יום שני, 21 באוגוסט 2017

בטרקלין המראות: קריאה יומית ב"בוקר בהיר" לנתן אלתרמן

במסגרת מבצע "כפית אלתרמן ביום" קראנו מדי בוקר יום חול, מכ"א עד כ"ט באב תשע"ז (13 עד 21 באוגוסט 2017), את השיר 'בוקר בהיר' מתוך חלק ד של 'כוכבים בחוץ'. כהרגלנו בקודש, פרסמתי מדי בוקר בית או חלק מבית, על פי הסדר, אמרתי כמה דברי פרשנות, והציבור הוסיף משלו. להלן רצף הכפיות, ותגובות נבחרות (בגופן אחר; סימון של חץ כפול בתגובה מעיד כי זו תגובה-לתגובה). ותחילה השיר במלואו.

בוקר בהיר / נתן אלתרמן

פֹּה הָאוֹר עוֹד עֵירֹם וְצָעִיר.
בַּצִּלְצוּל וּבַצְּחוֹק
גַּם סִפֵּנוּ נִרְגָּם.
בְּעִפְעוּף חַלּוֹנֶיהָ נִצֶּבֶת הָעִיר
מוּל גֵּאוּת הַיָּמִים וְחַגָּם.

כְּאוֹרְחִים אֲלֵיהֶם עוֹד נִסַּע.
בַּשָּׂדוֹת הַכְּחֻלִּים,
שֶׁגָּבְהוּ מִדַּעְתֵּנוּ,
שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ תָּלְתָה עֲרִיסָה,
זִכָּרוֹן לְשַׁחְרִית יַלְדוּתֵנוּ.

וְאֵיכָה לֹא נִתְעֶה בַּדְּרָכִים,
וְהַדֶּרֶךְ כֻּלָּהּ מְסֻנְוֶרֶת
מֵהִבְהוּב זְגוּגִיוֹת וּפַחִים,
מִלִּבְלוּב הַיָּפָה הָעוֹבֶרֶת.

הָהּ, עִבְרִי בִּשְׂמָלוֹת כַּפְרִיּוֹת,
בִּטְרַקְלִין הַמַּרְאוֹת שֶׁרִמַּנִי.
לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת
גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמַנִים.

וּמַכֶּה בִּי צְחוֹקֵךְ הַפָּשׁוּט
וְתוֹלֵשׁ מִלִּבִּי אֶת הַדֶּלֶת
וְשׁוֹטְפוֹ בִּרְכִילוּת, בְּפִטְפּוּט,
בִּתְחִיַּת שְׁעוֹנִים וּמְטֻטֶּלֶת.

וְהָרְחוֹב שֶׁגָּדַל לְלֹא חֵיק
מִפֶּחָם וּמִטִּיחַ קוֹרֵא לָךְ.
שׁוּק אַדִּיר, כְּאַתְלֵט מְשַׂחֵק,
שַׁלְשָׁלוֹת לִכְבוֹדֵךְ קוֹרֵעַ.

וְטוֹפֶפֶת גִּנַּת הָעִיר,
כְּכִבְשָׂה בְּלִבְנַת הַצֶּמֶר.
וְהַבֹּקֶר בָּהִיר, בָּהִיר,
כָּאָמוּר בְּרֵאשִׁית הַזֶּמֶר.

*

פֹּה הָאוֹר עוֹד עֵירֹם וְצָעִיר.
בַּצִּלְצוּל וּבַצְּחוֹק
גַּם סִפֵּנוּ נִרְגָּם.

הכפיות הללו משתדלות לעלות בבוקר. הבה נקדיש אפוא את בוקרי הקיץ הקרובים לשיר המתבקש לכך - #בוקר_בהיר, מתוך פרק ד של כוכבים בחוץ.

השורות הראשונות בשיר מתחילות לנו בוקר מאיר, אופטימי, נכון לכל לבוש שיססגן אותו בהמשך היום. רעשי העיר מתגלגלים כצלצול וצחוק ומתנפלים גם על סף ביתנו - ואלתרמן כמובן לא יכול להותיר את הכול מתקתַק, וחדוות החוץ המתדפקת על הבית מתוארת במטאפורה אלימה של רגימה.

למה לשים לב? כמובן, לצלצול. לרצף החולָמים של השורה הראשונה. לתשלובת צלילי ע-ר המשתרגים לכל אורכה ומשדרים לנו עֵר (כי התעוררנו) וגם עיר (שתגיע בחרוז בהמשך הבית). לצליל צ המשתלט על השורה השנייה, הרעשנית. לחזרתיות של ההברה "גם" בשורה השלישית. בשורות שנקרא מחר זה יתחרז לנו וגם יקבל הקשר.

*

בְּעִפְעוּף חַלּוֹנֶיהָ נִצֶּבֶת הָעִיר
מוּל גֵּאוּת הַיָּמִים וְחַגָּם.

אור, כזכור משורות אתמול, עוד עירום וצעיר; אך סִפֵּי הבתים כבר נרגמים בצלצול ובצחוק – והעיר כולה, עלמה ביישנית שכמותה, מעפעפת לנוכח המחזה בעיניה-חלונותיה, בתריסיה-עפעפיה. שכן הללו נפתחים בהדרגה בבתים המתעוררים, או נסגרים בבתים של ישני-הבוקר.

ומנגד – הגואים, הגבוהים, החוגגים מעצם מהותם התוססת והבהירה: הימים, כגון היום הנפתח בשירנו. מולם מעפעפת עלמת-העיר - ומול מבוכת העירום הצעיר הכובש שלעיניה.

*

כְּאוֹרְחִים אֲלֵיהֶם עוֹד נִסַּע.
בַּשָּׂדוֹת הַכְּחֻלִּים,
שֶׁגָּבְהוּ מִדַּעְתֵּנוּ,
שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ תָּלְתָה עֲרִיסָה,
זִכָּרוֹן לְשַׁחְרִית יַלְדוּתֵנוּ.

מהם השדות הכחולים?

הם גבוהים; פיזית? נשגבים מבינתנו? שני הדברים גם יחד? והשמש תלתה בהם עריסה - ממש כמו "ירח בן שבועיים ישן בעריסת החושך הגבוהה", בשיר נוסף מ'כוכבים בחוץ'.

ובכן, לא קשה לנחש: השדות הכחולים הם השמיים. אכן, גבהו מדעתנו, כדברי הנביא ישעיהו: "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (נ"ה, ט). אף כי אפשר גם לומר, באלגנטיות פחותה, שהשדות הם ההרים שבאופק, הנראים מן המרחק כחולים, והשמש בבוקר תלויה מעליהם.

אנחנו בשיר #בוקר_בהיר. הבית הזה ממשיך את קודמו שקראנו אתמול, ו"אליהם", מי שעוד ועוד ניסע אליהם כאורחים, הם היָמים; הימים הגואים, החוגגים. הימים המתחילים בבוקר בהיר שבו "האור עוד עירום וצעיר". ניסע אליהם מהעיר הנרגמת באור הבוקר. זה יקרה בבית הבא, השלישי בשיר, שידבר על שוטטות בדרכים. אך כבר עכשיו המבט נודד הלאה: אל השמיים הכחולים, כאמור, הגבוהים כיום הגואה.

שם, בשדותיו הכחולים של הבוקר, תלויה השמש כבעריסת תינוק. מול הזוהר הזה, מול עריסת תינוק האור העירום והצעיר, אנו נזכרים בבוקר של חיינו, בהיותנו אנו עצמנו תינוקות.


*

וְאֵיכָה לֹא נִתְעֶה בַּדְּרָכִים,
וְהַדֶּרֶךְ כֻּלָּהּ מְסֻנְוֶרֶת
מֵהִבְהוּב זְגוּגִיוֹת וּפַחִים,
מִלִּבְלוּב הַיָּפָה הָעוֹבֶרֶת.

ואיכה לא נתעה סחרחרים, אובדי ידיים, בדרכי 'כוכבים בחוץ', בדרכי האור הצעיר של #בוקר_בהיר - אם הדרך כולה מסונוורת מהבהקי החמדה הללו?

כמה נקודות אחיזה, בכל זאת. תחילה, אצל אלתרמן כמו אצל אלתרמן יש לנו התקה: במציאות, המסונוורים הם הרי אנחנו, ההלכים המשוטטים, והדרך מסַנוורת אותנו בעצמים הבוהקים הנמצאים בה - אבל כאן הדרך עצמה מסונוורת. זו היטמעות גמורה של ההלך בדרך.

העצמים המסַנוורים הם, ראשית, הזגוגיות והפחים. יופיו הרומנטי של המתועש הוא מוטיב שכיח ב'כוכבים בחוץ'. כאן, כשמדובר בסנוור, זו מציאות כפשוטה: הרי הפרחים והעצים ושאר אזרחי הטבע כמעט תמיד אינם מסנוורים. לכל היותר הם נוצצים... כזכוכית ומתכת! (כאמור בשיר 'בדרך הגדולה': "העצים שעלו מן הטל נוצצים כזכוכית ומתכת"). אז הנה לנו כאן הזכוכית והמתכת הללו לא כדימוי אלא כהוויה, זגוגיות הזכוכית ומתכת הפח.

אבל הזגוגיות והפחים לא סתם מסנוורים באופן סטטי. הם מהבהבים! אכן, כאשר אנו מצויים בתנועה, בכל רגע אחרים הם העצמים המחזירים את אור השמש היישר לעינינו. וכך גם כאשר הזגוגיות והפחים בתנועה: מכוניות, למשל. עם כל הרומנטיקה הפונדקית, אנחנו פה עמוק במאה העשרים.

יש הבהוב - ויש לבלוב. והלבלוב הזה, גם אם הוא לבלוב כפשוטו, לבלוב אביבי של ניצנים, מעביר את הסנוור אל השדה המטאפורי: כאן הסנוור הוא רק סנוור-כביכול של התודעה שיכורת היופי. לבלוב זה, המתהבהב לו בצליליו לאור ההבהוב, הוא אחד משני הרמזים היחידים בכל השיר לעולם הצומח (השני, בסוף השיר, הוא "גינת העיר"). רמזים קלושים למדי: ההלך שלנו נפעם די צורכו מהשמש ומהשמיים ומהטבע העירוני, התעשייתי והאנושי.

אז כן, האנושי, סוף סוף. לא העצים מלבלבים, אלא הנערה. מעתה, למשך כמה בתים, יעמוד השיר בסימנה של "היפה העוברת". חכו-חכו לבית של מחר!

> מירי וסטרייך: מחכים, מחכים. וגם - הפנסים פרחי העיר / מלבלבים באור ניחוח...
>> אקי להב:  כן, ערב עירוני דופק כאן הופעה מחודשת, אבל עשר מונים יותר משוכללת. דקה ומעודנת. אתה מבין מדוע לא זכה להיכנס ל"כוכבים בחוץ". הוא כל-כך הרבה יותר מסורבל.
למשל: השדות הכחולים שגבהו מדעתנו.
מול:
"בין הימים והלילות (קרי: בבקרים)
לנאות מראה כחולים נלך נא "

או:
".. גופי נקטן ומתנמך
אבל ראשי כל כך גבוה
עד שאפילו אם אלך
לא אתבונן לאן אבואה .." (מול ה"גבהו מדעתנו")

 וֶטֶרָאן נוסף של "כוכבים בחוץ" שעושה עלינו סיבוב כאן הוא השיר "שדרות בגשם":

גם הזגוגית והברזל (מול זגוגית ומתכת) ובמיוחד: "גבהו בימינו האש והמים/ אנחנו עוברים בשערים ומראות"
הרחבה בעניין זה ראו כאן: http://www.alterman.org.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/tabid/65/vw/1/ItemID/516/Default.aspx

*

הָהּ, עִבְרִי בִּשְׂמָלוֹת כַּפְרִיּוֹת,
בִּטְרַקְלִין הַמַּרְאוֹת שֶׁרִמַּנִי.
לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת
גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמַנִים.

לעיר המוארת הגיעה גברת: בת הכפר היפה, האותנטית, עוברת. מפיו של ההלך העירוני, המוצף גם כך זוהר וזיכרונות ילדות, היא מחלצת את הבית שלפניכם, המלבב בבתים.

כולנו, נראה לי, כבר מאוהבים בה. עברי בשמלות כפריות, הוא קורא לה, ברבים, כי היא אבטיפוס שהלב יוצא לנוכחותה היומיומית בחיינו. טרקלין המראות, העידון העירוני המלאכותי, המלוטש, המפונפן, התגלה ככוזב. כמו הכוכבים של ביאליק. הטבעיות של הנערה הכפרית, הבשר-ודמיות שלה, נוכחותה החיה בהווה, מנצחת גם את העלילות העשירות - הדמיוניות, הכתובות, הצרורות בגווילים על המדף. גיבורי הרומנים אולי גדולים מהחיים, אך הם נקראו ונשכחו - ועכשיו, ממקומם באבק הספריות, גם לבם יוצא אל חמדת הנערה הנבערת והחיה.

והחרוזים, החרוזים! כפריות/ספריות, מילים שהן תאומות-צליל ויריבות-מהות לאורך חמש אותיות רצופות ושוות ניקוד. ולעומתו, החרוז העסיסי המפוזר שֶרִימני/של-רומנים, מופת של קישור בין מילים משני קוטביה של השפה. פועַל עברי ביחיד עם כינוי-מושא חבור, מוצא את זיווגו עם מילה שמקורה לועזית, בצורת רבים המוטעמת רק משום לועזיותה במלעיל. לב החרוז הזה, ההברה המוטעמת והעיצור-תנועה שאחריה, זהה: מַנִי-מַנִי. ולפניה חיזוקים של צלילי שֶׁ...ר. אכן כן: אל מול הנערה, אל מול החן הכפרי, לרומאן יש טעם של רמייה.

הד של חריזה יש גם בתחילת השורות - ברגל המשקלית הראשונה של כל שורה. ה"רי" של "עברי" מצטלצל ב"רי" של ה"גיבורים" בשורה האחרונה - והרבה יותר מכך, ה"קלין" של "טרקלין" חוזר ב"כָּלים" בשורה שאחריו.

עכשיו, ראו דבר נאה. הבית הזה הוא אמצע השיר, שירנו #בוקר_בהיר (מתוך כוכבים בחוץ, נתן אלתרמן). בשיר שבעה בתים, וזה הבית הרביעי. מיד לפני קו האמצע של הבית - ושל השיר - מגיע טרקלין המראות. המראה ניצבת באמצע השיר - כי אכן כן, במציאות, המראה היא קו האמצע בין הדברים לבין הבבואה. האם לפנינו שיר סימטרי, כיאסטי (כלומר במבנה של א-ב-ג-ד-ג-ב-א) - כמו "בהר הדומיות" שקראנו פה יחד בעבר? לא לגמרי, אבל מבחינה חשובה אחת כן: הבית האחרון יחזור לבית הראשון ואפילו ידבר עליו במפורש: "והבוקר בהיר, בהיר, / כאמור בראשית הזֶמר".

> תומר מוסקוביץ: טרקלין המראות שרימני. אולי רומז לאולם המראות בוורסאי?
>> צור ארליך:  ודאי שואב השראה. אם יש כאן גם רמיזה פוליטית לאכזבה מהדיפלומטיה הבינלאומית או משהו - אולי.
>> יהושבע סמט-שינברג: ואולי זה טרקלין של מראות, במובן של הדברים הנראים. העולם. הדרך. כמו "המראות שנפלו פה שאינם קמים"..
>> אקי להב: המילה "מראות" היא רבים של "מַרְאֶה" הרבה יותר מאשר של "מַרְאָה"/ "ראי".
ההוראה של המילה "מראות" כאן דומה קצת ל"לשון המראות" של ביאליק, מהשיר "הבריכה". דומה אבל לא זהה. במידה רבה עיקר המסה הפואטית של כוכבים בחוץ אפשר לכנותה: "טרקלין של מראות". העובדה שזה רק "טרקלין", מעין גלריה, או תיאטרון, ושייתכן כי מדובר בתרמית, או כך לפחות חושד הדובר בנוח עליו הרוח - עובדה זאת יש לחצוב הרמנויטית מתוך הטקסט. היינו: לפרש.
אומנם נכון שלדעת אלתרמן יש זהות חלקית בין השניים (מראֶה - ראי), ככתוב:
-
"אולי היד אותָךְ בלי דעת מבקשת,
או את חיי פתאום אלַיִךְ תקראי
יש דומיה חדה עד היותה לקשב
אשר נולדה יאור
ונהפכה ראי.."
(אולי היד אותך", פרק ב', כוכבים בחוץ).
-
כמו ברוב שירי פרק ב', הנמענת בשיר זה, היא הָ"אַתְּ" ואלתרמן מתיחס כאן אל הקשר שלה אל הטרנסצנדנטי (או "השמיימי").
בבית זה הוא מתאר את הדרך בה הסוגיה הזאת מיוצגת בתודעתו: "יאור" (כלומר "כמים לים מכסים". מעין אוקיינוס עמוק של מחשבות והגיגים ותהיות), שבסופו מתברר שפגשת "ראי", היינו: את עצמך בלבד. שוב: תהייה אקזיסטנציאליסטית - שֶכָּשְלָה סוליפסיסטית. ובנוסף: אופיו הכפול, הדו-צדדי, של מסך התודעה שלך, היחיד האנושי. התודעה של היחיד הרפלקטיבי, בעל התודעה המוגברת, היא יאור וראי.

> אקי להב: באמת בית יפהפה, וגם מלא תוכן ומשמעות.
לרשימת הוטראנים של כוכבים בחוץ, מצטרף "הגדול מכולם" הגנרי מכולם: "עוד חוזר הניגון", ומביא לנו שוב את סיטואצית ההלך שבדרך, כמייצגת של "מצבו של האדם". (איכה לא נתעה בדרכים/ והדרך כולה מסונוורת.. וכו').
בשלב כל-כך מתקדם של "כוכבים בחוץ" (פרק ד'), הפרשן היה צריך כבר מזמן לפקפק בגירסה של זיהוי ההלך עם אלתרמן המשורר, אחד לאחד.
אבל אם לא עשה זאת, אלתרמן מספק לו הזדמנות נוספת באמצעות לשון "מדברים" שהוא נוקט: "עוד ניסע", "גבהו מדעתנו", "סיפנו נרגם" וכו'. הואיל ומדובר ב"סיבוב נוסף" של "עוד חוזר הניגון", יש גם ואריאציות על מוטיבים מרכזיים, ולכאן שייכת "הנאוה הכפרית" (מהשיר "מריבת קיץ" אאל"ט, וגם האשה בצחוקה, מ"עוד חוזר הניגון"). הגברת הצחקנית הזאת עוד תשוב אלינו רבות. גם בשיר זה.
ספציפית לבית הנידון, (אישית מאד!), אני מזהה בו מוטיב ישן שהתייחסתי אליו באריכות במאמר שקישור אליו מצורף מטה. בשיר שלושה אחים. מדובר במוטיב הקפקאי. יש לציין כי ברומן הגדול שלו "המשפט", קפקא מציג לנו עולם מראות מובהק, שעם הזמן כבר הפך למותג: "עולם קפקאי", ואין מתאים לו מאשר השורה: "טרקלין המראות שרימני".
המקבילה אצל אלתרמן היא האוירה הסוליפסיסטית (המיוצגת ע"י התיאטרליות: "תוגת צעצועיך הגדולים") האופפת את כל כוכבים בחוץ, שמשמעותה בעצם טרקלין מראות שלעולם איננו יודעים, ולא נוכל לדעת, את האמת אודותיו. מי ולשם מה מושך בחוטים מאחוריו.
אגב, זוהי גם הסיטואציה בכל הרומנים הגדולים של קפקא, ובחלק נכבד מהנובלות והסיפורים הקצרים שלו. כידוע, גיבורו של "המשפט": יוסף ק. נאבק בכתב אשמה, קונספטואלי, נעדר כל פרט מזהה. תוך כדי המאבק הנואש, הגיבור סוטה פעם אחר פעם אל אופציות בעלות רמזים אירוטיים עם סדרה של עלמות. הכל נשאר אופציונלי כמובן, אבל לגבי "הלבלוב" של הגברות (במובן הרחב...) וגם לגבי אופיין "הפשוט" (סומק הלחיים הבריא, הכישרון לחיים, היפוכו של הגיבור) , קפקא אינו מותיר ספק. עד כדי כך המוטיב הזה דומיננטי ברומן, שלקראת הסיום קפקא שם בפי "הכומר" (מעין מתווך בעל ידע "שמיימי") נזיפה בגיבור, ואומר לו: "אתה יודע שחלופת 'הנשים' אינה פתרון אמיתי לבעייתך". (ומשתמע "נשים מסוג זה"). ובכלל אצל קפקא כל דמות היא "מסוג זה". אצל אלתרמן המצב דומה מאד. תחת האסוציאציה הזאת השורות הבאות, מובנות מאליהן: "לך כלים מאבק ספריות / גיבורים נשכחים של רומנים"

> בעז דרומי: לדעתי כפריות וספריות אינן יריבות-מהות (לייק על הביטוי!) אלא תואמות מהות: אני מדמיין בת כפר שקוראת ספר ומפליגה בדימיונה עם שדות האחו והאגם. בעיר המודרנית מי קורא ספר, למי יש זמן? רק בכפר האגדי גיבורי הרומנים מתערבבים עם הווית הכפר הנותנת עוד מרחב ושקט לספר טוב ולדמיון משוחרר.

*

וּמַכֶּה בִּי צְחוֹקֵךְ הַפָּשׁוּט
וְתוֹלֵשׁ מִלִּבִּי אֶת הַדֶּלֶת
וְשׁוֹטְפוֹ בִּרְכִילוּת, בְּפִטְפּוּט,
בִּתְחִיַּת שְׁעוֹנִים וּמְטֻטֶּלֶת.

צחוקה של הנערה הכפרית המלבלבת תופס את מקומו של צחוק העיר, של שמחת הבוקר, מתחילת השיר: "בצלצול ובצחוק גם ספנו נרגם", קראנו בתחילת השבוע - ועכשיו, באורח אישי יותר, צחוקה שלה מכה גם הוא, מגיע אל סף לבו, ותולש ממנו את הדלת. הוא מתפרץ ומציף את הלב בכל השטויות הקטנות והלא יומרניות, בשמחת חיים המעוררת מנגנונים פנימיים רדומים.

*

וְהָרְחוֹב שֶׁגָּדַל לְלֹא חֵיק
מִפֶּחָם וּמִטִּיחַ קוֹרֵא לָךְ.
שׁוּק אַדִּיר, כְּאַתְלֵט מְשַׂחֵק,
שַׁלְשָׁלוֹת לִכְבוֹדֵךְ קוֹרֵעַ.

ממשיכים עם "היפה העוברת" בעיר ב-#בוקר_בהיר. אחרי כיליון-הלב שרוחשים לה גיבורי הרומאנים מן הדפים, ואחרי הצפת-הלב תלוש הדלת של אומר-השיר, מגיע תורה של העיר עצמה לצאת מגדרה; לפחות בדמיונו של המתבונן, כדרכם של מאוהבים שבעיניהם הבריאה כולה סוגדת לאהובתם.

זה מתחלק לשניים, שתי פניה של העיר: הרחוב המנוכר והמכוער, והשוק הססגוני והתוסס.

תמונת הרחוב מכמירה. בחומריו הגסים, הפחם והטיח, כמוהו כיתום מלידה. הוא משווע אל הכפרייה המלבלבת: אולי היא תגאל אותו מהריק הרגשי, חיק אישה במקום חיק אם שלא הייתה.

ואילו השוק, הגועש מהיוולדו - השוק שוקק ומשתוקק, מתפקע מעוצם כוח ואהבה, ובאונים חדשים תולש את אחרוני כבליו וקורע לכבודה שרשראות ברזל כשרירן בקרקס.

*

וְטוֹפֶפֶת גִּנַּת הָעִיר,
כְּכִבְשָׂה בְּלִבְנַת הַצֶּמֶר.
וְהַבֹּקֶר בָּהִיר, בָּהִיר,
כָּאָמוּר בְּרֵאשִׁית הַזֶּמֶר.

גינת העיר מצטרפת אל שני רכיבים אחרים מן העיר, מהבית של אתמול: הרחוב והשוק. הראשון קרא אל הנערה היפה בעוניו, השני עשה עליה דאווינים - והנה סוף סוף השלישית, גינת העיר, מגיבה לנערה היפה בדרכה של הנערה עצמה. בעליזות ובתום.

הנערה עוברת, והגינה טופפת, מפזזת. הנערה מלבלבת, והגינה על אחת כמה וכמה. ובאמצעות הגינה, המדומה כאן לכבשה עוטה צמר צח, עולה על דעתנו שמלתה הכפרית של הנערה שפגשנו באמצע השיר. הגינה, הנערה, הכבשה התמה והטהורה כשתיהן, הבוקר הבהיר והעולץ - הלא ארבעתם אחד המה.

במתיקות הזו, בליבוב הבוקר, מה טבעי מן ההפניה החיננית, המבודחת, אל ראשית הזמר - אל תחילת השיר שלנו. כזכור, ראינו שבאמצע השיר נמצאות המראות. והנה הגענו לקצה האחרון, ובו משתקף לנו הקצה הראשון: האור העירום והצעיר שבתחילת השיר, הבוקר הבהיר שבכותרתו.

יום ראשון, 13 באוגוסט 2017

משואה עד שירה, דרך אסלאם, פוליטיקה והתיישבות: שש סקירות מהשילוח 5


במדור 'נתקבלו במערכת' בגיליון 5 של השילוח - גיליון תמוז תשע"ז, יולי 2017 - נכללו בין היתר שש סקירות שכתבתי - על ספריהם של אבל י' הרצברג, סייד קוטב, עמוס עוז, יונתן ברג, גלעד מאירי ואיריס אליה-כהן. הנה הן לפניכם.

אהבת הגורל: שבעה חיבורים על ברגן-בלזן 

אָבֶּל י' הרצברג


מהולנדית: אברהם הרצברג וגילה ברקלי


יד ושם והמרכז לחקר יהדות הולנד, 2016 | 103 עמ'

עורך הדין היהודי ההולנדי אבא (אבּל) הרצברג העלה על הכתב חוויות ממחנה הריכוז ברגן-בלזן עוד בשנה הראשונה לאחר שחרורו – ופִרְסמן, בשבעה מאמרים, בעיתון באמסטרדם. סמוך לאחר מכן הופיעו הדברים כספר, ובזכות כישרונו יוצא הדופן של המחבר, הספר עשה לו כנפיים. תרגומו העברי הנאה של אוסף המאמרים הקצר מופיע בסדרת 'קולות ראשונים' של יד ושם – סדרה שאכן זה ייחודה: תיעוד מיידי של השואה, עוד בטרם כיסוי הדם.
סגולתו של הספר היא בשני זוגות חיבורים שהוא עושה; שני צירים שהוא מצליח לאחוז בהם דבר וניגודו. הראשון: המתח שבין החווייתיות המיידית, שסימנה הוא הפרטים, העובדות, הזיכרונות הטריים שטרם עברו עיבוד – לבין יכולת הסיכום, ההיסק וההפשטה. וכך, בתנופה סיפורית שנדיר למצוא כמותה אצל כותבי זיכרונות מן השואה שאינם עונים לשם אלי ויזל, בקווי רישום מעטים המלמדים על הכלל דרך הפרט, מוליך אותנו הרצברג יד ביד בגיא הצלמוות שלו.  הפרקים מתמקדים לעתים בדמות אחת, בסַמָּל או קאפו מסוים, שיש לו סיפור ייחודי ובכל זאת הוא מלמד על בני סוגו.
הציר השני צומח מאותה יכולת של הרצברג להתמקד ולהכליל, לראות את טיפת המים שבים ואת הים שבטיפת המים: זהו המתח שבין התפיסה היהודית-ייחודית של השואה לבין התפיסה האוניברסלית שלה – זו שבחילולה, בעיוותה העכשווי הגס, מתמצה בביטוי "הנאצי שבתוך כל אחד מאתנו". כך מצליח הרצברג, מצד אחד, להפליג מן התצפית על נוגש זה או אחר לשורת תובנות כלל-אנושיות, מפתיעות בבשלותן המוקדמת, מה עוד שתחת שוט ובתוך הרעב. הוא מסביר כיצד קונה הנאציזם שביתה בנפשם של אנשים ריקים מערכים ומהכרה ומאומֶץ, הקופצים על ההזדמנות להאמין שהם גדולים וגיבורים; או כיצד העימות הראשון של אדם עם מצפונו, לאחר שחצה פעם אחת את הקווים אל הרוע, גורם לאדם  להתאמץ לבטל את המצפון ולהיכנס לסחרחרת מסלימה של אכזריות. כל זאת, מן העֵבר האוניברסלי. ועם זה, בלי להתבלבל, בחיבור השביעי בספר הרצברג מעמיד את היהדות כ"כוח אנושי יסודי", הכוח התרבותי-מוסרי, ומתוך כך מסביר למה דווקא היהודים נבחרו לקרבן – ודווקא הגרמנים חוללו את השואה.
וכך, לפנינו ספר דק כרס ורחב מבט על החיים במקצה אחד מסוים במחנה ברגן-בלזן – ועל מצבו של האדם. על התנהגותם של אנשים במצב קיצוני – ועל התופעות הנצחיות שהיא משקפת. היסטוריה ופסיכולוגיה בונות יחדיו ספרות גבוהה שכולה אמת בוערת.




העתיד שייך לדת האסלאם / מלחמתנו ביהודים


סייד קוטב


מערבית: אפרים ברק, שאול ברטל


מרכז משה דיין, 2017 | 148 עמ'

סַייד קֻטְבּ הוא דמות מפתח בהתפתחות האסלאמיזם המודרני ותנועות הג'יהאד. משנתו אחראית במידה רבה לצמיחת הממד הצבאי והממד האנטישמי של הפונדמטליזם המוסלמי, שנות דור לפני שזרם זה היה לכוח מרכזי בזירה הבינלאומית. הוגה דעות מצרי זה, יליד 1906, היה בתחילת דרכו מבקר ספרות ואיש חינוך בעל נטייה מערבית-ליברלית, אך בשנות הארבעים חווה מהפך אישי, הצטרף לאחים המוסלמים, והיה לעורך עיתונה של התנועה ולהוגה הבכיר שלה. הוא נאסר פעמיים בידי משטר נאצר וב-1966 הוצא להורג. על היקף השפעתו כתב חוקר הטרור בסאם טיבי כי אנשי האסלאם הרדיקלי "בקיאים בכתביו המרכזיים של קוטב הרבה יותר משהם בקיאים בקוראן עצמו. לעתים קרובות הם מכירים רק אותם קטעים בקוראן שקוטב בחר לצטט".
מכאן תובן חשיבותו של התרגום החדש שלפנינו: תרגום עברי ראשון, אקדמי באופיו, עם ביאורים נחוצים בשולי העמודים, לשני ספרים מרכזיים של האיש. השניים שונים זה מזה תכלית שוני, ולא מפני שתרגמום מתרגמים שונים. 'העתיד שייך לדת האסלאם' מאוחר ובשל, מגובש ואפילו מבוסס יחסית. הוא מציע ניתוח של חולשת התרבות האירופית ה"לבנה" הנוצרית לשעבר. הניתוח מגמתי, ועדיין הוא פורה ומעורר מחשבה וייתכן אף שהוא ידבר ללבם של חלק מהיהודים הדתיים. קוטב מתאר שני שלבים בהתפרקות תרבות המערב. תחילה, הנצרות נעשתה לא רלבנטית: בשל השחיתות והנהנתנות, בשל האיסור על מחשבה עצמאית, ובשל מתן תוקף אמוני לדוגמות מדעיוֹת ישנות שהמדע המודרני הפריך. בשלב הבא, "האדם הלבן", המערב הנוצרי לשעבר, שפך את התינוק עם המים: זנח את האמונה במקום להיפטר מקליפותיה המסואבות. הוא דבק בחומרנות: במטריאליזם המרקסיסטי בגוש הסובייטי, ובמרוץ אחר נוחות והישגים במערב. ריקנות רוחנית זו חזקה עליה שתקרוס.
לעומת זאת, הספר 'מלחמתנו ביהודים' הוא אוסף של מאמרים מתלהמים מתקופה מוקדמת יותר, שלהי התקופה המלוכנית במצרים ותחילת ימי מהפכת הקצינים. מאמרים אלה עוסקים בשלל נושאים, חלקם פנים-מצריים, חלקם התוויה ראשונית של דרך הג'יהאד, והמרכזי והארוך בהם הוא המאמר האנטישמי שהחיבור נושא את שמו. על רקע הקמת מדינת ישראל, שנים ספורות לפני כתיבת הדברים, מואשמים היהודים בכל רע רוחני ומעשי בעולמנו. מקור מרכזי הוא הפרוטוקולים של זקני ציון (שתרגום מבואר שלהם לעברית הופיע לא מכבר, מפעל חשוב של עדי אמסטרדם). מאמרי הספר 'מלחמתנו ביהודים', שהוא חלקו השני של הכרך שלפנינו, מעניינים אפוא לא בשל מה שהם מבקשים ללמד, אלא בשל מה שהם מלמדים על כותבם ועל תנועתו ועל האנשים שזהו מזונם הרוחני.


שלום לקנאים: שלוש מחשבות


עמוס עוז


כתר, 2017 | 131 עמ'

בשפה ברורה ובנעימה קדחתנית, משובצת ציטוטים נאים ואנקדוטות מחכימות, פורק עמוס עוז את תעוקתו בשלושה נושאים שעל הפרק. הקנאות הדתית והאידיאולוגית, היהדות כתרבות מול היהדות כאורתודוקסיה, ו"הכיבוש". שלוש שיחותיו מניפות יחד את דגלי הסקרנות, המתינות, הפיכחון, הפלורליזם, הפתיחות ותפיסת האדם כמטרה ולא כאמצעי. ככל שהספר מתקדם עוז משכנע פחות, כנראה משום שראשיתו במלחמה פקוחת-עיניים בקנאות לסוגיה וסופו בכתם הקנאי העיוור של המחבר עצמו.
במסה הראשונה עוז מנתח את הסיבות להתרחבותה של הקנאות בעולם בשנים האחרונות, כגון שכחתם ההדרגתית של אימי הקנאות הטוטליטרית של אמצע המאה הקודמת, ומפשפש בנפשו הילדותית משהו, הרגשית-ביסודה, של הקנאי. הוא אינו גורס פציפיזם ומסירת לחי שנייה. ועם זה, הוא אומר, "הפנאט הוא סימן קריאה מהלך. המאבק נגד הפנאטיות מוטב שלא יתבטא בהצבת סימן קריאה נגדי. התמודדות נגד הפנאטיות אין פירושה השמדת כל הפנאטים אלה, אולי, טיפול זהיר בפנאט הקטן המסתתר לו, פחות או יותר, בתוך נפשם של רבים מאוד מאתנו; פירושה גם לגחך מעט על סימני הקריאה שלנו. וגם להסתקרן ולנסות להציץ, מפעם לפעם, לא רק אל תוך חלונו של השכן, אלא בעיקר להציץ אל המציאות כפי שהיא נשקפת מחלונו של השכן" (עמ' 43).
הארוכה בשלוש השיחות היא האמצעית, הטוענת כי היהדות היא "אורות ולא אור", כלומר רבגונית ולא משעבדת לצו אחד, עשויה מילים ולא גֶנים ולא הלכה ולא ישות פוליטית. הספרות העברית המודרנית היא מתנת היהדות לעולם לא פחות מהמשפט העברי. בשלב מסוים עוברת המסה למתקפה דוגמטית על היהדות הדתית, כאילו כל כולה צרות מוחין, קיבעון קנאי וקידוש שלשלאות העבר. המתנחלים, שבקרבם נמצא היום חלק נכבד משׂאור התסיסה הרוחנית בציבור הדתי, מתוארים כמובילי הסגירות הזו לצד קיצוני החרדים.
מכאן קצרה הדרך למסה האחרונה, המאכזבת מכולן. בנושא הישראלי-פלסטיני עוז מפטיר כאשתקד. הוא דבק בדוקטרינה הרואה ביציאה מהשטחים פתרון קסם. אמנם הוא מבדל עצמו מהשמאל הפנאטי ומאלה המאשימים את ישראל לבדה בכול, אך למעשה הוא גורס כמותם בכל הקשור בשליטתנו ביהודה ושומרון. הוא מעלה על השולחן גרסאות מוחלשות של טיעוני הימין, להראות עצמו כמי שאינו אטום למראֶה מן החלון ממול, אך הודף אותן בטיעוני סרק. אמרתם שהצבא האדום יעמוד על הקו הירוק אם ניסוג אליו? הה, ברית המועצות קרסה! אתם מפחדים מטילים (רקטות אינן נזכרות, כמו אין עזה בעולם)? הה, טילים אפשר לשגר גם מאיראן!
כמובן, אין חובה לעדכן דעות בהתאם למציאות, ואת עוז עונג לקרוא כך או כך.


פסגות: סיפור עזיבה


יונתן ברג


אפיק, סדרת נוודים, 2017 | 190 עמ'

יונתן ברג גדל בפסגות, יישוב על פסגה הנושקת לאל-בירה ולרמאללה ממזרח. עוד בנערותו הייתה לו, כמסתבר, נפש משורר, נפש המפנימה מאוד את ההוויה סביב, ניגפת במפגשים עם מציאויות חדשות, נמשכת לתהומות ולפסגות אחרות – וכזו הייתה נפשו גם משיצא ותהה ותָהַם וטעם תהיות ותהומות וטעמים, וכזו נשארה עמו כשחזר לבסוף כדי מחצית הדרך. מן הנפש הזו הוא כתב את הממואר ההגותי שלפנינו, מין חשבון נפש אישי וקהילתי על מקום גידולו ועל יציאתו למחוזות אחרים. פנקס זיכרונות שמחברו פונה לאחיו שמכבר ה"שותפים לנוף גם אם לא להשקפה", ובאותה שעה, ובעיקר, לקורא הישראלי שמבחוץ, זה שבתודעתו הושתלה, כתיאורו המריר של ברג, דמות-מתנחל שהיא תוצר של סילופים למודי שנאה, נבזות ובורות.
'פסגות' הוא מקבילתו האוטוביוגרפית והמסאית של הרומאן שברג פרסם לפני שנים מעטות, 'עוד חמש דקות'. שני הגיבורים ברומאן היו בני דמותו של המחבר בשנות בחרותו הסוערות; דמותו כמו התפצלה שם לשתי דרכים, זו שנבחרה וזו שלא נבחרה. הפעם מתבונן ברג לאחור מנקודה מאוחרת יותר, מרוככת, מאוחדת. הוא אומר שעליו "לקחת מחדש אחריות על הזיכרונות, גם אם פירוש הדבר לפרקם".
ההיזכרות כאן היא אוטוביוגרפית אבל גם סוציולוגית-פרשנית. אל הכפילות הזו נוספת הכפילות שבין האישי-משפחתי לבין הקהילתי. משפחתו של ברג היא על פי תיאורו משפחה מעט יוצאת דופן, והוא מכיר בכך – אך יוצא דופן מעט הוא גם היישוב פסגות, כפי שהוא הצטייר בזיכרונו (ושיבושים עובדתיים אחדים מלמדים שזיכרונו של ברג ססגוני וחי אך לאו דווקא מדויק), ואת זאת ברג מחמיץ לעתים כשהוא מכליל מן המקרה היישובי הפרטי אל הנפש המתנחלית הכללית; כך, למשל, זריקות-אבנים מאורגנות על ערבים בשעת זעם הן לכל היותר מקרה מקומי נקודתי. גם קיצוניות המזג של ברג, שהתבטאה בשלב מסוים בקונפורמיות-יתר דתית, מייצגת את כלל המתנחלים פחות מכפי שנדמה לו.
ברג מפתח שורה של אבחנות מעניינות, ומתקף אותן מתוך החוויה האישית שלו. נקודת מבט זו, הנוספת אצלו על המבט החיצוני, מאפשרת לו להכניס לקלחת באופן אמין היבטים של חיי הפרט שבדיווחים אחרים מוגשים לכל היותר כמציצנות צהובה. ברמה התיאורטית בולטת התייחסותו למתח שבין ההכרה העצמית של המתיישבים כחיל חלוץ וכאליטה משרתת ומנהיגה לבין הפנים החמוצות שהם מקבלים מהחברה הכללית ומהמציאות הביטחונית, מתח הגורם אצלם לתהליכים של התבדלות, התבצרות וגם התברגנות.
עוד הוא מרבה לחקור את המתח שבין הקונפורמיות והאיפוק שדורשים החיים הדתיים, החיים בקהילה והחיים בתוך סכנות, לבין החופש ואף ההפקר שמזמנים החיים במרחב פתוח, החשיפה לאלימות, ואתוס האדרת היחיד החלוץ ופורץ הדרך. ברג מוצא מאפיינים דומים במחוזות נוספים בחברה הישראלית, ובייחוד אצל חיילים וחיילים משוחררים. כאן הוא מדבר שוב מתוך התנסויותיו האישיות. במגזר הכללי, כך מתגלה פתאום מן הפרקים הללו, אותן רעות חולות שברג מאתר אצל המתנחלים פורצות באורח מכוער שבעתיים, בלי המסננים המעדנים והאידיאליסטיים, עד שהקורא תוהה שמא גם באותם היבטים ביקורתיים, שבהם ברג בא "לקלל" את המתיישבים, הוא לא יצא מברך.

 


בוא זמני


גלעד מאירי


מקום לשירה, 2017 | 83 עמ'

מעבר לעניין שיש בשיריו של גלעד מאירי עצמם – והם מעניינים ורבי עניינים, את זאת לא ישללו ממנו גם שולליו – יש בספרו החדש עניין מיוחד מתוקף היותו דמות משפיעה בעולם השירה העכשווי: מאירי הוא משורר, מבקר וחוקר, ומראשי הנפשות הפועלות ב'מקום לשירה', ארגון ירושלמי ייחודי לקידום הכתיבה האמנותית, המקיים אירועים, מוציא לעור ספרים וכתב עת, ובפרט מפעיל את 'בית הספר לאמנויות המילה' המציע לפרחי כתיבה הכשרה סדורה ומקיפה.
ואכן, מי שמצוי בשירה הצעירה העכשווית וקורא בשיריו של מאירי המקובצים בספר, שנכתבו רובם בשנים האחרונות ומיעוטם מ-1990 ואילך, יראה כי התפוחים שהכיר לא נפלו רחוק מן העץ מאירי – עם כל ייחודם ומקוריותם של שיריו, עם כל היותם אישיים מאוד, ובעצם בדיוק משום כך. מאירי אכן מקדיש את הספר "לתלמידיי ולתלמידותיי". האסכולה של תלמידיו ושלו היא בעיקרה האסכולה הדומיננטית בשירתנו, אסכולת יהודה עמיחי, של שירים לא ארוכים, עתירי גוף ראשון יחיד, עם פואנטה או שתיים או שלוש ובולטות לממד הפיגורטיבי, הדימויִי. מאירי, בפרט בשירים שמשנת 2000 ואילך, מוסיף לכך משחקי צליל צפופים – ברוח ההתעוררות שחלה באותה תקופה להיבט הצורני.
העורכת ענת זכריה, אם לא מאירי עצמו, השכילו לשזור את השירים על פי קישורים נושאיים, בגלגול אסוציאטיבי שאין בו קפיצות. וכך אנו עוברים כמעט בלי להרגיש משירי אהבת בשרים לשירי משפחה וגידול תינוקת, לשירי קשיים זוגיים, לשירה פוליטית נאיבית, לשירה על הטכנולוגיה ואורח החיים בן הזמן, לשירים על מצב השירה. דומיננטי לאורך כל הדרך הוא מוטיב החשיפה האישית-פרטית-ביתית ועימותה של רשות היחיד עם רוחות הזמן בכלל והטכנולוגיה במיוחד. יאה אפוא לספר זה המעמת את האני עם הזמן שבחוץ שמו, 'בוא זמני': בואו של הזמן שלי, אך יותר מכך קריאה לזמן שלי שיבוא. וגם שמץ של זמניות.
באורח בלתי מצוי נדפס בקדמת הספר תאריך צאתו לאור, 9.4.2017, ובתוכן העניינים מצוין תאריך מדויק של כתיבת כל שיר. כך מעומת הציר הנושאי, הסודר את הספר, עם הציר הכרונולוגי. המתבונן בשירים על פי הציר הכרונולוגי יגלה תנועה אטית של המשורר לאורך השנים (ואכן, של השירה הישראלית של הזרם המרכזי כולה) מהפרטי-יומני אל נושאי השעה ורוח הזמן, וכאמור אל עבר המעבדה הצלילית. מעניין גם שהשירים המוקדמים ביותר והמאוחרים ביותר הם אלה הסובלים לעתים מתקלות ניקוד מבלבלות – גורלם המשותף של ענבי עוללות שלא נבצרו בזמנם ושל ענבי עורלה שטרם נפדו.


פלא: פואמות ושירים


איריס אליה-כהן


ידיעות ספרים, 2017 | 172 עמ'

שתי תופעות כמותיות בולטות בספר שיריה החדש של איריס אליה-כהן 'פלא', ולשתיהן השתמעות איכותית חיובית.
האחת: הספר משווק כרב-מכר. מבצעי הנחות, הצפה בחלונות הראווה, מודעות של ידיעות ספרים בעיתונים. מחמם את הלב לראות ספר שירה משווק כך, ובפרט ספר שירת-אמת שיש בו דמיון עשיר ויופי רב. הצד השני של המטבע הזה, לכאורה, הוא ששירתה של אליה כהן משחקת לא-פעם, אמנם באלגנטיות וברגישות, עם גבולות הפופולרי והמנחם-מדי, ובפרט עם נהיות מגדריות אפנתיות של התקרבנות ועם אחוות נשים קצת קלישאתית. אולם יש חשיבות תרבותית רבה בהצלחתה של שירה המדברת אל אלה שאינם קוראים שירה בדרך כלל, וטוב שאת המלאכה הזו עושה גם אליה כהן העדינה, אוהבת האדם ועשירת הנפש, ושאין המלאכה הזו נשארת רק לעדינים פחות.
התופעה הכמותית השנייה: הספר כולל 172 עמודים, ואת רובו מאכלסות שלוש פואמות (או שמא מחזורי-שירים) ארוכות למדי.  לפנינו משוררת שהיא גם סופרת מצליחה, כזו שאינה צריכה לחזר אחר מו"לים ולמשכן את עצמה כדי להוציא ספר, המחכה בכל זאת לצבור די חומר לפני שהיא רצה לדפוס. אמנם, כדאי היה לאליה-כהן לחכות עוד מעט, לברור קצת יותר את המיטב מן הטוב, ובעיקר לתת לפואמה האחרונה שכתבה, 'הודו', תקופת הריון ארוכה יותר. אולי כך היה מחזור שירים זה, שרובו היזכרויות והתרשמויות לא מעובדות דיין ממסע המשוררת אל ארץ הולדת הוריה, מגיע לרמתם של שני האחרים בספר: 'יולדות', המיטיב לשלֵב ליריקה וסאטירה בתיאור חוויית לידה בבית חולים מנוכר; ו'שיעורים בפרידה' על התרגלות לפרידה מבן זוג. ועדיין, טוב לראות שהוצאה מסחרית לא חסה על ממונה ומאפשרת ספר שירה בהיקף הראוי להתכבד.
אל שיאיה מגיעה המשוררת בעיקר בשירי האהבה והארוֹס שלה. הנה דוגמה מקורית במיוחד בציוריותה האחדותית, משיר 32 בפואמה 'שיעורים בפרידה': "עַכְשָׁו כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם מוּטָלִים עָלַיִךְ בִּתְנוּפָה, כְּמוֹ יְרִיעַת כִּבּוּי, וְהַכְּאֵב מַתְחִיל לְהִתַּמֵּר, אֵין שׁוּם מָנוֹס אֶלָּא לְהֵאָחֵז בְּיַד הַגֶּבֶר שֶׁעוֹמֵד עַל הַגָּדָה וְהִנֵּה, הוּא רוֹחֵץ אוֹתָךְ וּמְסָרֵק, נוֹעֵץ חֲבַצָּלוֹת בְּטַבּוּרֵךְ, טִפִּין טִפִּין / שָׁדַיִךְ נוֹצְצִים כְּמוֹ תַּפּוּחִים אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם, / שְׂמָחוֹת צָצוֹת סְבִיבֵךְ כְּמוֹ פִּטְרִיּוֹת". הנשיות המשתוקקת, המתקדשת, העולה מן השירים היא בעומקה ביטוי להשתוקקותו של האדם הרגיש, המשורר, אישה כגבר, להפריה רוחנית מהשפע שהעולם והזולת מציעים לנו.