יום שבת, 10 בפברואר 2018

המנון להתייסרות הגוף וסיפור אוריה: תרגומים לשני שירים מאת קיפלינג


שני התרגומים שלפניכם התפרסמו בגיליון ט של כתב העת דחק (חורף תשע"ח 2018).


רודיארד קיפלינג (מאנגלית: צור ארליך)
המנון להתייסרות הגוף

Hymn to Physical Pain

אֵם שִׁכְחוֹת, אֵם אֲיֻמָּה –
אַתְּ, שֶׁבּוֹאֵךְ קוֹטֵעַ

אֶת יִסּוּרֵי הַנְּשָׁמָה,
אֶת זֵכֶר חַטֹּאתֶיהָ,

בְּתַחְבּוּלוֹת אַתְּ מַשְׁכִּיחָה
אֶת נֶצַח הַתּוֹלַעַת
וַחֲמָתֵךְ כְּמוֹ מוֹחָה
מֵאֵשׁ הַתֹּפֶת לַהַט.

עֵינֵי הַלֵּיל – שֶׁלָּךְ, אִמֵּנוּ.
אֵין לָהֶן שְׁמוּרוֹת
וְהֵן צוֹפוֹת אֶל תּוֹךְ דִּמְעֵנוּ
אֶלֶף אַשְׁמוּרוֹת.

שֶׁלָּךְ סְמִיכוּת עֶבְיוֹן הַחֹשֶׁךְ
הַמַּכְאִיב אַף דָשׁ,
שֶׁלָּךְ חַיָּיו וְחִיּוּכוֹ שֶׁל
בֹּקֶר יוֹם חָדָשׁ.

שֶׁלָּךְ תְּחִנַּת שַׁחְרִית נִמְהֶרֶת
"מִי יִתֵּן שְׁקִיעָה!" – 
וּ"מִי יִתֵּן זְרִיחָה" עִם עֶרֶב,
שׁוּב בְּקוֹל שַׁוְעָה.

כְּשֶׁרַחֲמַיִךְ נִכְלָאִים
וְאַתְּ עוֹמֶדֶת נוֹחַ
הָאֵשׁ חוֹזֶרֶת לְהַלְהִיט
וְהַתּוֹלָע לִקְדֹּחַ.

עַל כֵּן נוֹחִילָה לָךְ מִבּוֹר
בְּמִזְמוֹרֵי "מַה טֹּבוּ",
כִּי בְּשׁוּבֵךְ יֵקַל לִגְבֹּר
עַל חִבּוּטֵי הַתֹּפֶת.


* * *

רודיארד קיפלינג (מאנגלית: צור ארליך)

סיפור אוריה

The Story of Uriah

 שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת; אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ. (שמואל ב' יב, א)

הבלדה על מזרח ומערב מאת רודיארד קיפלינג: תרגום



הבלדה על מזרח ומערב
רודיארד קיפלינג
מאנגלית: צור ארליך. הופיע בגיליון ט של כתב העת דחק - חורף תשע"ח, 2018

הוֹ, מִזְרָח הוּא מִזְרָח, וּמַעֲרָב הוּא מַעֲרָב, וְזֶה אֶל זֶה לֹא יִקְרַב
עַד יָדוּן אֱלֹהִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו.
אַךְ מִזְרָח וּמַעֲרָב, גְּבוּל וָגֶזַע וּגְזָר – כָּל אֵלֶּה כְּצִיץ נוֹבֵל
עֵת עוֹמְדִים זֶה מוּל זֶה שְׁנֵי גְּבָרִים גִּבּוֹרִים מִשְּׁתֵּי כַּנְפוֹת תֵּבֵל! 

לקרוא את שירי בורחס עם המתרגם: על 'עקבות בים' ליורם מלצר

תוצאת תמונה עבור עקבות בים מלצרעקבות בים
יורם מלצר
אפיק, 245 עמ'
ביקורת: צור ארליך. הופיעה במדור 'שיפוט מהיר' במוסף 'שבת' של מקור ראשון בי' בשבט תשע"ח, 26.1.2018.

חורחה לואיס בּוֹרְחֶס (1899–1986) מוכר בישראל בעיקר בסיפוריו הפילוסופיים, בייחוד אלה שבספרו 'גן השבילים המתפצלים'. סיפור טיפוסי של הסופר הארגנטיני הגדול הוא בחינה של שאלה תיאורטית על אודות גבולות התודעה והשפה. 'פונס הזכרן', למשל, מספר על אדם עם זיכרון מוחלט. האם אדם שזוכר כמה עלים היו בעץ שראה לפני שנה הוא אדם המסוגל לחלץ מהעולם משמעויות? בורחס היה בעל זיקה גם לפילוסופיה היהודית ולעמֵנו, והמפגש בין הגאון מבואנוס-איירס שבקצה-דרום-מערב לבין מסורתנו על נגיעותיה הספרדיות יוצר ניצוצות.
יורם מלצר מפגיש אותנו עתה עם שירתו של בורחס – והנה היא הגותית כמעט כסיפוריו, אך באורח דחוס ומרומז. הזמן הוא גיבור רבים משיריו. בורחס רואה אותו כמרחב של קפיצות-דרך המזמֵן חזרות על מצבים, אך גם כציר של השתנות מתמדת. בשירה הוא יכול לומר זאת על דרך הכזב הפיוטי, וכך הוא מצייר למשל את הירח כהצטברות מתמשכת של המבטים והבכיות שאנו נושאים אליו. שם ספרו של מלצר, "עקבות בים", ממחיש את הדו-פרצופיות הזו. בְּיַם המַיִם, וגם בים הזמן, הרי אי אפשר להשאיר עקבות. והנה – עקבות בים.
הספר מציע דרך מקורית ונהדרת להיכרות עם משורר לועזי. כל פרק מפרקיו הרבים (תוכן עניינים היה יכול לעזור פה) פותח בשיר של בורחס בתרגומו של מלצר לעברית, וממשיך בשיחה. מלצר מציג, בכתיבה מסאית-אישית נעימה, את השיר ואת המפגש שלו איתו: מפגש בין שפות, ובין שני אנשים בעלי תמהילים שונים של זיקה לתרבות דרום אמריקה ולתרבות היהודית. מלצר כותב כחניך רוחני של בורחס, כפרשן, כילד סקרן שגדל בהונדורס ועודנו חי את ילדותו, ויותר מכול כמתרגם. בכובע זה הוא מספר על התחבטויות ואפשרויות תרגומיות, וכך עומד על דקויותיו של השיר. מה עושים למשל עם 'אדם', שבספרדית הוא שמו הפרטי של אדם הראשון אך אין פירושו אדם?
הפרקים שזורים היטב במחרוזת אך מותאמים גם לקריאה כפרקים יחידים; ומחיר העצמאות הוא חזרתיות-מה בין הפרקים. גם בתוך הפרקים אפשר היה לגזום כמה התלפפויות מילוליות הנחוות כהתפלספות במובן המעיק של המילה.
ונקודה בעייתית באמת: חלק ניכר מהשירים כתוב במקור בחרוז ובמשקל. מלצר ויתר בתרגומו על הפן הזה. זו בחירה תרגומית לגיטימית, ובמקרה שלנו אולי הכרחית – שכן העניין כאן הוא משמעותה המדויקת של כל מילה, דבר שבתרגום מחורז-שקול צריך לפעמים להתפשר עליו. אבל ראוי היה שיצהיר על בחירה זו וידון במה שאובד בה. הרי יופיו של השיר מצוי גם בצורתו, ויתרה מכך: ענייני הצורה הם מן השיקולים המדריכים את המשורר בבחירת המילים. פעם יחידה רומז מלצר ביעף כי אולי היו למשורר שיקולי משקל – וזהו.
מתרגמנו הדייקן אף מרחיב את החופש הצורני שנטל לכדי כפייה על המקור. הוא חותך את השורות באופן לא סימטרי, כנראה כי כך יפה ופיוטי בעיניו, ויוצר אגב כך קיטועים תחביריים שאינם נחוצים ואינם מצויים במקור, כאילו בלית ברירה. באחד המקרים הוא אף מדביק את כל בתיה של סונטה לאחד. בין הפרטים המרתקים על דילמות התרגום שמלצר מכביר על הקורא, היה מקום שידבר גם על כך.

הירשל ובלומה באור-יהודה: על 'לרשתה' מאת אהוד פלמור

תוצאת תמונה עבור לרשתה פלמורלרשתה
לרשתה 
אהוד פלמור
פרדס, נובמבר 2017, 368 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' בשבט תשע"ח, 19.1.2018

"לרשתה" היא המילה האחרונה שהתורה מצטטת מפי משה רבנו לפני מותו, מיד לפני שהוא מצטווה לעלות להר נבו, לראות משם את הארץ שלא ייכנס אליה, ולמות; זאת, אם אין מחשיבים את ברכותיו לשבטי ישראל, המשובצות בתורה אחר כך. "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת", הוא אומר ככלותו את שירת האזינו. "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".
אהוד פלמור, עורך דין בעיריית ירושלים ועכשיו גם סופר, גילה תגלית יפהפייה המבארת את פרידתו זו של משה על סמך כלל הופעותיה של המילה "לרשתה" במקרא. תגלית ענפה, מבוססת, לא נקודתית גרידא; מאותן תגליות המאירות את התכנון הספרותי של התורה באור יקרות. חידוש-תורה זה נמצא במוקד הרומן שלו "לרשתה". הוא מתברר במלואו רק בסוף היצירה, ולכן נתאפק מלהציגו כאן. נאמר רק שהוא נוגע לאי-כניסתו של משה לארץ.
ברומן, מגלהו של החידוש הוא כרמי: צעיר ירושלמי דתי, עורך דין מתחיל, בן דמותו של המחבר במידה זו או אחרת. ליתר דיוק, התגלית היא של מי מאבות-אבותיו של כרמי בגולה. הלה הצפין אותה בפתקים שעברו במשפחה מדור לדור, וכמעט שנטרפו בימי השואה בהונגריה. כרמי, שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, מגלה את הפתקים שהוסתרו ומפענח את הרמזים בעזרת הידע והאינטואיציה המקראיים שלו, אבל גם בזכות אי-אילו התרחשויות בעלילה העיקרית של הרומן: עלילת אהבותיו וגירושיו, עליותיו ונפילותיו וחיפושיו הרוחניים והאמוניים.

תור הכסף: על 'העשירים' לחמוטל בר-יוסף

תוצאת תמונה עבור העשירים חמוטל בר יוסף

העשירים
חמוטל בר-יוסף
כרמל, תשע"ח, 420 עמ'
ביקורת: צור ארליך. התפרסמה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ה בטבת תשע"ח, 12.1.2018.

אָמַר זְהָבָם שֶׁל הַיְּהוּדִים: / לִהְיוֹת שׁוֹפֵט לִי מִי שָׂמְךָ? /  עַל בִּזְיוֹנִי כְּעַל כְּבוֹדִי / לֹא הֶעֱלֵיתִי מַסֵּכָה. / הָיֹה הָיִיתִי אֵ-ל עֵדִי / מִנִּפְלְאֵי בְּרוּאֵי עַמְּךָ.
כך כתב נתן אלתרמן בשירו 'זהבם של היהודים'. כי אכן, מי לא קם להיות שופטו של זהב היהודים ולהרשיעו – ולהרשיעם – בדין? הגויים שלטשו עיניים וליטשו גרזן, וגם יהודים רבים, סוציאליסטים במיוחד, ראו בהון היהודי קלון, בכספם של היהודים חרפה ובזהבם זוהמה. אלתרמן, איש תנועת העבודה, הבין שלצבירת ההון היה בגלות, כמו גם בתקומה, ערך הישרדותי מהמעלה הראשונה, שאין להתבייש בו וגם אין להסתירו, וכתב על כך בשיר הזה ובמקומות נוספים. בכסף, הסביר בשירו, נפדו שבויים. בכסף שוחדו גוזרי שמד. ובכסף, בתרומותיהם של העשירים יותר מבפרוטותיהם של ההמונים, גם נגאלה הארץ. "אֻמֵּת שָׂרִים נֶעֱבָדִים / אוֹתִי בָּרְאָה מִן הַבְּלִימָה", הוא כותב, עדיין בִּשמו של זהב-היהודים, בחתימת השיר; "אֲנִי, כַּסֵּפֶר וְכַדִּין, / עָרַכְתִּי לָהּ הַמִּלְחָמָה". רצה לומר: לצד ערכי הרוח והדעת, הצדק והדת, גם הזהב היה נשקו של העם המשועבד.
מחשבה זו הדריכה גם את חמוטל בר-יוסף, המשוררת וחוקרת הספרות הוותיקה, בכתיבת הרומן "העשירים" (אגב, עשרים עמודים אחרי 'זהבם של היהודים' באים בכרך 'עיר היונה' של אלתרמן שירים על אחת ושמה חמוטל. אבל זו כבר באמת מקריות גמורה). הרומן עב הכרס עוקב אחר שישה דורות של משפחה אחת, שושלת היימשטאט, לאורך כמאתיים שנה. ראשון ההיימשטאטים, מאיר, היה רוכל בפולין וברח לגרמניה בשל עלילת דם שהתרגשה לפתחו (לפתחו פשוטו כמשמעו, בדמות ילד נוצרי דקור). אך ממנו והלאה, לאורך שלשלת הדורות, הלכה המשפחה הבדיונית הזו והתעשרה בזכות נחישות בניה ובנותיה להתקדם בסולם החברתי, בזכות נכונותם ללכת אחר ההזדמנויות, בזכות תאוות לימוד וידע והתעניינות בכימיה בפרט, ובשל עוד שתי תכונות תאומות אשר נעשות ללייט-מוטיבים של הספר: שנאת בזבוז של משאבים, של כישורים ושל חומר, ונטייה לחבל תחבולות לניצול פסולת תעשייתית. מין משפחה של עוץ לי גוץ לי, העושה זהב מקש.

יום שישי, 9 בפברואר 2018

כל הדרך עד לקצה: על 'רוכבי הדלי' לאודי טאוב


רוכבי הדלי
אודי טאוב
זמורה ביתן, תשע"ח, 317 עמ'
ביקורת מאת צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון.

יום חמישי, 8 בפברואר 2018

שקדים וצימוקים: קריאה מפורטת מאוד ב"פגישה לאין קץ"

במסגרת מבצע הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו קריאה צמודה את השיר "פגישה לאין קץ". במשך כמעט חודש, מכ"ג בטבת עד כ"א בשבט תשע"ח, 10 בינואר עד 6 בפברואר 2018, קראנו מדי יום קטע קצרצר, הסברתי אותו, והקוראים הוסיפו, הקשו, העירו והרחיבו. בשל אורכה העצום של היריעה מובא כאן מבחר מצומצם ביותר מהתגובות הפרשניות - בגופן שונה מזה של הכפית עצמה.

יום רביעי, 31 בינואר 2018

אני חי בחברה המאבדת את הטאבו: עם חיים גורי בצאת 'עיבל'

ראיון שלי עם חיים גורי. הופיע במוסף דיוקן של מקור ראשון סמוך ליום העצמאות תשס"ט (2009) בכותרת "שירת רבים".

השבוע של יום העצמאות ושל ימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל הוא קיצור תולדות חיים גורי. הפלמ"חניק שחיפש את המחר אבל גם את האתמול. הקצין הצבר עם הבלורית שהמפגש עם פליטי השואה בהונגריה הוא החוויה המכוננת של חייו. מנסח הזיכרון הלאומי של שלד הברזל השותק כמו רעי ושל דני וחבריו המוטלים שורה ארוכה ארוכה – וגם של המכה ה-81 ושל תא הזכוכית.
לידתה של המדינה היא גם לידתו של גורי כמשורר: ספר שיריו הראשון, 'פרחי אש', ראה אור ב-49'. שישים שנה לאחר מכן, ליום הולדתה ה-61, ליום הולדתו ה-85 וחצי, הוא מוסיף לשורה הארוכה-ארוכה של ספריו ספר חדש: 'עֵיבָל'. במרכזו מחזור בן 87 שירים קצרים הנושא שם זה, שמו של הר הקללה בספר דברים. הרבה שכול וכישלון יש שם, בעיבל של גורי. והוויה ברנרית שהיא הוויית קוצים, כי כל החשבון עוד לא נגמר. קללת דורות הרובצת עלינו ועל הארץ. וגם תקווה בגודל של נקודה שחורה באופק. וסליחה וחסד.
זו מנחת אהבה צורבת של זקן השבט. נשיקת שרף. חשבון נפש על מה שקרה בשישים השנים האלה למדינה, לבני דורו שנשאו את עמם עלי שכם, למתים, לחיים, לו. "ואני הולך והולך אליהם / והם לא ישובו אליי", הוא כותב על המתים. "אל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה", הוא כותב עלינו החיים. "מי שמתחיל איתה יודע שזה לא נגמר", הוא כותב על הארץ. "אני הולך ונעשה דומה למתושלח, / לעוד פרה קדושה שנשחטה", הוא כותב על עצמו. "מדממים וגאולים", הוא כותב על כולנו, וזו לדבריו תמצית הספר. הוא מסביר ש"הגאולה מתרחשת עם הדימום, כל הזמן. לא לפניו או אחריו. זה הסיפור שאני מתהלך איתו תמיד".

יום שני, 29 בינואר 2018

תשרי - שבט תשע"ח: עוד חמישה שירי חודש שלי מהמגזין IVRIT



תשרי תשע"ח
מי בסוכה מתארח

מִי בַּסֻּכָּה מִתְאָרֵחַ?
בַּסֻּכָּה מִתְאָרֵחַ יָרֵחַ.
מֵצִיץ מִן הַסְּכָךְ הַיָּרוֹק,
מַבִּיט בְּיַלְדּוֹ הָאֶתְרוֹג,
וְאִם הַחַשְׁמַל בַּסֻּכָּה מְכֻבֶּה
אוֹרוֹ בְּהֶחְלֵט מְרֻבֶּה.

מִי בַּסֻּכָּה מִתְאָרֵחַ?
בַּסֻּכָּה מִתְאָרֵחַ הָרֵיחַ.
רֵיחוֹ שֶׁל הַסְּכָךְ הַמַּבִּיט בַּלּוּלָב,
דּוֹמֶה לוֹ מְאוֹד אַךְ פָּרוּס מֵעָלָיו.
וְאִם זֶהוּ סְכָךְ רַעֲנָן וְטָרִי
הָרֵיחַ שֶׁלּוֹ מַטְרִיף.

מִי בַּסֻּכָּה מִתְאָרֵחַ?
שָׂדֶה צִבְעוֹנִי פּוֹרֵחַ.
פְּרָחִים לֹא מִנִּיר אֶלָּא רַק מִנְּיָר,
פְּרָחִים בְּתִשְׁרֵי הַסְּתָוִי, לֹא אִיָּר,
פְּרָחִים מֵהַגַּן – לֹא גִּנָּה אוֹ גַּן עֵדֶן;
גַּן יְלָדִים עִם גַּנֶּנֶת.

מִי בַּסֻּכָּה מִתְאָרֵחַ?
חֲבָל לִי שֶׁכָּכָה קוֹרֶה, אַךְ
בָּאִים לַסֻּכָּה לְהַטִּיל בָּהּ יִרְאָה
דְּבוֹרָה עוֹקְצָנִית וַאֲפִילוּ צִרְעָה,
חָתוּל בֶּן פַּחִים וְיַתּוּשׁ
וּזְבוּב שֶׁאוֹהֵב יֵין קִדּוּשׁ.

מִי, לְסִכּוּם, מִתְאָרֵחַ?
יָרֵחַ זוֹרֵחַ וְרֵיחַ,
צִרְעָה וְצִיּוּר, יַתּוּשׁ וְקִשּׁוּט,
וְרוּחַ, שָׁכַחְנוּ, שֶׁבָּאָה לָשׁוּט,
וְשִׁבְעָה אוּשְׁפִּיזִין בְּכִירִים
כַּכָּתוּב בְּשִׁירִים אֲחֵרִים.

יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

חיים על קו הקץ: קריאה יומית ב"שיר של אור" לנתן אלתרמן

 במסגרת מיזם הפייסבוק #כפית_אלתרמן_ביום קראנו את 'שיר של אור' מתוך 'שמחת עניים' - מכ"ב בכסלו עד ח' בטבת תשע"ח, 10 עד 26 בדצמבר 2017. מדי יום העליתי קטע קצר עם דברי פרשנות שלי, ובתגובות התקיים דיון. להלן הרצף כולו, עם מבחר מצומצם מהתגובות.


יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

על "שבע דרכים לאיבוד", הזוכה בפרס ספיר לספר ביכורים



רשימות הביקורת שלי על ספרים מועלות לאתרי 'מקור ראשון' ו'השילוח' ועל כן בדרך כלל איני מעלה אותן לכאן. לרגל זכייתו של ספר שכתבתי עליו באביב שעבר, הנה בכל זאת רשימתי על אודותיו. היא הופיעה ב'מקור ראשון'.

שיפוט מהיר / צור ארליך
שבע דרכים לאיבוד
סמדר שטינברג, זמורה ביתן, 253 עמ'

"שבע דרכים לאיבוד" נקרא ספר ביכוריה של סמדר שטינברג, איבוד ולא אובדן ולא אבדון, ובזאת טמונה עוצמתו הרכה. שבעת גיבוריו המתחלפים הולכים לאיבוד, מאבדים את זיכרונם, אפילו מאבדים משהו כפשוטו, אבל תמיד הם תועים בארצות החיים. גם כאשר שני הקשישים בהם מגיעים לידי אובדן או לסף התאבדות, לא זהו האיבוד העיקרי בסיפורם. האיבוד הוא של המרחב המוכר, של התבניות השגורות, של הבינה והאשליה והתקווה והשליטה. ושלם נשאר רק החוט הארוך השוזר איבוד באיבוד, דמות בדמות, גורל בגורל וסיפור בסיפור.
עלילות הספר, הארוגות כולן ברקמה חיה אחת, מתרחשות במקומותינו ובזמננו, בישראל של אחת השנים האחרונות, בימים אלה ממש שבין פורים לפסח. מפרק לפרק, שבעה במספר, עובר הכדור מדמות לדמות; כל פרק נמסר מנקודת מבטה של הדמות המרכזית הפעילה בו ובמגבלות תודעתה, אך הדבר עשוי בעדינות רבה כל כך, בלוע באופן כה מחושב בגוף השלישי ומפי דובר המתבונן בדברים כביכול מבחוץ, שיכול הקורא שלא להבחין בו כלל בששת הפרקים הראשונים – עד לפרק האחרון, המשקף את בלבולו המובהק של חולה אלצהיימר או מחלה דומה. כך מוקנית אמינות-כביכול לנקודות מבט יחסיות. האפקט מוחץ, דווקא בשל עדינות האמצעים. הקורא הולך שולל אחר הדמות, מאמין כמוה שהיא הצודקת והיודעת, חווה איתה את ההכרה במוגבלות ידיעתה, ורק בפרקים הבאים מתעורר לראות מוגבלות זו.
שטינברג עושה זאת היטב. די בהישג זה של ספרה הראשון, הישג מרשים של חוויית דמויות מבפנים ושל מסירה משכנעת של חוויה זו, כדי להצדיק קריאה בו. על אחת כמה וכמה טוב לקרוא בו בשל העניין שיש בעלילה עצמה. גם כאן, הקורא כל פרק ופרק סבור כביכול שבידו סיפור-קצר המכיל את עצמו, ונהנה לגלות במאוחר, בפרקים האחרים, את השפעותיו ואת מושפעויותיו ואת מניעיו הנסתרים. הרגעים הדרמטיים בספר הם רגעים עדינים. הם נולדים באותו מכחול עדין שבו שרטטה שטינברג בצבע מים שקוף למחצה את גבולות הידיעה של הגיבורים.
עמודי התודות שבסוף הספר יוצרים את הרושם ששכבות עבות בספר נארגו בעצם בידי חבורה גדולה של מורים, מנחים, עורכים וחברים; שהספר הוא תוצר של חרושת הסדנאות הפורחת בארצנו. ברור שזוהי בעיקר הצטנעות מוגזמת, ושמתחת לכל צעיפי התודות הספר הוא פרי רוחה של הסופרת; אבל אכן, חוזקותיו של הספר נמצאות בעיקר בדברים שאפשר ללמוד ולשפר בסדנאות: מבנה משוכלל, תסרוט טוב, הקפדה ביצירת הדמויות, שימוש בטכניקות של מיקוד. איך אומרת הקלישאה המאוסה? שטינברג "יודעת לספר סיפור", וכאמור גם עושה זאת ברגישות יוצאת דופן. ואילו דברים אחרים שאפשר לחפש בפרוזה גדולה, ושקשה ללומדם, כגון חותם סגנוני אישי, תיבת תהודה תרבותית עשירה, ייחודיות תמטית או תובנות חובקות עולם – את אלה נקווה למצוא בספריה הבאים.