחד ניו-יורק הייתה מרכז של ספרות עברית. פרופ' נורית גוברין בוחנת את סיפורו של המרכז הזה במאמר המופיע בספרה 'כתיבת הארץ'. עד שנות העשרים המוקדמות, היא כותבת, נראה המרכז האמריקני כיורשו של זה שבמזרח אירופה, וכגדול יותר מהמרכז הספרותי שהתפתח בארץ ישראל. אלא שארצות הברית התגלתה במהירות כלא יותר ממקום גלותן האחרון, המידלדל כקודמיו, של הספרות העברית והלשון העברית, וארץ ישראל נעשתה הזירה המרכזית היחידה שלהן. היוצרים התמעטו, שכן הדור הראשון של סופרי העברית בארצות הברית לא הצליח להעביר את האנרגיות לבאים אחריו. וגם קהלם התכרסם, שכן הלשון העברית נותרה במעמד של לשון-ספרות לכל היותר, ובדרך כלל לשון לענייני קודש בלבד.

גם כשהמרכז היה בשיאו, כותבת גוברין, הוא פעל בתוך סביבה שהלשון העברית אינה מדוברת בה, ודינה של העברית שלו נחרץ להיות קפואה ומיושנת. זה הפך אפילו לאידיאולוגיה: "שירתם של המודרניסטים בארץ ישראל", היא כותבת, עוררה "את התנגדותם של המשמרים בארצות הברית, שראו את עצמם כשומרים על טהרת הלשון וספרותה, ואילו את חבריהם בארץ ישראל כמחלליה". מנגד, סופרים ארצישראלים מצאו עצמם מפצירים בסופרי אמריקה להתנער מסיפורי העיירה המזרח-אירופית ומהשירים הרומנטיים המסורתיים שהם הוסיפו לכתוב, ולהתחיל לכתוב על נושאים אמריקניים. הקריאה אכן הניבה פירות, בדמות פואמות מחיי האינדיאנים והכושים, למשל. אולם לא היה לזה המשך. כמה מהבולטים במשוררים העברים בארצות הברית, כגון שמעון הלקין, ראובן אבינעם, ישראל אפרת ואברהם רגלסון, עלו ארצה. כיום, סופרים הכותבים עברית בארצות הברית הם ברובם המכריע ישראלים, הפועלים בתוך ההקשר הספרותי הישראלי וספריהם נדפסים בארץ.

"את הלקין הכרתי בארץ", מספרת לי רנה לי. "גם את ראובן אבינעם, שעלה ארצה ועבד עם אבא שלי. הוא שכל כאן את בנו נעם במלחמת העצמאות, ובנו השני היה איתי בכיתה אחת – ועכשיו גם הוא איננו. בכל פעם שאני באה ארצה חסרים עוד. זה קשה. זו תקופת החיים שהגעתי אליה. החיים מאוד מצטמצמים. יש לי ידידים שכבר לא מתפקדים. יש לי ידידה שהיא כמו אחות לי, והיא צמח. אפשר להשתגע. זה כואב".

אכן, כמו לעובדַת חייה בחו"ל, גם אל ההזדקנות היא מישירה מבט. היא כותבת כמה שירים על זוג קשישים, ש"מכל מקום נחלו על המוות ניצחון אחד: כבר לא יוכל לקחתם צעירים". ובהמשך: "זה לא שהזִקנה קפצה עליהם,/ כפי שאומרים;/ הן הזִקנה זקֵנה מכדי לקפוץ./ אדרבה, אט אט פסעה/ כבוססת בבוץ, ברגליים נפוחות/ ובנעליים אורתופדיות שטוחות". בשיר אחר, 'על קֹצֶר: מעין דיוקן עצמי', היא כותבת כי "על קוצר ידי עכשיו נוסף גם קוצר נשימה", ואומרת עוד – "אני אישה גבוהה/ (אף כי שיעור קומתה שנוי במחלוקת)". השיר שאחריו מספר בגוף שלישי על "אישה גבוהה", כנראה אותה אישה גבוהה מהשיר הקודם, שסוקרת את גופה השוקע, למשל את לבה "שיָדע לשעוט משמחה,/ שר וצחק ובכה,/ כשהגיש את עצמו למנחה –/ טרם נִדְחָה".

"האנרגיה שלי היום כבר לא חסרת גבולות כמו שהייתה", היא אומרת, "אז אני משתדלת להתמקד בכמה פרויקטים. אני זוממת ספר שירה באנגלית. אני גם עובדת על ספר על החיים בקניה, כמו 'אויבּו אויבו' שכתבתי על ניגריה אבל אחר. קראתי לו 'אתמול היום ומחר'; שזה שם של שיח שהיה לנו בגינה בקניה, שהפרחים שלו משנים את צבעם – תחילה לבנים, אחר כך סגלגלים-כחלחלים, ולבסוף סגול כהה – ובכל נקודת זמן פורחים בו פרחים בשלושת הצבעים. בלשון השוק היו קוראים לזה יסטרדיי-טודיי-טומורו. כשאתה מריח את השיח הזה כל הריחות נשאבים ביחד. היו שם גם חוויות מסוג אחר כמובן".

- בשירים שלך אי אפשר לראות שהיית באפריקה ושזה השפיע עלייך.

"נכון. לא חשבתי על זה אף פעם. כי אפריקה השפיעה עליי מאוד. היא עוררה בי יצירתיות, אבל כנראה רק את היצירתיות הפרוזאית. היא עוררה בי הרבה דברים בכלל. בייחוד התקופה של הפחות משנה בקניה נחקקה בי. אבל אני לא רוצה לחזור לשם לבקר, כי אני יודעת שזה נהיה איום. ראיתי תמונה של העיירה שהיינו בה, וזה נראה נורא שם עכשיו. התקדמות טכנולוגית כביכול, שבעצם היא אכולת שחיתות".

- גם להתפתחויות בשירה הישראלית הייתה השפעה לא גדולה במיוחד על הכתיבה שלך.

"היה אחד בירושלים שהיה עושה מנורות ואהילים. מָאייר שמו. כשהייתי נכנסתי לְבית וראיתי אהיל ידעתי אם הוא שלו; הייתה לו טביעת אצבע. פעם, כשהייתי בחנות שלו, נכנסה אישה, ראתה משהו בסגנון עתיק עם מעין כוסות רוח מנחושת, ושאלה אותו, תגיד לי, זה מודרני? הוא ענה לה – גברתי, אני לא יודע מה מודרני. אני יודע מה יפה".

יום שני, 21 ביוני 2010

משחקים באבא אמא: על חרוזי הילדים של נתי בית

אבא, אמא, קרוסלה; מאת נתי בית; איורים: רעיה קָרָס; מודן, 2010
סקירה: צור ארליך
הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ב בסיון תש"ע, 4.6.2010.

מבחן האש של ספר לגיל הרך הוא המבחן שעורך לו הזאטוט עצמו. אצלנו, 'אבא, אמא, קרוסלה' עבר את המבחן הזה בהצטיינות יתרה. בת הארבע רצתה לשמוע אותו שוב ושוב, וטרחה כמה פעמים להביאו לנו ביוזמתה מכוננית הספרים. זה כוחם של השירים הקצרים והמצלצלים הללו, הלקוחים מעולמו של הילד הקט אך מאתגרים אותו מעט בקורטוב הספרותיות שבהם. זה כוחם של האיורים הססגוניים והשובבים, שיודעים להלביש את המשקפיים או העניבה של אבא על הדברים שאבא הופך להם – לוויתן, סוס, דוב. זה כוחה של המשחקיות, של הפעולה הגופנית שהשירים מזמינים. וזה בעיקר עוצם ידה של המשפחתיות הטבעית, הכּנה, שהספר משרה.

"אבא אבא מעלית", מכריזה שורה ראשונה באחד מהשירים מרובעי-השורות; "אמא אמא חתולה", מכריזה שורה פותחת אחרת. שורות אלו ודומותיהן הרבות יכולות להתפרש כקריאות של הילד להורה שיתבונן במעלית או בחתולה, כפי שקורה בדרך כלל כשילד אומר משפטים מסוג "אמא חתולה"; אך הן יכולות להתפרש גם כמשפטי חיווי של הילד, הקובע שההורה עצמו הוא היצור הזה, מעלית או חתולה. האפשרות השנייה היא הנכונה, כפי שמעידים השירים בבירור: אלו הם שירי קריאה-למשחק, שירים על חוויה אינטימית בין ילד להוריו המגלמים בשבילו, בעת רצון, מעלית המניפה אותם (אבא אבא מעלית:/ מעלה וגם מוריד./ ילדים עומדים בתור,/ לוחצים על הכפתור") לוויתן שהם שוחים על גבו, או מגלשה עשויה מרגליים מתוחות של אב היושב על כורסה. אבל האפשרות האחרת, שמדובר בילד המפנה את תשומת לבו של ההורה לדבר מה, עומדת ברקע ומוסיפה לפנטזיה טעם של יומיום, של ממשות.

כי הרעיון של שירי המשחק הללו פשוט וטבעי, אבל גם אינו מובן מאליו: אבא ואמא שהופכים לכלי משחק, ונשארים אבא ואמא. הם משחק, הם אפילו משחק מפתיע, משחק שלפעמים מחליט בעצמו איזה משחק הוא, ולפעמים אפילו מחליט להיות זאב מפחיד-בכאילו שרודף בתופסת או דוב שמחבק; ועם זאת, אבא ואמא אלה הם כל הזמן אבא ואמא, הורים שיש להם רצון ויש להם זהות קבועה שנשארת איתם בכל הזהויות המשחקיות – כפי שמפליאה המאיירת רעיה קרס להפגין בהומור; הם הורים שצריך להזמין אותם, לבקש מהם, לדרבן אותם, להתחטא כלפיהם בחנדלך ילדותיים, להפנות את תשומת לבם.


נתי בית מצליח להעלות על הכתב, בחן בלתי מצוי, את האיזון הזה בדיוק. האיזון שבין הפנטזיה שאמא היא קרוסלה לבין הידיעה הריאלית, המנחמת לא פחות מהפנטזיה, שאמא היא כל הזמן גם אמא. לצד האיזון הזה, נתי בית יוצר עוד שורה של איזונים, שהם בעצם מה שנקרא 'סוד הקסם' – כמובן, אם עושים אותם בכישרון הנדרש: האיזון שבין נקודת המבט הילדותית לבין ההכרה במציאות ובצורך להיכנס למשא ומתן ("אבא אבא – 'חת ושתיים/ קח אותי על הכתפיים!/ כשאהיה גדול כמותך –/ גם אני אקח אותך!"); או התמהיל הנכון שבין פחד-משחקי, פחד משחרר, לבין ידיעת האהבה: "אמא אמא אמא רוח:/ לא נותנת לי לנוח!/ היא נושפת, היא נושבת,/ ככה היא אותי אוהבת!"; או אפילו את האיזון בין החיוך האירוני, המפוכח, של ההורה הקורא, לבין יכולת ההבנה של הילד. בשיר שידגים זאת, שיר פשוט-פשוט, יש גם פילוח מדויק של מהות האבהות הנכונה בעיני הילד הרך: "אבא אבא דוב ענק,/ אבא אבא דוב חזק!/ מה נעים וכמה טוב/ לקבל חיבוק של דוב!".

הפלא, כביכול, הוא שכל הרגישות הזו, האינטואיציה הטיפולית הזו, העולה בשירים, שייכת למחבר גבר. הרי לא לחינם, אנו חושבים ודאי לעצמנו, אין כמעט גננות ממין זכר, ומשוררי-פעוטות גברים יש רק כזית. ופלא הפלאים, לכאורה, הוא שנתי בית נולד בקייב שבברית המועצות כאנטולי בייצ'טוק, החל לרכוש את השפה העברית רק בנעוריו, ועלה ארצה כשהיה בן 19.

בראיון רדיופוני עם נתי בית, ברשת א' כמדומני, התפעלה המראיינת מכך שעולה דובר רוסית, שנחשף לתרבות העברית בגיל מאוחר יחסית וקל וחומר שלא זכה לילדות ישראלית, חיבר שירים בשפה עברית טבעית כל כך. אדרבה, חשבתי מיד, מי אם לא יוצא רוסיה יחבר את הגלגול החדש של 'בוא אליי פרפר נחמד'? דווקא מוצאו של המחבר מן התרבות הרוסית עשוי להסביר כיצד הוא מצליח לקלוע אל הדנ"א של תרבות הילדים הישראלית.

חלוצי השירה העברית המודרנית, ויותר מכך חלוצי שירת הילדים העברית, היו בחלקם הגדול יוצאי התרבויות הסלביות, ובראשן התרבות הרוסית. מאין נחלנו את שירנו, את שירתנו הממושקלת, הטונית-סילאבית, זו של סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, אם לא ממשוררי רוסיה? ביאליק קרא היטב את המשורר היהודי כותב הרוסית שמעון פרוג, רחל הייתה חסידתה של אנה אחמטובה, שלונסקי היה מתרגמם הדגול של פושקין ושל משוררי המהפכה האדומה, 'כוכבים בחוץ' של אלתרמן נכתב על ברכי 'אחותי החיים' של בוריס פסטרנק, ועוד ועוד.

ומשוררי הילדים העברים הראשונים, שלא עמדה להם למופת מסורת שירת-ילדים עברית כלשהו, על אחת כמה וכמה. פניה ברגשטיין, יצחק אלתרמן ('יש לנו תיש') ואחריו גם בנו המפורסם נתן, מרים ילן-שטקליס – וכי מה עמד לפניהם, בבואם להמציא את סוגת שיר הפעוטות העברי, אם לא שירי הפעוטות הרוסיים? מאיזו באר שאבה לאה גולדברג, אם לא מבארם של קורניי צ'וקובסקי וסמויל מרשק מחבר 'המפוזר מרחוב הבריכה' (כפי שמספרים רויאל נץ ומאיה ערד בספרם 'מקום הטעם')? ומה שנכון לשירה ולשירת הילדים נכון, כידוע, גם לענפי תרבות יסודיים נוספים, ובראשם שירי-הזמר שלנו, שירי ארץ-ישראל, שלחניהם ואופיים רוסיים לעתים קרובות.

שיריו של נתי בית בספר שלפנינו שקולים במשקל שירי-הילדים הקלאסי, הקבוע כמעט, של שירי הילדים העבריים מתקופת ההשפעה הרוסית – טטראמטר טרוכאי. זה המרכיב הקלאסי הבולט בספר, והוא משתרג עם המרכיב העכשווי של תיאורי מעלית ומטוס ושל מילים כגון 'היידֶה'. אנחנו קוראים אצלו "אמא אמא תני לי יד" ושומעים את נגינתם של "בוא אליי פרפר נחמד" ושל "רצתי רצתי ונפלתי". נתי בית קיבל את זה משירי הילדות שלו – השירים הרוסיים.

היינו צריכים אותו, יהודי בן לתרבות הרוסית, שיבוא לפה ויחזיר לנו את טעם הניגון הישן, את טעמה של שירת ילדותנו. שכן התרבות הישראלית נטשה את יסודותיה הישנים והמכוננים – בהקשר של שירת הילדים, יסודות אלה הם המשקל הטרוכאי והמשקל בכלל, וכן, מבחינת התוכן והאווירה, אותו תום בלתי אמצעי המאפיין את שיריו של בית כמו גם את שירי הדורות הראשונים של שירת הילדים שלנו. גם ברוסיה היו כמובן שינויים והתפתחויות בעולם הספרות, אבל השירה הממושקלת לא נדחקה בבוז לפינה והמשיכה להיות שגורה בפיהם של ילדי הגן, בדמות שירי ילדים, ובפיהם של תלמידי בתי הספר המשננים על פה את הקלאסיקה הרוסית ולומדים להיות ערים למוסיקליות שלה.

אמר לי פעם, לכתבה שעסקה בתרומתם של ילידי רוסיה לתרבות הישראלית העכשווית, המשורר דורי מנור: "אצל חלק מהכותבים ילידי רוסיה שכותבים בעברית אני רואה המשכיות אורגנית ומשכנעת לשירה העברית כפי שהיא הייתה מתפתחת תיאורטית אלמלא ההשפעה האמריקנית והאירופית-גרמנית בשנות החמישים". והוסיף באוזניי בהזדמנות ההיא המשורר אלי בר-יהלום: "רוסיה שימשה האלמנט המשמר לצורניות, המאגיות, של השירה, כדי לאפשר לה להתעורר עכשיו בארץ מחדש עם המשוררים-העולים".


יום שישי, 18 ביוני 2010

שני שירי ילדים עממיים: תרגום מאנגלית לעברית

שני שירים מוכּרים מאוד למי שגדל בגן דובר אנגלית. השיר השני - גן דובר אנגלית יהודי דווקא. התרגומים לעברית - שלי. אפשר לשיר אותם במנגינה המקורית. לצדם מצורפים השירים במקור.

שיר משחק

ראש, בטן, בֶּרךְ, כָּף -
ברך, כף!
ראש, בטן, ברך, כף -
ברך, כף!
עין, אוזן, פֶּה ושֵן ואַף,
ראש, בטן, ברך, כף.

Hands, Shoulders, knees and toes -
Knees and toes!
Hands, Shoulders, knees and toes -
Knees and toes!
Eyes and ears and mouth and teeth and nose,
Hands, Shoulders, knees and toes.

 
 
אוזני המן
 
היה היה אדם ממש רשע
ושמו היה המנצ'יק.
להרוג אותנו הוא ממש רצה -
אך לא היה לו זמנצ'יק.

ולכן היום אנו שרים
ולכן היום אנו שמחים
ולכן היום אנו אוכלים
המון אוזני המנצ'יק.

Oh once there was a wicked wicked man
And Haman was his name, Sir.
He would have murdered all the Jews,
though they were not to blame, Sir.

Oh today we'll merry merry be,
Oh today we'll merry merry be,
Oh today we'll merry merry be,
And nosh some Hamantashen.






יום רביעי, 16 ביוני 2010

כוחו של היתר: על הרב חיים הירשנזון

הופיע ב'מקור ראשון' בקיץ תשס"ג (2003).

קורא הרואה עצמו אורתודוכסי-מודרני יחווה התפעמות ותסכול כאחד בעת קריאת ספרו החדש של ד"ר דוד זוהר על הרב חיים הירשנזון. התפעמות, משום שהוא יתוודע להוגה דעות כמעט בלתי-מוכר, שענה בתחילת המאה העשרים על השאלות המטרידות את הקורא הזה, בן זמננו, הנקרע בין נאמנותו להלכה לבין ערכיו כאדם מודרני, והציב לתשובות עליהן תשתית אידיאולוגית והלכתית מהפכנית שקשה למצוא דומה לה בהיקפה. ותסכול, משום שהגותו של גיבור הספר היתה אמנם פורצת-דרך, אך אנו דוהרים זה דורות בדרך אחרת לגמרי.

הרב חיים הירשנזון, ובקיצור הרח"ה, נולד בצפת ב-1857, ופעל וכתב בארץ ישראל עד שכרע תחת רדיפותיהם וחרמותיהם של החרדים, והפך לרב קהילת הובוקן, עיר הצופה אל מנהטן מעברו השני של נהר ההדסון. שם יצר את עיקר יצירתו ואת ספריו הרבים, ופעל במסגרת תנועת 'המזרחי', עד שהלך לעולמו ב-1935, שבועיים בדיוק לאחר פטירתו של ידידו הרב קוק.

ספריו, הכתובים עברית ומערבים הגות, עיונים הלכתיים ואמירות אישיות ואוטוביוגרפיות, נדירים וקשים להשגה, וחבר מלומדים ישראלים עמל עתה על הוצאתם מחדש במהדורה מדעית ומבוארת. דוד זוהר, פסיכולוג קליני העוסק גם במחשבת ישראל ומלמד בסמינר הקיבוצים, הוא אחד מהם, והוא מופקד על עריכת ספרו של הרח"ה 'מלכי בקודש' המתווה קווים למשטר דמוקרטי על פי היהדות. בינתיים, כאמור, פרסם זוהר לפני זמן קצר ספר מקיף על אודות הרח"ה והגותו – 'מחויבות יהודית בעולם מודרני', בסדרת 'יהדות ישראלית' של מכון הרטמן, הפקולטה למשפטים ב'בר-אילן' והוצאת הקיבוץ המאוחד.

בשיחה איתי סיפר זוהר על מקור התעניינותו ברח"ה. אף שבמסגרת היענותו לתרבות המודרנית בת זמנו הושפע הרח"ה בין השאר מתורתו של פרויד, זוהר הפסיכולוג נמשך להגותו של הרח"ה מסיבות אחרות, הקשורות בהשקפת עולמו שלו. "הגותו של הרח"ה רלבנטית היום אפילו יותר משהיתה כשנכתבה", הוא אומר. "אמונתו היוקדת של הרח"ה שלעולם לא ייתכן קונפליקט בין התורה לבין החיים המודרניים מעודדת, ומאפשרת לקיים הרמוניה בין שני הקטבים האלה במקום להיאלץ לבחור בין חרדיות לחילון".

שלא כהוגים אחרים שניסו לשלב בין התורה לבין ערכים מודרניים, הרח"ה לא ניסה לכופף את האחד כדי להתאימו לשני. הוא האמין בכל מאודו בשניהם, וזוהי נקודת המוצא של הגותו, ההופכת אותה לנועזת ורעננה באופן שגרם דווקא לדחיקתו של הרח"ה אל שולי הזרם האורתודוכסי, שלא בצדק. לו היו מתקבלות עמדותיו בקרב זרם זה, שהרח"ה היה חלק בלתי נפרד ממנו, אולי לא היתה האורתודוכסיה עתידה להידחק בעצמה אל השוליים. כך, לדוגמא, חדירת החשמל והדיגיטציה לכל תחומי החיים – לא רחוק היום שבגדינו יהיו בעלי חיישנים חשמליים, ושלא יהיו יותר ספרים מודפסים – עלולה להפוך את שומרי השבת לכת מתבדלת המייצרת לעצמה את כל צרכיה בדרכים מימים עברו. הרח"ה סבר שראוי היה להתיר שימוש בחשמל בשבת, משום שאין ההלכה מעוניינת לעצור את התקדמות החיים, והראה שאין סיבה הלכתית לגזור על איסור חשמל. "הוא כתב לבסוף שאם הציבור כבר קיבל על עצמו שלא להשתמש בחשמל, זה אבוד", אומר זוהר. "הציפייה שלו היא שהרבנים יחשבו מראש על עניינים כאלה ולא יאסרו אוטומטית כל התפתחות חדשה".

בעיוניו ההלכתיים הנחה את הרח"ה הכלל "כוח דהיתרא עדיף". יש לחפש, בתחומי ההלכה כמובן, את ההיתר, ולא את האיסור והחומרה כמקובל. לאחר סמיכתו כרב דאג הרח"ה לקבל סמיכה נוספת מרבנים ספרדים בארץ, וזוהר משער שהושפע מרוחה המקילה של הפסיקה הספרדית. כותב זוהר: "הרח"ה רואה בנטייה להחמיר גישה אלילית הנובעת מרגשות אשם של עובדי האלילים כלפי אליליהם... אולם התורה נלחמה בגישה זו ואסרה רק את הדברים המתנגדים אל החיים". על המפריזים בהפרדה בין המינים כתב הרח"ה כי הם מבזים את בנות ישראל ובניו ותופשים אותם כשטופי זימה. הרח"ה גם הכניס לעיוניו, בזהירות ובשיקול דעת, את הכלל "אין למדים מהמצבים הקדמונים", כלומר את האבחנה בין גופי תורה לבין איסורים ואמונות שהתקבלו במהלך השנים בשל נתונים שהם תלויי תקופה היסטורית והתפתחות חברתית וטכנולוגית.

אולם קבלה של המצב המודרני אינה רק הכרת שינויי הנורמות והחיים החומריים, אלא גם הפנמת ריבונותו של האדם על עצמו, והכרה בעקרון חופש הדעות והאמונות. כאן, ובסוגיות התיאולוגיות והפילוסופיות בכלל, הלך הרח"ה דרך ארוכה ואמיצה עוד יותר מאשר בתחום ההלכה. הוא פיתח, למשל, תיאוריה המיישבת את טענותיה של ביקורת המקרא עם האמונה היהודית, בהסתמך בין השאר על דברי חז"ל אודות מגילות שעמדו לרשותם של בני ישראל עוד קודם מתן תורה. הוא התמודד עם שאלת היהודים החילונים, ובמרכז הפתרון מקדים-זמנו שהציע עומדת אבחנתו, המופיעה לאחר מכן בגרסה מתונה יותר אצל הרב סולובייצ'יק, בין ברית-עם לברית-אלוה, שלפיה העם היהודי קיים בלי תלות בברית שכרת עם האל בהר סיני. בעיני הרח"ה, מי שמתכחש לברית לאומית זו מוציא עצמו מכלל ישראל, אך לא כך באשר למי שמתכחש לברית התורה. זוהר סוקר בספרו סוגיות אלו וסוגיות נוספות בהרחבה ובהעמקה.

הסביבה האמריקנית השפיעה רבות על הגותו הפוליטית של הרח"ה. שלא כבאירופה, בארצות הברית לא באה הדמוקרטיה לדחוק שלטון דתי, אלא להפך – מטרתה של המדינה היתה להשכין בארץ את שלטונו של האל. "יש דמיון רב בין תורתו של הרח"ה לבין אלו של הוגים יהודים אמריקנים דוגמת הרב סולובייצ'יק או דוד הרטמן, בעיקר במשנה הפוליטית שלהם המדגישה את הברית", אמר לי זוהר. "גם בסוגיות כמו מעמד האשה ומעמד הנוכרי, שבהן הוא מבחין בין מעמדם הדתי, שבו יש הגבלות כלפיהם, לבין מעמדם האזרחי והחברתי שיכול להיות שונה מזה שהיה בזמן חז"ל, יש השפעה אמריקנית מובהקת ואולי גם השפעה של הפרוטסטנטיות. זו גישה שונה מזו של ריה"ל או של הרב קוק הרואים הבדל אונטולוגי בטיפת הדם ממש בין יהודי לגוי או בין איש לאשה. זהו פתרון אלגנטי שאני מאמץ באופן אישי".

יום שני, 14 ביוני 2010

מהדורת השבט לערוץ 1

להלן עצומה צודקת מאין כמוה. עצומה עצומה ממש. היא תדבר בעד עצמה. אתם מוזמנים לחתום עליה באתר 'עצומה' ולהעביר הלאה.

מן הסתם רובכם צפיתם בסרטון המשט של אתר הסאטירה המעולה לאטמה "עובדים על העולם" שחובר על פי מנגינת we are the world . תוך כמה ימים צפו בסרטון כמיליון וחצי צופים בארץ ובעולם ועוד היד נטויה.
הפנייה כאן היא למנכ"ל רשות השידור מוטי שקלר שחרף המקלות בגלגלים שתקעו לו יריבים רבים, הצליח להפוך את הערוץ הראשון והרדיו לאלטרנטיבה ציונית ויהודית שפויה מול השיטפון המסחרי והתעמולתי של מתחריו.
הגיע הזמן להכניס את "מהדורת השבט" של אתר לאטמה כתוכנית סאטירה קבועה בערוץ הראשון. אל פחד. המבקרים הידועים יצקצקו בלשונם, היריבים יתנגדו, אבל רוב הצופים יודו לך. אתר לאטמה מייצג את רוב אזרחי ישראל ולא "ארץ נהדרת" שאמנם יודעת להציג חיקויים לא רעים, אבל הסאטירה ממנה והלאה.
אין לשמאל הישראלי מונופול על הסאטירה, וגם לא מונופול על כלי התקשורת, למרות שאלה הפכו עיר מקלט עבור תומכיו.
לא שמענו באף מקום רצון לאזן את השמאלנות של "ארץ נהדרת" בתוכנית אחרת. באותה מידה, אין מה לאזן את הימניות של "מהדורת השבט" בתוכנית אחרת. הציבור בישראל מתחנן לסאטירה ציונית ופרו-יהודית שהיא מוכשרת, מצחיקה ואינטליגנטית הרבה יותר ממקבילותיה השבעות בערוצים המסחריים.


יום ראשון, 13 ביוני 2010

זה עתה הופיע: "לרפא עולם שבור"

זה עתה הופיע, ב'ספרי מגיד' מבית הוצאת קורן, ספרו של הרב יונתן זקס, רבה הראשי של אנגליה, 'לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות', בתרגומי. היהדות, מסביר בו הרב זקס, היא בראש ובראשונה קריאה לחיים של אחריות - ובלשון המקורות, לחיים של חסד ושל תיקון עולם. יש בו סיפורים מרגשים, פרשנויות מהפכניות לפרשיות במקרא ובראשן לספר איוב, ובעיקר - הספר הזה פשוט מפתה אותך להיות אדם טוב יותר.
עבודת תרגום היא עבודה שחורה למדיי ומתישה, אבל את הספר הזה תרגמתי במתח רוחני בלתי פוסק ובדמעות בעיניים. להלן פרק הסיום של הספר (מסיבות טכניות, הערות השוליים אינן מופיעות פה). את רשימת הלקחים שבסוף הפרק אני מציע פשוט להדפיס ולתלות על המקרר, או לקפל בתוך הסידור או הארנק.

פרק כ: על חלומות ואחריות

בכל פעם שאדם מתייצב למען אידיאל, פועל לשיפור חייהם של אנשים אחרים, או נאבק נגד עוולה, הוא יוצר אדווה קטנה של תקווה. ובהתמזג האדוות היוצאות ממיליוני מרכזים שונים של אנרגיה ושל העזה, נוצר זרם כביר העשוי למוטט את האדירות שבחומות הדיכוי וההתנגדות. (רוברט קנדי)

המאה העשרים ואחת מציבה בפני האנושות אתגרים שנוכח היקפם ועוצמתם קשה לשער כיצד ניענה להם. ישנן הבעיות הסביבתיות: ההתחממות העולמית, שחיקתה של הביוספרה, הרס יערות הגשם והכחדת המינים שלא הייתה כמוה למן היות האדם על פני האדמה. ישנו הפער הגובר בין עשירים ועניים: חלקים מסוימים בעולם נהנים משפע שבני הדורות הקודמים התקשו אפילו לחלום על שכמותו, ואילו אזורים אחרים מעורערים מעוני, מחלות, הצפות, היעדר דיור, אנאלפביתיות וייאוש. מדי יום מתים 30 אלף ילדים ממחלות שאפשר למנוע. 105 מיליון ילדים בעולם אינם לומדים בבתי ספר. 40 מיליון איש סובלים מאיידס לסוגיו. 300 מיליון חקלאים מתקשים לשווק את תוצרתם בשל חסמי סחר. מחצית מאוכלוסיית העולם חיה בעוני. מהוצאותיהם של האמריקנים על קוסמטיקה בלבד, או לחלופין מהוצאותיהם של האירופים על גלידה בלבד, אפשר היה לממן חינוך ותברואה לשני מיליארדי בני אדם שאין להם לא חינוך ולא תברואה. אפילו עודף היה נשאר.

וישנן גם הבעיות הפוליטיות: עימותים אתניים, מלחמות אזרחים, גלים חוזרים ונשנים של מבקשי מקלט, שגשוגם של האלימות והכאוס הבינלאומי. ישנה הסכנה שמציבים משטרים כושלים ומשטרי רשע, ובמדינות שמשטרי העריצות שלהן מוגרו במלחמה, כמו אפגניסטן ועיראק, עדיין יש קושי לבנות משטרים יציבים שיקיימו שלטון חוק ויכבדו את זכויות האדם. הטרור הזוועתי נגד חפים מפשע, המשתולל בהשראתם של ארגוני ג'יהאד כאל-קאעידה ואחרים, נעשה בשנים האחרונות לאיום גלובלי המערער את ביטחון אזרחיהן של מדינות שמספרן גדל והולך. החמור מכולם הוא החשש שהגורמים שמנינו יחברו יחדיו לתסריט של הימצאות נשק להשמדה המונית – גרעיני, כימי או ביולוגי – בידי קבוצות שאינן בוחלות ברצח המונים בשם אלוהים והאפוקליפסה. הקללה הסינית "שתחיה בזמנים מעניינים" עומדת כמדומה להתרגש על כולנו בעתיד הנראה לעין.

שום מדינה, אפילו לא מעצמת על כארצות הברית או האיחוד האירופי, אינה יכולה להתמודד עם בעיות אלו לבדה, שכן הן עצומות, גלובליות וכרוכות זו בזו. ואם אין די בפעולתה של מדינה שלמה, איזו משמעות יש בכלל למה שנעשה אתה ואני? לבדנו, איננו אלא גרגיר חול בחוף הים, גל קטן באוקיינוס, אבק על פני האינסוף. היות שאנו פוגשים בעיות אלו יום יום ביושבנו מול מרקעי הטלוויזיה שלנו, אנו חווים דיסוננס קוגניטיבי מתמיד. אנחנו רוצים לעזור, אבל כל אחד מאיתנו יכול לעשות כה מעט. בנסיבות אלו אנו נוטים לפנות פנימה: את שביעות הרצון אנו מחפשים בתוך עצמנו, את ההגשמה העצמית – בחוג המשפחה או החברים, ואת הישועה – בקהילתנו הקרובה.

התכנסות זו ניכרת כיום כמעט בכל החבָרות המערביות. גילוייה שונים זה מזה עד היסוד: מתרבות הצריכה, דרך 'רוחניות' וחיפוש עצמי, עד תצורות תוקפניות של דתיוּת הדוחה את המודרנה. התופעות רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, אך יש דבר אחד המשותף להן: כולן ניסיונות ליצור מרחב בטוח, מקלט מהעולם שבחוץ, חוף מבטחים מעולם מנוכר. כביטויו הקולע של כריסטופר לש, אנו מבקשים "הישרדות נפשית בעידן של דאגה".

בספר זה הצגתי את התשובה ההפוכה. עכשיו, דווקא בעידן הזה, עלינו להושיט יד של ידידות לזרים ולעזור לאלו השרויים במחסור. עוצמה כרוכה באחריות, והעוצמה האדירה שיצרו הטכנולוגיה והרפואה החדישות, התקשורת המהירה והכלכלה הגלובלית תחייב אותנו לאחריות שעוצמתה דומה. אנחנו, ורק אנחנו, יכולים לממש אותה. באין רצון טוב בציבור, ידיהם של המדינאים ריקות וההצהרות הבינלאומיות נותרות מילים יפות התלויות באוויר.

בלבו של ספרנו זה עמדה מטאפורה שטבע במאה השש עשרה מיסטיקן יהודי בעיירה קטנה על ראש הר בצפונה של ארץ ישראל, בעקבות אחת הקטסטרופות האנושיות הגדולות של ימי הביניים, גירוש ספרד. רבי יצחק לוריא ניסח חזון של תקווה בליבו של החורבן. האור האלוהי, ששטף תחילה את הבריאה כולה, התגלה כחזק מדי. אירעה "שבירת כלים", וכתוצאה ממנה רסיסים מאורו של ה' נסתרו מתחת לעיי החרבות של האסון. משימתנו, אמר, היא "לרפא" או "לתקן" את העולם באמצעות חיפוש ניצוצות אלו והצלתם, ניצוץ אחר ניצוץ. יופיו של הדימוי הלוריאני טמון בכך שהוא מסרב לראות את הקלקולים והשברים שבעולם כנטולי מזור, אך גם אינו מתפתה לחשוב שהריפוי יהיה מיידי, קל או דרמטי.

הקבלה הלוריאנית, ממש כמו האנשים שסיפרתי עליהם לאורך הספר וכמו סיפורו של לורן אייזלי על כוכבי הים שהבאתי בפרק ו, האמינה בגאולה בפסיעות קטנות. אלוהים אינו מבקש מאיתנו להציל לבדנו את העולם כולו. היפוכו של דבר: הניסיון "לדחוק את הקץ" נגמר בדרך כלל באלימות ובאסון. אלוהים מבקש מאיתנו לעשות מה שאנו יכולים, כאשר אנו יכולים. אנחנו מתקנים את העולם צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. נפש אחת, אמרו חז"ל, כמוה כעולם מלא. אם שינית את חייו של אדם אחד – התחלת בכך לשנות את העולם. כל מעשה נדיב, כל מילה מיטיבה, כל מחווה מחבקת, מקרבים את הגאולה. כל אחד מהם הוא אות שאנו כותבים בספר החיים.

בידינו לשנות. בימי משה רבנו היה ודאי מוזר להעלות על הדעת שמסר מפי מנהיג של קבוצת עבדים הבורחת דרך המדבר ישַנֶה ביום מן הימים את כל הנוף המוסרי של המערב. קומץ נביאים בימי חורבן בית ראשון, וקומץ חכמים לאחר חורבן בית שני, הצליחו להחיות את רוח העם היהודי ולהצילו מסף ייאוש. קומץ קטן אפילו יותר של ניצולים, שמלאך המוות הביט אל תוך עיניהם, בנה מחדש את החיים היהודיים לאחר השואה. כל ההתפתחויות שחלו במצפונה של האנושות החלו אצל אנשים יחידים שהעזו לחשוב את שטרם נהגה, לומר את המילים האמיצות, לעשות את המעשה השונה. המילה 'אי-אפשר' לא הייתה באוצר המילים שלהם. גם אוצר המילים שלנו כדאי שייפטר ממנה.

במדבר, לפני שנים רבות, ציווה ה' את משה כיצד יבנו בני ישראל את המשכן, בית נראה לעין לשכינה האלוהית השורה בקרבם. ואז השמיע הערה משונה:

כי תִשָּׂא את ראש בני ישראל לפְקֻדֵיהם, ונתנו איש כֹּפֶר נפשו לה' בפקֹד אֹתם, ולא יהיה בהם נגף בפקֹד אֹתם. זה יתנו כל העֹבר על הפְּקֻדים: מחצית השקל ... (שמות ל, יב-יג)

מפקד בני ישראל צופן סכנה. מדוע? בדרך כלל, כשאומות עורכות מפקד, הן עושות כך מפני שהן מאמינות שבמספרים יש כוח. העם היהודי לא ייחס מעולם כוח לכמות. משה אמר להם שהם "המעט מכל העמים" (דברים ז, ז). כאלה הם גם היום. הסופר האמריקני מילטון הימלפרב העיר פעם שאוכלוסיית העם היהודי כולו קטנה משגיאה סטטיסטית במפקד האוכלוסין הסיני. כיצד אם כן יימדד כוחם? בתשובתה של התורה יש יופי נעלה: בַּקשו מהאנשים לתת, ומְנו את תרומותיהם. עם עשוי להיות קטן מספרית, אך הנתינה שבו תהיה עצומה.

מעניינת גם העמדת סכום התרומה על מחצית השקל. ה' אומר בכך: לא עליכם המלאכה לגמור. על כל אחד מאיתנו לדעת שהוא לבדו לא יוכל להשלים את המשימה: הוא צריך אדם נוסף כדי שהשקל יהיה שלם. ועם זאת, תרומתו אינה זניחה. אנו תורמים את המחצית שלנו, סמוכים ובטוחים שהאחרים יצטרפו אלינו, אולי אפילו בהשראת המעשה שלנו. אנחנו יכולים לשנות את העולם, אבל אנו זקוקים לשותפים, והדרך הטובה ביותר למצוא אותם היא להראות את הדרך על ידי דוגמה אישית. נדיבות הלב מידַבקת. מעשה טוב אחד מוליד מעשה טוב נוסף. העיקר הוא שנתחיל. אני זוכר כיצד בביקורי הראשון בספרייה כסטודנט חדש הגיעו אל הכניסה, בעת ובעונה אחת, שני דיקאנים. האחד אמר לחברו, "אחריך". ענה לו השני, "לא, בבקשה, אחריך". הם היו מנומסים לתלפיות, ויכלו להמשיך עד עולם במתן הכבוד ההדדי. אולם כשהדברים נוגעים למיגור הסבל והעוול, המנהיגות הדרושה לנו אינה מנהיגות של 'אחריך', אלא של 'אחריי'.

***

לעתים קרובות מדי בשנים האחרונות הדת מציגה לעיני העולם פנים בלתי נעימות: או שהיא נוקשה ותוקפנית, או שהיא קלושה וחלושה. על הדעת עולות שורותיו של ויליאם בטלר ייטס:

אנשי סגולה רפתה רוחם, בעוד
חדלי אישים כולם עוצמה לוהטת.

אין שום הכרח שכך יהיה. לא ברפיון הרוח ולא בעוצמה הלוהטת תימצא הדרך אל הגאולה. לא בזה, אף לא בזו, אין משום היענות נאותה לקריאתם של השמיים אלינו בימינו אנו. אל נוכח הפונדמנטליזם של השנאה עלינו ליצור פונדמנטליזם נגדי של אהבה – ביודענו, בלי היסוס ובלי טשטוש, שזה מה שלאלוהים רוצה שנעשה: נרפא את עולמו השבור.

ספרי זה הוא ספר דתי, ספר יהודי, ואינני מתנצל על עובדות אלו. אולם האמת היא שלכל אחד מאיתנו יש דבר מה לתרום לתיקונו של העולם, בין אם הוא דתי ובין אם הוא חילוני, בין אם הוא יהודי ובין אם הוא נוצרי, מוסלמי, מאמין באחת ממסורות המזרח או חסיד אחת מצורות הרוחניות החדשות. כל משאלתי בספר הזה הייתה להשמיע קול אחד בשיחה, מתוך ידיעה ששום קול אנושי אינו יכול לבטא את כוליות החוכמה, ושאין מי שאיננו יכולים ללמוד ממנו.

אם יש דבר אחד שהקול הדתי מבקש לומר יותר מכל דבר אחר, דבר זה הוא שכל אחד מאיתנו נחשב. אני ידוע כאדם המתקשה בזכירת שמות. אני רואה אנשים מוכרים ושוכח איך קוראים להם. משום כך, פסוק אחד בספר תהלים משרה עליי תמיד מין יראה. הוא אומר שאלוהים "מונה מספָּר לכוכבים, לכֻלם שמות יקרא" (תהלים קמז, ד). לקרוא למישהו או למישהי בשמם פירושו להכיר בייחודם. אלוהים יודע מי אנחנו. אלוהיהם של הפילוסופים היוונים ידע עובדות כלליות, לא פרטיות: הוא הכיר סוגים ולא פרטים, טיפוסים ולא אנשים. האמירה המהממת שבלב התנ"ך היא שאלוהים 'נושא פניו אלינו' (על פי במדבר ו, כו): מכיר, אוהב ומאתגר כל אחד מאיתנו ביחידותו. איש מאיתנו אינו בר המרה, החלפה או ויתור. יש מעשים שאנו, ולא איש מלבדנו, יכולים לעשות. השקפה זו אינה ייחודית ליהדות – וגם אילו הייתה כזו, אני מקווה שהייתה נעשית נחלת כולם, מפני שזו האמירה הנוקבת ביותר שנשמעה אי פעם בדבר כבודו של היחיד ותפארתם האפשרית של חיי האדם. בכותבי שורות אלו חיים על פי האדמה שישה מיליארדי בני אדם, ושום כוח ארצי לא יוכל לנשל איש מהם מהערך המוחלט שיש לו בעיני אלוהים.

כשאלוהים התגלה לאברהם, ליעקב ולמשה, הוא החל פשוט בקריאה בשמם. תשובתם, בסיסית ומעמיקה בה בעת, הייתה "הנני". החיים הם שאלתו של אלוהים. אנחנו הננו התשובה שלו. לעתים תשובה טובה, לעתים גרועה, אך בכל מקרה היא התשובה היחידה שישנה. אלוהים אינו זקוק לנו כדי לדעת שהוא אלוהים, או לקבל אישור לכך. הוא צריך לדעת שאנו שומעים את קריאתו, שאנו נכונים להיענות לאתגר שהוא מציב לנו, ושאנו רוצים לקחת לידינו את האחריות שהוא מפקיד בידינו, אחריות שהוא מאמין שנעמוד בה ונותן לנו את הכוח הדרוש לשם כך.

זהו חזון דתי, אך אין אדם חייב להיות דתי כדי להיות שותף לו. מספרים על חסיד ששאל פעם את רבו, "רבי, אתה מאמין שהקב"ה ברא הכול לשם תכלית?" הרבי השיב בחיוב. "אם כך, רבי, מדוע ברא את הכופרים?" הרב השתהה וחייך. "ה' ברא את הכופרים כדי להזכיר לנו לא להשלים לעולם עם קיומו של הרוע. אנחנו, המאמינים, מאמינים לפעמים יותר מדי. אנחנו מקבלים את הרוע שבעולם כאילו הוא רצונו יתברך. הרעות אינן רצונו של ה', והוא ברא את הכופרים כדי שנחדל לחשוב כך".

הדת שאני מאמין בה מציעה מהפכה מוסרית הנוגדת את האינטואיציה. בפרק האחרון בספרו הרהוט 'האדם המורד' כתב אלבר קאמי:

המֶרד נתקל בלי הרף ברֶשע, ואין לפניו דרך אלא לצבור תנופה חדשה. יכול אדם לכבוש בקרבו כל מה שעשוי להיכבש. וחייב אדם לתקן בבריאה כל מה שעשוי לתקון. ולאחר שיעשה, עדיין ימותו ילדים שלא בדין, גם בחברה המושלמת. גם בפסגת מאמציו יכול אדם להתכוון רק להפחתה כמותית של הייסורים בעולם. אבל אי הצדק והמכאובים יוסיפו להתקיים, ויהיו מצומצמים אשר יהיו, יוסיפו להיות שערורייה. ... נוכח עוול זה, נוכח המוות, זועק אדם לצדק ממעמקי נפשו.

יכולים הדברים לשמש תמצית לספרנו שלנו, אלמלא הבדל אחד. את מה שקאמי ראה כמרד של האנושות באלוהים, היהדות רואה כמרד של אלוהים עצמו בדחפים השליליים של האנושות. קולו של אלוהים הוא הקול שאינו חדל לשאול אותנו מדוע העולם-שישנו עדיין אינו העולם-שראוי-שיהיה. האמונה היא השאלה; המעשה הוא התשובה הנאותה היחידה.

ומה על אלו שאינם דתיים, אלו התוהים אם בכלל יש דין ויש דיין? בְּלֵז פסקל (1662-1623), אחד המוחות המבריקים ביותר של המאה השבע עשרה, פיתח תיאוריה הסתברותית בנושא זה עוד קודם שפנה, בהיותו בן שלושים, להיות איש דת. ידוע בעיקר מה שזכה לשם "ההימור של פסקל", המביא לידי ביטוי את שתי אהבותיו של האיש: חישוב מתמטי של סיכונים, וחיי אמונה. יש, כתב פסקל, שתי אפשרויות: או שאלוהים קיים, או שאינו קיים. אם נחיה חיים לא דתיים, וכשנמות נגלה שטעינו, נשלם בייסורי נצח בגיהנום. לעומת זאת, אם נחיה כאנשים מאמינים ונשמור את מצוות האל, ובמותנו נגלה שאלוהים אכן קיים, ניהנה מברכתם הנצחית של חיי גן עדן, ואם יתברר שאינו קיים, רק נחדל מהיות. אסטרטגיה של מזעור סיכונים תוביל אותנו לחיות כאנשים דתיים, ולו כדי להינצל מהתוצאה האפשרית החמורה ביותר.

אני מעריץ את פסקל. ספרו 'הגיגים' הוא מהקלאסיקות של הספרות הדתית, ומהלך ה'הימור' שלו חיובי ומורכב יותר מכפי שהצגתי אותו כאן. אולם לו היה עליי לנסח הימור משלי, הוא היה צנוע הרבה יותר. הייתי אומר לחסר האמונה: או שאלוהים קיים, או שאינו קיים. אם הוא קיים, נזכה לגמול על הטוב שאנו עושים. אם אינו קיים, עדיין נזכה לגמול שאין גדול ממנו: הידיעה שאיחינו משהו בעולמנו זה הסדוק, שצמצמנו במשהו את העוול, שריפאנו רסיס מהכאב.

וזו הנקודה. את האושר אין משיגים אם רודפים אחריו. כמו המשיח במסורת היהודית, גם האושר הוא מהדברים הבאים בהיסח הדעת. הוא בא מתוך חיים ראויים ומרדיפת הטוב לשמו. משהו עמוק בתוכנו מוביל אותנו לחוש מעורבות בגורלם של אחרים. האם זו סימפטיה, אמפתיה, רצון טוב, חמלה, מצפון, חובה, 'האינטרס העצמי המובן כהלכה', 'הצופה חסר הפניות', מה שהסוציו-ביולוגים מכנים 'אלטרואיזם הדדי', או מה שאני מכנה 'ברית הסולידריות האנושית'? אינני יודע, אבל דבר זה נמצא סמוך מאוד לגרעינו של מה שהננו, של האנושי שבנו. לא העונג ולא התשוקה, לא ההצלחה ולא התהילה, לא העושר ולא העוצמה, אף לא אחד מהם יכול להתחרות בדבר זה כמקור לסיפוק ולכבוד עצמי.

רבים אמרו את זה קודם. "כל אחד יכול להיות גדול", אמר מרטין לותר קינג, "כי כל אחד יכול לשרת". "רק חיים שנחיו למען אחרים הם חיים בעלי ערך", אמר אלברט איינשטיין. "המבקש להבטיח את טובתם של אחרים, כבר הבטיח בכך את טובתו שלו", אמר קונפוציוס. ואדמונד בֶּרק אמר: "אין טעות גדולה מטעותו של זה שכיוון שביכולתו לעשות רק מעט, אין הוא עושה דבר". ניסוחו היפה ביותר של הרעיון הוא אולי זה של ישעיהו, שהיהודים קוראים בבית הכנסת, זה אלפיים שנה כמעט, ב'שבת נחמו' שלאחר תשעה באב:

וְיִעֲפוּ נערים וְיִגָּעו, ובחורים כָּשול יִכָּשֵׁלו;
וקֹוֵי ה' יחליפו כֹּח, יעלו אבֶר כַּנשרים.
יָרוצו ולא ייגָעו, ילכו ולא ייעפו. (ישעיה מ, ל-לא)

הפרדוכס שבאלטרואיזם הוא שהתקווה שאנחנו נותנים לזולת שָבה אלינו שלמה, והיא אף גדולה משהייתה. ייתכן שהאמונה נוצרת רק בעשייה, האושר – בנתינה, והמשמעות – באומץ ליטול סיכון למען אידיאל. כל שאני יודע הוא שגדול הישגיו של אדם בחייו הוא להיות, ולו לרגע, סוכן של תקווה לאדם אחד אחר.

***

הסכנה הגדולה ביותר הרובצת כיום לפתחן של החברות המערביות הוא תחושת האין אונים, התחושה שהעולם יצא משליטה, שהבעיות גדולות מכדי שתיפתרנה ושהשנאה עמוקה מהירפא. לכך רמז רוברט קנדי רגע לפני שאמר את המשפטים שציטטנו בראש פרק זה. הוא דיבר על "סכנת הרמת הידיים: האמונה שאין דבר שאיש אחד או אישה אחת יכולים לעשות נגד המערך העצום של חולאי העולם". פוליטיקה של ייאוש היא הגרועה שבפוליטיקות. תחושת חוסר האונים מתומרנת בקלות בידיהם של תאווי הכוח. פחד יכול בקלות להיתרגם לזעם, אלימות, טרור, שנאת זרים ופרנויה, או לחלופין לכניעה ופחדנות, תבוסתנות ופייסנות. כשנשיא ארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה, פרנקלין ד' רוזוולט, אמר כי "הדבר היחיד המפחיד אותנו הוא הפחד עצמו", הוא ביטא אמת שגם במאה העשרים ואחת לא איבדה מטעמה.

הסותרן (אנטידוט) היחיד לפחד הוא אחריות: הסירוב להאמין שאין מה לעשות, ההחלטה לא למצוא מפלט בהאשמתם של אחרים, בעשייתם לשעירים לעזאזל של אכזבותינו ופחדינו. קל להתלונן: לומר שמישהו אחר אחראי. האומץ נולד ברגע שאנו מחליטים לא להתלונן, אלא לצאת במחאה אישית נגד הרע שבעולם באמצעות עשיית טוב, ולו מעט. אתיקה של אחריות מובילה את הפרט לנחישות מופלאה. אנשים שהיא מדריכה אותם עשויים לצלוח כל מכשול ולהיכון לכל עתיד בלי פחד. זה ארבע עשרה שנה שאני נושא איתי ביומני את מילותיו של רוזוולט מוקדם יותר, הנשיא תיאודור רוזוולט, שנסכו בי כוח בימים קודרים:

לא הביקורת היא החשובה,
ולא האיש המצביע על האיש החזק שכושל,
או על המעשים שמי שעושה יכול היה לעשות טוב יותר.
חובנו מסור למי שנכח בגופו בזירת ההתרחשויות,
שפניו מרוחות באבק ובזעה ובדם;
לזה החותר בעוז,
השוגה ומחמיץ שוב ושוב –
שכן אין מאמץ שאין בו שגיאות והחמצות –
אולם מוסיף וחותר לעשות את המעשה;
לאיש היודע את הלהט הגדול ואת הדבקות הגמורה,
המקדיש את כל כולו למען מטרה ראויה,
זה שבמקרה הטוב טועם טעם ניצחון והישג,
ובמקרה הגרוע, אם נכשל, נכשל לאחר שהעז וניסה –
זה שמקומו לא יכירנו עם אותן נפשות קרות ומבוישות
שלא ידעו לא ניצחון ולא תבוסה.

לדעת שאלוהים מייפה את כוחנו להסתכן, סולח לכישלונותינו, מקים אותנו כשאנו נופלים ומאמין בנו יותר מכפי שאנו מאמינים בעצמנו – זו דרך אחת, הטובה בדרכים המוכרות לי, לכתוב בסֵפר ימֵינו סיפור הראוי להישמר כמורשת שנשאיר לבאים אחרינו, אלו שעתידם מופקד בידינו.

כל מעשה טוב, כל מחווה של ריפוי, מדליק נר של תקווה בעולם חשוך. מה היו פניה של האנושות לאחר השואה, אלמלא האומץ של אותם יחידים שהצילו חיים, הסתירו ילדים, חילצו את מי שיכלו? היו מקרים שמתנת פיסת לחם זעומה השיבה לאסיר את הרצון לחיות. מסר יחיד של תמיכה עשוי להספיק לאוכלוסיות מאוימות כדי לדעת שאינן לבדן. מעשה אחד של הכנסת אורחים יכול לגאול נפש גלמודה שעל סף ייאוש. מילת שבח אחת מסוגלת להשיב את הכוחות למי שאיבד את הרצון להמשיך. בשעת מעשה חסד לעולם איננו יודעים אילו אדוות של תוצאות יתפשטו סביבו.

"מעט מן האור", אמרו המקובלים, "דוחה הרבה מן החושך". וכאשר אור מצטרף אל אור, שלי לשלך ושלנו לשל אחרים, מתחיל מחולן המשותף של השלהבות הקטנטנות ומוכיח שתקווה אינה אשליה. המילה האחרונה אינה נחלתם הבלעדית של הרוע, העוול, הדיכוי והאכזריות. אולי נכון הדבר ש"מאותו בול עץ מעוות הקרוי האנושות, שום דבר ישר לא נוצר מעולם". אולם האם כדי להצביע כלפי מעלה עלינו להיות ישרים? האם כדי להיות טובים עלינו להיות מושלמים? מה שאני יכול לומר על כך הוא מה שאני חש: שהאנשים שפגשתי, אשר הדליקו נרות בחייהם של זולתם, נתנו לי את הכוח להמשיך. אני מודה: לא חוויתי אף פעם משבר באמונתי באלוהים, אבל היו זמנים שהייתי קרוב לאובדן אמונתי באנושות. רק הגינותם – המענטשליכקייט, כפי שזה נקרא ביידיש – של אנשים מן השורה שיקמה אותה. כל מעשה נדיב, אדיב או אמיץ מוליד עוד שכמותו, מאציל השראה ומחולל תמורה. מעשה יחיד, שנעשה לשמו מתוך אהבה, נותן לנו – כתב הרמב"ם – חלק בעולם הבא.

***

את רוב ימיי ביליתי במחשבות על החיים, בצפייה באנשים, בקריאת ספרים, בחיפוש אחר מורים ודמויות מופת, בניסיון להבחין בין מה שחשיבותו מוחלטת לבין דברים שרק נראים חשובים בזמנם. איני מתיימר לחשוב שהחוכמה בידי, ואני מבקש רק לשתף אתכם במה שלמדתי:

• שֶכָּל אחד מאיתנו נמצא פה לשם מטרה;



• שלזיהוי מטרה זו נחוצים זמן ויושר, הכרת עצמנו והכרת העולם – אך לבסוף היא תתגלה. לכל אחד מאיתנו יש מערך ייחודי של כישרונות ומעגל ייחודי של השפעה, ובתוך מעגל זה – יהיה קטן כקוטנה של משפחה או גדול כגודלה של מדינה – נוכחותנו עשויה להשפיע ולשנות;



• שהמקום שבו מה שאנו רוצים להיות נפגש עם מה שצריך להיעשות הוא המקום שאלוהים רוצה שנהיה בו;



• שאפילו הקטן שבמעשים הטובים עשוי לשנות את חייו של מישהו;



• שלא הכבוד שאנו מקבלים הוא החשוב, אלא הכבוד שאנו נותנים;



• שעושרנו האמיתי אינו ההון שצברנו, אלא ההון שחלקנו עם אחרים;



• שאנשים שהקדישו לפחות חלק מחייהם לשירותם של אחרים הם האנשים המאושרים והממומשים ביותר שאני מכיר;



• שהמתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לילדינו היא שיראו אותנו מקריבים משהו למען אידיאל;



• שדתות מגיעות למעלתן העליונה כשהן חדלות לדאוג לנפשותיהם של אנשים ודואגות, במקום זאת, לצורכי גופם;



• ששום דת הרודפת בני דתות אחרות אינה ראויה לכבוד, ושום דת הפוסלת בני דתות אחרות אינה זכאית להערצה;



• שהדרך לכבד את העולם שאלוהים ברא וראָה כי טוב, היא לחפש את הטוב בזולתנו ובעולם, ולהלל אותו;



• ששום דבר אינו מושג בהתנהגות שאינה אתית לגמרי. אנו עשויים להרוויח בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך, והקובע, נפסיד;



• שבריאות מוסרית חשובה לאיכות החיים לא פחות מבריאות הגוף;



• שמילה של שבח עשויה להעניק משמעות לחייו של מישהו;



• שבהנמיכנו אדם אחר, אנו מפחיתים מעצמנו; וברוממֵנו אחרים, גם את עצמנו רומַמנו;



• שהעולם הוא ספר וחיינו הם פרק בתוכו, ובידינו לקבוע אם הקוראים בפרק זה יזכו להשראה;



• שכל יום הינו שאלה שאלוהים שואל אותנו;



• ששום מצב שאנו נקלעים אליו אינו מקרי: אנחנו נמצאים כאן, עכשיו, במקום הזה, בין האנשים הללו, בנסיבות האלו, כדי שנוכל לעשות את המעשה, או לומר את הדבר, שירפאו אחד מרסיסיו של העולם שנשבר;



• שמעטים הם הימים שאיננו יכולים להשפיע בהם לטובה על חייהם של אחרים;



• שתכונה טובה אינה צריכה לבלוט כדי שתזכה להוקרה;



• שהטובים ביותר עושים את הטוב בלי לחשוב על גמול, בהבינם שעזרה לאחרים היא זכות אפילו יותר משהיא הזדמנות;



• שהציניות מצמצמת את אלו המשתמשים בה;



• שהתעסקות עצמית היא עניין מצמית;



• שיותר עושר, עוצמה, הצלחה או חשיבות עצמית אין פירושן יותר משמעות וגם לא יותר אהבה;



• שכאב ובדידות הן צורות אנרגיה שאפשר להטמירן אם מפנים אותן כלפי חוץ ומשתמשים בהן לאתר עצב ובדידות של הזולת ולגאול אותו מהם;



• שהאנשים שאנו מתגעגעים אליהם במיוחד, הם אלה שנטעו בחיינו תקווה;



• שהיכולת לתת לאחרים היא מתת בפני עצמה;



• שאנו יכולים לשנות דברים, ורק כך אנחנו יכולים לגאול את חייהם של אנשים, לרומם אותם מן הקיום הסתמי ולהאציל עליהם הוד;



• שבחיינו הקצרים על פני האדמה, הקרובים ביותר בינינו לגעת בשכינה האלוהית הם אלו הנותנים לזולת;



• שהדרך הטובה ביותר לקבל ברכה היא להיות ברכה;



• ושאם נאזין בתשומת לב מספקת – והאזנה היא אמנות הדורשת אימון ממושך וענווה רבה – נשמע מתוך לבנו את קולו של אלוהים האומר לנו שנותרה מלאכה לעשותה, ושהוא זקוק לנו.

"הטוב מייצג את המציאות שאלוהים הוא החלום שלה", כתבה אייריס מרדוק. "בחלומות מתחילה האחריות", כתב ויליאם בטלר ייטס. היהדות שומרת על חלום עתיק שעדיין מדבר אל לבנו. לרפא את מה שאחרים השחיתו, לתקן את מה שאחרים קלקלו, לגאול את הרוע בהפיכת האנרגיות השליליות שלו לטוב: אלו הם מאפייניה של אתיקת האחריות, שנולדה מתוך האמונה הרדיקלית שאלוהים קורא לנו לממש את החופש שלנו ולהיות לשותפיו במלאכת הבריאה. לטעמי, זהו חזון המאשר את החיים: זהו האומץ להסתכן בנטילת אחריות, ויחד עם אלוהים להיות יוצריו של העולם שאמור להיות.


* כל הזכויות שמורות לרב יונתן זקס ולהוצאת קורן. הציון להלן, שכל הזכויות שמורות לצור ארליך, אינו נכון; זו הודעה אוטומטית שמופיעה בסוף כל רשומה בבלוג זה. צ"א.